You Are Here: Home » Customs » Machine Matza – Moreinu Harav Shlit”a

Machine Matza – Moreinu Harav Shlit”a

בירור השיטות במצות מכונה

מורנו הרב שליט”א

הנה לפני כמאה ותשעים שנה רעשה כל עולם התורה ונרעדו אמות הסיפים במחלוקת הגדולה בענין מצות מכונה, וגדולי ישראל עמדו אלה מול אלה, אלה אוסרים בתכלית האיסור ואלה מתירים ואף רואים במצות אלה הידור וחומרה.

בראש האוסרים עמד הגר”ש קלוגר שאף הוציא לאור קונטרס “מודעא לבית ישראל” ובו לקט מתשובות האוסרים, הדברי חיים, החידושי הרי”ם, הגרמ”ז אטינגר בעל שו”ת מאמר מרדכי ועוד רבים מגדולי ישראל.

וזה לעומת זה בראש המתירים עמד הגאון ר’ יוסף שאול נטנזאהן בעל שואל ומשיב שהוציא לאור קונטרס “ביטול מודעא”, ואתו עמו בעל הכתב סופר ורבים מגדולי אשכנז.

ובדור שאחריהם נמשכה מחלוקת זו ביתר עוז כאשר שו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ ט”ז וח”ד סי’ קכ”ט מתיר ושו”ת אבני נזר או”ח ח”ב סי’ תקל”ו תקל”ז דחה דבריו בתוקף ומצטרף בכל עוז לצד האוסרים.

והנה האוסרים מצות מכונה חששו בעיקר לחשש חמץ גמור וכמ”ש בשו”ת דברי חיים, כאשר לדעת המתירים, אדרבה קל למנוע חשש חמץ במצות אלה.

אמנם מלבד חשש חמץ נחלקו גם בענין “לשמה” במצות מצוה האם יש דין לשמה במה שנעשה ע”י מכונה ולא ביד האדם, ונבאר הלכתא דא.

הנה מצינו בדיני תורה כמה וכמה ענינים שצריך בהם עשייה לשמה כגון כתיבת הגט, עשיית הציצית, עבודת הקרבנות וגם במצות מילה נחלקו בעבודה זרה כ”ז ע”א אם צריך לשמה. ויש לעיין בכל אלה האם רק במעשה האדם בגופו ובכחו יש דין לשמה או שמא אף בכל הנגרם ע”י מעשיו חל דין זה. ועוד יש לעיין בזה אם יש לחלק בין מכונה מכנית שבו גלגלי שיניים מעצימים את כח האדם להכפילו ולשלשו, וכן בכח הידראולי שבו לחץ המים מעצים את כח האדם, אך ביסודו של דבר כח האדם יש כאן, ובין מכונה חשמלית שבו אין האדם אלא גורם לסגירת מעגל חשמלי אבל אין עצם הכח כוחו של האדם, וכ”ז יתבאר לקמן. ותחילה יש לבאר כל דין לשמה בשימור מצת מצוה.

הנה יש לעיין במהות שימור זה לשמה אם דומה לשאר חפצא דמצוות דבעינן שייעשו לשמה, כמו בציצית דבעינן שתהא עשייתן לשמן כדאיתא בסוכה (ט’ ע”א), וכמו בגט שאינו גט עד שיכתב ויחתם לשמה. כדאיתא בגיטין (כ”ה ע”ב), וא”כ י”ל דה”ה במצה צריך לעשותה לשמה, או דלמא לא. [ובעיקר דין לשמה מצינו שני דינים, א’, יש שצריך שתיעשה החפצא לשמה, כציצית גט וסוכה אליבא דב”ש. ב’, יש דבעינן שתיעשה המצוה לשמה, כמו עבודת הקרבנות, ומילה (אליבא דחד מ”ד בע”ז כ”ז ע”א), ואיכמ”ל בזה].

ולכאורה לא מצינו דניבעי במצה עשייה לשמה אלא צריך לשמרה לשם מצת מצוה וכמ”ש הרדב”ז סימן אלף ט’ עי”ש וא”כ תימה מה שפסק המחבר (ריש סימן ת”ס) שחרש שוטה וקטן פסולין לעשיית המצות, דבשלמא אי בעינן שעשיית המצה תהא לשמה ניחא, כיון שחרש שוטה וקטן אין עשייתן לשמה, אבל אם צריך רק שיישמרו המצות לשם מצוה ולא שייעשו לשמה, למה לא מהני שיערוך זה את המצות ואחר ישמרם, וביותר יש לתמוה, דהא להלכה קי”ל לדעת המחבר (סי’ תנ”ג ס”ד) דראוי להשגיח ולשמר את הקמח משעת הקצירה, ואעפ”כ כתב הט”ז (ריש סי’ ת”ס סק”א) דבשעת קצירה ודישה סגי בשמירת הגוי, ולכאורה אם צריך שימור משעת קצירה מה בין שמירה בשעת קצירה ודישה דסגי בשמירת חש”ו ונכרי, לשמירה משעת לישה דלא סגי על ידיהן.

עוד צריך ביאור, במה שנחלקו גדולי הפוסקים, בדינם של מצות הנעשות במכונה ולא בידי אדם. דלפי אלה שדעתם לפסול מצות אלו לפי שלא נעשו לשמה, ומעשה המכונה חשיב כמעשה חש”ו, וקי”ל דחש”ו פסולין לעשיית המצות וצ”ע דאם אכן מעשה המכונה לא חשיב ככח גברא, אמאי לא חזינן מאן דאסר קצירת מכונה וכדו’, הא לכאורה הוי כמעשה חש”ו דלא מהני.

ואשר יראה מוכח, דאין דין השימור קודם לישה כדין השימור לאחר הלישה, דמהות השימור משעת לישה ואילך, הוא כדי למנוע החמצת הבצק מעצמו, ואין שימור זה אלא ע”י העסק התמידי בו, משא”כ השימור דשעת קצירה ואילך, דאינו ע”י מעשה, אלא בשמירה שלא יבואו מים אל הקמח, ומעשה שמירה זה שוה בענינו ליתר דיני שמירה של תורה, כשמירת האבידה והפקדון וכשמירת המקדש, ולכך כתב הט”ז דמעשה הקצירה והדישה אפשר לעשותו ע”י חש”ו, והשמירה מתקיימת ע”י הפקח העומד על גביהן, אבל משעת הלישה ואילך עצם העשיה והעסק במצות הוא שימורם, ולכך לא מהני בזה גדול עומד על גביו, אלא הלשן העורכן והמקטפן הוא המשמרם, ובעינן שיהא שימור זה לשם מצות מצוה, וזה הנראה בכונת החתם סופר בהגהותיו לשו”ע שם ועיין עוד בדבריו בשו”ת או”ח סי’ קכ”ח ובשו”ת מהר”ם שיק או”ח סימן רל”ד.

ב

וכבר הקשה המנחת חינוך (מצוה י’), אמאי לא מהני שישמר האחד את מעשה חבירו. וכתב ליישב דלא מהני אלא שישמור האדם את מעשיו בעצמו דהא חזקה דאין אדם משמר מה שביד חבירו (כדאי’ בחגיגה כ’ ע”א). ונראה דאף לדבריו יש לחלק בין שימור דשעת קצירה לשימור דשעת לישה, דהתם (בחגיגה כ’ ע”ב) תנינן דהמטהר חמריו ופועליו, כל הקדשים דאשכחנא גבייהו בחזקת טהורין הן. ולפי”ז היה מקום לומר דמשעת הקצירה ואילך חשיב שפיר כמטהר חמריו ופועליו, דכיון ששומר שלא ימצאו מים אצל הקמח הרי קמח זה בחזקת שמור, משא”כ משעת הלישה דענין השימור בקום ועשה הוא, כיון שנותן מים בקמח באותה שעה. וא”כ מסברא היה נראה לחלק בפשטות דמשעת לישה ואילך לא יכול זה לשמר את מעשיו של זה, שהרי עשייתן זוהי שמירתן.

ומצינו מקור ושורש לב’ נתיבי ההבנה הנ”ל, בדברי המאירי (בפסחים שם) שכתב להקשות מאי טעמא פסלינן למעשה החש”ו אף היכא דגדול עומד על גביו, ותירץ דשאני הכא כיון דאין אדם משמר מה שביד חבירו, ועוד דבעינן שיכוון העושה לשם מצת מצוה וככל דיני תורה דבעינן שיהיו לשמן, ולכך מעשה חש”ו לאו כלום הוא. והדברים מחודשים, דא”כ דין הלשמה במצה הוי כדין לשמה בציצית ובגט, וצ”ב כנ”ל. והיה אפשר לומר דס”ל להמאירי דבעינן אף עשייה לשמה, ולא רק שמירה כפשטא דקרא. אמנם לדברינו ניחא, דאפשר דבעינן שתהא אפייתן לשמה לפי שעשייתן זה שמירתן, לכך בעינן שיכוון זה העוסק בהן שיהא עסק המצות ושימורן לשם מצות מצוה, ולכן לא מהני בזה גדול עומד על גביו. והנה לדעת הט”ז, החת”ס, המהר”ם שיק אף להמחמירין על שימור משעת קצירה קצירת עכו”ם כשירה וכך נקט מהר”ם אש כמבואר בספר זכרון יהודה, אך להמבואר בפמ”ג מש”ז בסי’ ת”ס סק”א לשיטה זו אין לקצור ע”י גוי ועיין בזה בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן י’ אות כ’ ואכמ”ל.

ובמק”א דנתי אף אם צריך שמירה מקצירה ואילך בעצם הקצירה אי”צ שימור ומשו”כ כשרה קצירת עכו”ם ואכמ”ל.

 

ג

עוד מצינו בדברי האחרונים שכתבו לדון בדין מצות מכונה המופעלות בכח החשמל, אם בכה”ג חשיב לשמה. הנה כתב המהרש”ם (ח”ד סי’ קכ”ט) לאסור מצה זו, אף דמעיקרא נקט (ח”ב סי’ ט”ז) להתיר מצות מכונה, לפי שבתחילה הופעלו אלו המכונות באופן מכני, ע”י מעשה של האדם בסיבוב הגלגלים, משא”כ מכונה הנפעלת בכח החשמל שאין בה כח גברא, וא”כ אין האדם אלא כגרמא בלבד. ומאידך בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ד סי’ כ’) כתב להכשיר מצות אלו, אף שלענין ציצית כתב לאסור מעשה מכונה לפי שבציצית כתיב “ועשו להם ציצית”, הרי שאף עשיית הציצית יש לה להיות לשמה, משא”כ לענין מצה דכתיב “ושמרתם את המצות” דלא משמע אלא שתהא שמירתן לשמה, וא”כ אף במכונה הפועלת בלא כח גברא ליכא חסרון דלשמה.

ולדבריו צ”ל דנהי דמעשה המכונה חשיב שפיר כלשמה לענין שימור, מ”מ מעשה נכרי וחש”ו גרע טפי, לפי שמעשה המכונה יש בו גרמא דאדם המפעילו, משא”כ במעשה נכרי וחש”ו, דאף שתהא עשייתן מכח דברי הפקח, מ”מ גברא זה המצווה עליהם לא חשיב כגרמא. ומ”מ נראה מדבריו דדין השימור דמצה לא דמי ליתר דיני שימור שבתורה.

(וביסוד האי דינא דלא מהני מעשה חש”ו באפיית המצות אף היכא דגדול עומד על גביהן, הנה כבר הביא הרא”ש (פסחים פ”ב סי’ כ”ו) מה שנחלקו אי מצה שאפאה נכרי וישראל עומד על גביו כשרה או פסולה, וז”ל “ורב כהן צדק ז”ל כתב לצאת ידי חובה בלילה הראשונה אינה אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה, שנאמר “ושמרתם את המצות” עד שתהא משומרת לשם מצה. ורב האי גאון ז”ל כתב מצה שאפאה נכרי לפני ישראל על ידי שימור כתקונה מותרת לישראל לאוכלה. ובעלי מעשה וחסידים והתמימים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין ואופין בעצמן, כההיא דאמרינן (פסחים קטז ע”א) מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה”, עכ”ל ועיין במשנה ברורה סימן ת”ס סק”ג).

 

ד

וביסוד דין זה דכח מכונה אם חשיב כמעשה האדם, מצינו שנחלקו בו אף לענין שביעית אם מותר לעבוד עבודת הארץ בשביעית במקום ההכרח, כגון ע”י מערכות ממוכנות וכלים הנפעלים באופן אוטומטי, ואכן נקט הגרצ”פ פראנק זצ”ל דבכה”ג ליכא איסור דאורייתא. ולעומתן נקט החזו”א דבכה”ג הוי ג”כ איסור דאורייתא, וחשיב ככח וכמעשה האדם ממש.

ויסוד פלוגתא זו, בביאור דברי הרמב”ן (שבת קנ”ג) שהקשה מה בין המחמר אחר בהמתו בשבת שאינו אלא בלאו, לבין החורש ע”י בהמתו שחייב מיתת בי”ד, וכתב “שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן, ואינו דומה למחמר, שהבהמה היא הולכת לנפשה, אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר”, עכ”ל. וצריך פירוש לפירושו. והגרצ”פ בספרו “הר צבי” (זרעים ח”ב סי’ ל”ב ל”ג, וכ”ה באור”ח סי’ ר”ח) כתב דשאני החורש מן המחמר, לפי שזה המחמר במקומו עומד, ואילו הבהמה מעצמה הולכת, אלא שקורא לה בקולו ומחמת כן היא הולכת, ולכך כתב הרמב”ן דלא חשיב המחמר כעושה מלאכה עם הבהמה, אלא כגורם שתעשה הבהמה מלאכה ומשום כן אין בו אלא לאו. אבל החורש ע”י בהמתו, הנה הוא מוליך ומכוון את הבהמה למלאכה זו, ואוחז את המחרישה בידו ומנתב את המחרישה לתלמיה, ולכך אין הבהמה אלא ככלי ביד האומן וחייב זה החורש.

והחזו”א (שביעית סי’ כ”ז אות א’, וכ”ה באור”ח סי’ ל”ו) הקשה על פי זה, דאי נימא דאין חיוב החורש אלא מחמת אחיזתו במחרישה, א”כ מאי קשיא ליה להרמב”ן, הא ודאי דלא דמי כלל למחמר, אלא ע”כ דאף בקושיתו נקט הרמב”ן דחיוב החורש הוא אף כשאינו אוחז במחרישה כלל, והוסיף החזו”א שם וכתב דאעפ”כ דברי הרמב”ן בתירוצו סתומין. (ולולי דבריו הו”א דאף דבקושייתו נקט הרמב”ן דחייב אף כשאינו אוחז המחרישה בידו, מ”מ בתירוצו נקט הרמב”ן דאינו חייב אלא באוחזה בידו ומכוונה, ולכך לא דמי למחמר).

וביאר החזו”א וז”ל “ואפשר דדוקא בחורש שמחזיק את הבהמה לתלמיה, ואינו נותן לה להטות על צידה, וגם לפניה אי אפשר לה להלוך אלא א”כ תעקור רגבי העפר במחובר וחשיבא כקשורה למחובר, ובאמת החרישה מכבדת עליה יותר משאר נשיאת משא ובזה נחשבת ככלי אומן, ושמעינן מדברי הרמב”ן דאף אם יכין מחרישה כבידה שהיתד לא יקפוץ מעומק האדמה, והאדם מחמר אחריה בלי החזק בכפות המחרישה, גם כן חייב משום חורש, ומכאן לחורש במכונה שמתנעה ע”י קיטור או ע”י חשמל, והאדם מכוין אותה שתלך לפי תלמי השדה, אף אם אין כאן כח האדם בעצם החרישה, המכונה היא כלי האומנות של האדם, ועמידת המכונה על השדה וכיוון הפרקים על מכונם לצורך החרישה, זוהי מלאכת חרישה וחייב עליה חטאת”, עכ”ל החזו”א. הרי שנחלקו בביאור דברי הרמב”ן, דלהגרצ”פ פראנק [וכ”כ הגרש”ז אוירבאך במנח”ש ח”ב סי’ כ”ו אות ט’] אין החילוק אלא בהיות האדם אוחז המחרישה וחורש בה, משא”כ במחמר, ואילו החזו”א נקט דמעשה כיוון המחרישה חשיב ככח וכמעשה האדם וחייב.

והנה לכאורה לפי כל הנ”ל יל”ע, מאי שנא דלענין שביעית חשבינן למעשה המחרישה כמעשה האדם, ואילו לענין מצה וציצית לא שמעינן מאן דס”ל שהפעלת המכונה חשיבא שפיר מעשה האדם, וה”ה לענין ציצית ע”כ דסבירא להו דמעשה זה לא חשיב כעשיית גברא. וביותר יש לתמוה, דהא החזו”א עצמו (אור”ח סי’ ו’ אות י’) כתב לדון בדין ציצית העשויה ע”י מכונה, ופסק להכשיר, משום דדי בזה שתיעשה פעולה הראשונה לשמה, ומכאן ואילך הוי סתמא לשמה, ולכאורה למה לא כתב החזו”א דמעשה הדלקת המכונה חשיב כמעשיו וככלי ביד אומן וכדבריו לגבי שביעית, וצ”ע.

ה

ולכאורה אפשר דשאני דין מעשה האדם לענין עשייה לשמה מדין מעשה לעבור בלאוין דשבת ושביעית. אלא שאין חילוק זה נראה מסברא, וביותר, דהא בדברי הפוסקים שכתבו להתיר מצות מכונה מצינו שחילקו בהיפוך, דבגדר עשייה לשמה לא בעינן מעשה גמור, אלא די בסברא דסתמא לשמה ובדינא דגרמא, וא”כ איך מעשה הנחשב ככלי ביד היוצר להתחייב בשבת ובשביעית לא יהני להיחשב כעשייה לשמה לענין ציצית.

ובמק”א דנתי לחלק בהאי דינא דגרמא בין שבת לשביעית, דבשבת ליכא איסור בגרמא, לפי שאין גדר המצוה אלא “למען ינוח”, דהיינו שביתת ומנוחת הגברא. ואילו בשביעית כתיב: “ושבתה הארץ” וכו’, ולכן היכא דאיתעביד בה מעשה אף ע”י גרמא יש איסור, דמ”מ הא לא שבתה הארץ, אבל לענין שבת היכא דהוי גרמא פטור, כיון דגברא הא נייח. לפי שכל איסורי תורה שעיקר איסורן בתוצאה, אף ע”י גרמא אסור, כדרך שכתב הרמב”ם (הל’ רוצח פ”ב הל’ ב’) וז”ל: “אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או כפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו חיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין”, הרי דבעוון רציחה אף גרמא עובר על איסור דאורייתא, וחייב מיתה לשמים, וכדברי ה”יד רמה” (ב”ב כ”ב) דאע”פ שגרמא בנזיקין פטור, מ”מ איסור דאורייתא יש בו. ומדבריהם למדנו דהיכא דמהות החטא בתוצאה, גם גרמא אסור, ולכך נראה, דאף בגרמא דשביעית חייב אפילו היכא דלא הוי ככלי ביד האומן, ועדיין צ”ע בזה ואכמ”ל. אך אין כל זה ענין לדברי החזו”א הנ”ל, שחידש דמעשה מכונה הוי ככלי ביד האומן, וצ”ע.

ואף אליבא דהחזו”א אין הדברים אמורים אלא בכעין מחרישה, דאף כשאין המחרישה בידו ממש, מ”מ צריך הוא לפקח על מלאכת בהמתו ולכוונה לתלמיה בתמידות, ולכך חשיב ככלי בידו ומלאכת החרישה מלאכתו היא, משא”כ במכונת המצות והציצית, שבהם אין הוא אלא מפעיל את המכונה ומדליקה, ומאליה המלאכה נעשית, בזה אף להחזו”א אין המעשה מתייחס כלל לאדם, ועדיין צ”ע, ודו”ק כי קצרתי.

Leave a Comment


Scroll to top