You Are Here: Home » Shiurim of Maran HaRav » Amira Lakum on Shabbos

Amira Lakum on Shabbos

א

ביסוד האיסור

איתא במכילתא (בא פרשה ט’ א’) “כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך” ומשמע מדבריהם דאמירה לעכו”ם אסור מה”ת ולא כמבואר בכמה מקומות בשבת דאינו אלא שבות, עיין שבת (ק”נ ע”א) גיטין (ח’ ע”ב) וב”מ (צ’ ע”א).

אמנם הרמב”ן בפי’ עה”ת (שם י”ב ט”ז) כתב דנוסחה מוטעית הוא במכילתא ולכו”ע אין בו איסור תורה, אך הסמ”ג בל”ת ע”ה נטה לפרש את דברי המכילתא כפשוטן דהוי איסור תורה אף שכתב דאפשר דהוי אסמכתא עיין בדבריו ובדברי הבית יוסף בסוס”י רמ”ד שהביאו, ועיין עוד ביראים מצוה ש”ד שגם הוא נקט דרשה זו דמכילתא, ועיין עוד במור וקציעה ריש סי’ רמ”ג דס”ל ג”כ דהוי מה”ת, אמנם בשער הציון סי’ רמ”ג סק”ז כתב נחרצות דכל הפוסקים נקטו בפשטות גמורה דאמירה לגוי הוי שבות בלבד ולא כדמשמע במכילתא עי”ש.

אמנם יש מן האחרונים שכתבו ליישב שיטת המכילתא והראשונים הנ”ל שלא יסתרו את פשטות ההלכה דאמירה לעכו”ם שבות וכתבו לחלק בין אמירה לנכרי לעשות בשלנו דאסור מה”ת לאמירה לנכרי לעשות בשלו דאינו אלא שבות, כ”כ באליהו רבה אות א’ ח’ ובפמ”ג סי’ רמ”ג מש”ז ס”ק ג’, וכ”כ מדעתו בגליוני הש”ס להגר”י ענגיל בשבת ק”נ ע”א אך מ”מ להלכה מבואר בכל הפוסקים דבכל ענין אין אמירה לגוי אלא שבות.

ומ”מ כתב רש”י בעבו”ז דף ט”ו ע”א ד”ה כיון דאסור מדברי קבלה וילפינן לה מ”מצוא חפצך ודבר דבר”.

אמנם העיקר כמ”ש הרמב”ם בפ”ו משבת ה”א “אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת אע”פ שאינו מצווה על השבת ואע”פ שאמר לו מקודם השבת ואע”פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן” הרי לן שיטתו דאין כאן אלא איסור מדברי סופרים גזירה שמא יקל איסור שבת בעיניו ויבא להכשל במלאכה, וכעין זה כתב הריטב”א דאיסור אמירה לגוי שלא יעשה שבתו חול, ונמצא שלש מחלוקות בדבר, דעת המכילתא אליבא דיראים דהוי מה”ת, דעת רש”י דהוי מדברי קבלה, ודעת הרמב”ם דהוי גזירה מדברי סופרים.

ב

ידוע מה שהקשה בשו”ת פני יהושע יו”ד סי’ ג’ למ”ל שבות דאמירה לעכו”ם תיפ”ל משום דלחומרא יש שליחות לנכרי כמבואר בדברי רש”י בב”מ ע”א ע”ב (ובדברי רש”י שם מבואר דאסור מדרבנן אך בדברי הרמב”ם בפ”ה ממלוה ולוה ה”ג מבואר דאסור מה”ת, אך באמת פשוט דאי אפשר כלל לומר דיש שליחות לנכרי לחומרא מה”ת דמלבד דלא מצינו בעצם דין תורה נפ”מ בין חומרא לקולא, נראה פשוט כיון דילפינן מגזה”כ ד”גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית” מנ”ל לחלק בין חומרא לקולא, ומשו”כ נראה ברור כדברי הגר”ח על הרמב”ם שם דלשיטת הרמב”ם אין יסוד הלכה זו משום שליחות כלל אלא מדין ערב עי”ש בחי’ הגר”ח)

וכבר כתבו גדולי האחרונים, הבית מאיר אהע”ז סי’ ה’ ס”ק ד’, הנתיבות בסי’ שמ”ח ס”ק ד’ והחת”ס בשו”ת או”ח סי’ פ”ד וח”ו סי’ כ”ד והישועות יעקב סי’ רס”ג סק”ו ובאהע”ז סי’ ה’ ס”ק ה’ דבחילול שבת אין לאסור משום דין שליחות כלל, אמנם אף דלכאורה נראה שכולם דבר אחד אמרו וכל הנחלים הולכים אל הים, מתוך דקדוק בדבריהם נראה שאין הדבר כן, ויש בדבריהם שתי דרכים שונות כפי שיבואר.

כונת החת”ס והישוע”י דכיון דמצות השבת על הגברא הוא שישבות דלמען ינוח כתיב, לא שייך בזה גדר שליחות וכעין שכתבו לבאר דאין דין שליחות במצה ולולב ובשאר המצוות שבגברא, דאין שליחות אלא במה שעיקר ענינו בתוצאה ולא בעצם המעשה, ונראה ברור ופשוט דמצינו גדר זה בין במצוות ובין בעבירות וזה כונת הגמ’ בקי’ מ”ג ע”א מודה שמאי הזקן באומר לחבירו צא בעול את הערוה, אכול את החלב שהוא פטור דבכל התורה לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, דכיון דהחטא הוא בהנאה ולא במעשה לא שייך בזה גדר שליחות. (אמנם אפשר דכונת הגמ’ לסברא אחרת, והוא דבאמת נפלאתי מאד, דמה שייך שליחות כלל בצא אכול החלב ובעול הערוה והלא כל גדר השליחות אינו אלא בשליח העושה למען משלחו ולרצונו, וכגון בקנין וקידושין וכדו’ גדרי חלות או במצוות להוציאו יד”ח או בצא הרוג את הנפש וכדומה מעשים שהם רצון המשלח, אבל מה שייך גדר שליחות באכילה ובביאה, ואפשר דזה גופא כונת הגמ’ דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דכיון דכל מהות החטא הנאה היא לא שייך כלל שאדם יהנה בשביל חבירו ובשליחותו, ודו”ק בזה).

אבל הבית מאיר רוח אחרת היתה בקרבו ותורף כונתו דלעולם יוגדר המעשה ע”י עושהו ולא ע”י השולח שהרי זר פסול לעבודה אף שנשלח ע”י כהן, ואין מילת האשה כשרה (למ”ד פסולה בעבו”ז כ”ז ע”א) אף שהיא שליח האיש, ובד”ז כתב לבאר דמלאכת הגוי בשבת אין בה חפצא של חילול שבת ולא רק שהגוי פטור וכיון שאין כאן בעצם חילול שבת אין גדר חילול שבת מתחדש ע”י דין שליחות כמבואר, וזה גם כונת הנתיבות שם כמבואר בדבריו (ומשו”כ צ”ע בדברי החת”ס שכתב דבריו בשם הבית מאיר עי”ש).

ונפ”מ בין שתי דרכים אלה בישראל ששלח ישראל אחר לחלל שבת דלדרך א’ פטור דלא שייך כלל שליחות בחילול שבת, אבל לדרך ב’ נראה פשוט דחייב השולח כיון דיש כאן חילול שבת וכ”ז ברור.

אמנם מה דהוי פשיטא ליה להגאון בעל שו”ת פנ”י וכל האחרונים הנ”ל דאיסור אמירה לנכרי מילתא אחריתא הוא ולא משום שליחות, פשיטא ליה לשו”ע הרב לאידך גיסא, ולהדיא כתב בסי’ רמ”ג סעיף א’ ובסי’ רס”ג קו”א ס”ק ח’ וכן בסימן ש”ז סעיף ל”ה דאסור משום שהגוי הוי שלוחו וכ”כ הגרעק”א בסי’ ש”ז עי”ש, ויש לדבריהם מקור בדברי הראשונים, עיין רש”י שבת קנ”ג ע”א שפירש במה שהקשו בגמ’ איך מותר למסור כיסו לנכרי כשהחשיך לו בדרך והא עביד מלאכה בשבת “והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת” הרי דיש איסור מלאכה ע”י שליח גוי, ובהגהות מיימוניות בפ”ו משבת כתב להדיא “אסור ליתן לנכרי מעות בערב שבת כדי לקנות לו למחר ביום השוק כי יש שליחות לנכרי לחומרא” הרי לן דאיסור אמירה לנכרי משום דיש שליחות לגוי לחומרא, וכדברי שו”ע הרב, אך מ”מ פשוט דאין זה מה”ת אלא מדרבנן כמבואר.

וכבר כתבו האחרונים, (אבני נזר או”ח סי’ תקכ”ו אות י”א קובץ שיעורים ביצה אות מ”ט) דאמירה לנכרי תרתי אית בה, שליחות במלאכה, ואיסור שבות בעצם האמירה, ויש בהם נפקותא להלכה דהאומר לנכרי בערב שבת לעשות מלאכה בשבת אין בו איסור מצד עצם האמירה אך יש בו איסור מצד השליחות, ומאידך גיסא המצוה לנכרי בשבת לעשות מלאכה במוצ”ש (דאסור כמבואר ברדב”ז ח”ב סי’ תרפ”ד) אין בו איסור מצד השליחות כיון דהמלאכה נעשית במוצ”ש ומלאכת היתר היא, אך מ”מ אסור מצד עצם ה”אמירה לנכרי” דאסור, משום ממצוא חפצך וכו’ או כדי שלא תהא השבת קלה בעיניו כמבואר לעיל מדברי הרמב”ם, ודו”ק בכ”ז.

אך לדידי נראה טפי דאין בזה שני דינים אלא דין אחד מורכב, דאסרו חכמים אמירה לנכרי מחשש שמא תהיה השבת קלה בעיניו ויכשל בעשיית מלאכה בעצמו, ומשו”כ החמירו לאסור אמל”נ בכל ענין שיש בו נגיעה לחילול שבת בין אם אומר לנכרי בע”ש לעשות מלאכה ובין אם אומר בשבת לעשות מלאכה במוצ”ש, דכל שיש בו נגיעת מלאכה בשבת גזרו לאסור.

ובאמת אין נראה לפרש דאיסור אמל”נ משום שליחות ממש היא דהלא אף בנכרי העושה על דעת ישראל יש איסור אף דלא נצטווה להדיא ע”י ישראל לעשות מלאכה, ובשו”ת צמח צדק (או”ח סי’ ל’) כבר הוכיח מזה דאין לפרש איסור אמל”נ משום דין שליחות, וכ”כ גם באבנ”ז (או”ח סימן ת”א), עי”ש.

ונראה דאף כוונת רש”י והאחרונים אינה דאמל”נ אסור משום דין השליחות, אלא דאסרו חז”ל משום דנראה כשליחו, ואפשר דגזרו שאם יעשה מלאכה ע”י שליחו תהיה השבת קלה בעיניו ויבוא לעשות מלאכה בעצמו, ומ”מ אין כוונתם לדין שליחות ממש.

(וע”ע באור שמח פ”ה ה”ד ממלוה ולוה מש”כ בזה ולא נתפניתי להאריך).

ב

שבות דשבות במקום הפסד

“וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם” (י”ב ט”ז).

“דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא”י לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד אומר ישראל לא”י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער, ויש אוסרין. הגה: ולקמן סי’ תקפ”ו פסק להתיר, וע”ל סי’ רע”ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע”ש ס”ג” (שו”ע סימן ש”ז סעיף ה’).

הנה נחלקו הפוסקים בענין אמירה לנכרי לצורך מצוה וצורך גדול ושלש מחלוקות בדבר:

א. יש אומרים דהתירו אמירה לנכרי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך כל מצוה, ולא רק משום יישוב ארץ ישראל כדמצינו בגיטין (ח’ ע”ב), וזה שיטת בעל העיטור.

וכך כתב הרמ”א (סימן רע”ו ס”ב):

“הגה: י”א דמותר לומר לא”י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לא”י אפי’ במלאכה גמורה במקום מצוה (ר”ן ס”פ ר”א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא”י להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וע”ל סי’ ש”ז”.

הרי שכתב דרבים נהגו לסמוך על שיטה זו ואין מוחין בידם.

ב. י”א דהתירו רק שבות דשבות במקום מצוה דהיינו אמירה לנכרי בשבות, וזה דעת הרמב”ם (הל’ שבת פ”ו הלכה ט’ – י”א).

והרמב”ם כתב להקל גם במקצת חולי או בצורך גדול, עי”ש.

ג. כתבו התוס’ (גיטין ח’ ע”ב) דשמא לא הקילו בשבות דשבות אלא משום מצות מילה דדוחה שבת ולא משום מצוה אחרת שאינה דוחה שבת, וכן דעת הרמב”ן (שבת ק”ל ע”ב) עי”ש.

ובשו”ע כתב את דעת הרמב”ם בסתמא ושוב הביא ויש אוסרים. וכידוע דבכל כה”ג דעתו כשיטה ראשונה להקל. ובהלכות שופר (סימן תקפ”ו סעיף כ”א) סתם להקל ולא כתב כלל את דעת המחמירין. והרמ”א (סימן ש”ז ס”ה) ציין דיש מקילין באמל”נ אפילו במלאכה דאורייתא.

ובמשנ”ב (שם ס”ק כ”ד) כתב:

“מיהו כבר כתב רמ”א לעיל דיש להחמיר בזה וכן עיקר כי דעה זו היא רק דעת יחידאה והרי”ף והרא”ש והרמב”ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקין עליה”.

אך לכאורה לא כתב הרמ”א אלא “ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול” הרי דבצורך גדול יש מקום להקל.

והכי נקטינן להלכה להקל בשבות דשבות בהני תלת גווני. מקצת חולי, מצוה, וצורך הרבה.

אלא שהמגן אברהם (ש”ה סק”ה) האריך לפקפק בדין צורך הרבה וכתב שאין להקל בזה, מיהו בהפסד גדול הסיק דיש להקל בשבות דשבות.

ובאליהו רבה חלק על דבריו ונקט דאין להקל משום הפסד ממון, ואף כוונת השו”ע אינה אלא משום צערא דגופה כמו מים לרחוץ בהם המצטער כלשון השו”ע וכדומה.

והמשנ”ב (שם ס”ק כ”ב) הביא את שתי הדעות, אך עיקר ההלכה כשיטת המג”א וכמבואר גם לקמן.

ויש לעיין מה גדר הפסד גדול שיש להקל בו בשבות דשבות.

והנה במקום אחר דנתי בדין הפסד מרובה בדיני איסור והיתר, עיין שו”ת מנחת אשר (ח”ב סימן נ’ אות ה’) אך אין לדמות מילתא למילתא, ואין ללמוד דין שבות דשבות מדיני איסור והיתר.

ומדברי המשנ”ב בשלשה מקומות נראה דאף במקום דאין הפסד מרובה ממש יש להקל בזה.

א. כתב המשנ”ב (סימן שט”ז ס”ק נ”ז) דאם עופות יצאו מן הלול בשבת במקום שהוא חושש שיגנבו מותר לומר לגוי לתפוס אותם ולהחזירן ללול דהוי שבות דשבות במקום הפסד, והביא כן מהחיי אדם, ולא חלק בזה בין עוף אחד לרבים, הרי דאף שאין בזה הפסד גדול הקילו.

ב. עוד כתב (שם ס”ק ל”ג) דאם יש דג שעומד למות בתוך החבית ויש חשש שיפסדו המים מותר לומר לגוי להוציא את הדג ולהניחו בכלי אחר של מים דהוי שבות דשבות במקום הפסד.

ולכאורה נראה גם בזה דאף דאינו חושש אלא להפסד המים הקילו, והביא הלכה זו מהפמ”ג והנשמת אדם, עי”ש בשעה”צ (ס”ק נ”ו).

ג. ועיין עוד במשנ”ב (סימן תק”י ס”ק כ”ג) דמותר להפריד את השמנת מהחלב ע”י גוי כשהוא חושש שאם לא יעשה כן תתקלקל השמנת דהוי בורר דרבנן והוי שבות דשבות במקום הפסד, עי”ש.

ד. ובסימן שי”ז (ס”ק כ”ה) כתב המשנ”ב דקשר שאינו של קיימא מותר להתירו ע”י גוי במקום צורך הרבה, דהוי שבות דשבות, וכתב כלשון השו”ע ולא התנה שיהיה הפסד גדול, עי”ש.

ולמדנו מדבריו דהקילו למעשה אף שאין בזה הפסד גדול ממש.

אך באמת יש לעיין בזה שהרי המג”א התבסס בדבריו על מה שאמרו (כתובות ס’ ע”א) צינור שעלו בו קשקשים שממעכו ברגליו ונקט שהטעם שהקילו בזה משום פסידא כיון דהוי שבות ע”י שינוי, ואם זה מקור קולא זו לכאורה מדובר שם בהפסד גדול של מים שיציפו את הבית ויגרמו להפסד גדול, וצ”ע בזה.

ב

אמל”נ בשינוי האם הוי שבות דשבות

והנה כתב הפמ”ג (תרנ”ה א”א סק”א) דמותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא ע”י שינוי דהוי שבות דשבות במקום מצוה, וכתב דמי שאין לו אתרוג מותר לומר לגוי לתלוש לו אתרוג בפיו דהוי כלאח”י.

וכ”כ גם בסימן ש”ז (א”א סק”ז) לענין תיקון נר ע”י גוי ביד ולא בכלי דמותר לצורך מצוה מדין שבות דשבות.

וכן מבואר בשער הציון (תקפ”ו ס”ק ק”כ) דמותר לתקן שופר כלאח”י ע”י גוי משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה.

וכך מבואר עוד בדברי המג”א והמשנ”ב (ש”מ סק”ג) דמותר לומר לגוי ליטול צפרני אשה כלאח”י לצורך טבילתה דהוי שבות דשבות במקום מצוה.

ומשום כ”ז תמה אני על המובא בשם הגרשז”א (שמירת שבת כהלכתה פ”ל הערה מ”ו) להקל בזה, אך במילואים השאיר בצ”ע משום דהפמ”ג סימן תרנ”ה נראה כמסופק בזה.

ובאמת הלכה פשוטה היא במג”א, בפמ”ג ובמשנ”ב, וכל הבקי בלשונותיו של הפמ”ג יראה בעליל שלא סתר דבריו וגם בסי’ תרנ”ה נוטה להקל.

ומה שציין לפר”ח (סימן תקפ”ו ומובא שם בשעה”צ ס”ק ק”כ), כנראה נסמך על השעה”צ. אך באמת הפר”ח החמיר מטעם אחר ולא פקפק אהתירא דשבות דשבות בכה”ג.

ושו”ר בארחות שבת (פכ”ג הערה קע”ט) שהביא בשם הגריש”א שאין להקל אלא כשיש שינוי גם בתוצאה ובשינוי במעשה לא סגי להקל.

וגם בזה תמה אני דהלא ברוב המקורות הנ”ל אין שינוי אלא במעשה ולא בתוצאה, ובאמת לא מצינו בשום מקום דלגבי כלאח”י בענין שינוי בתוצאה ופשוט בכ”מ דכל שעושה את המעשה בשינוי הוי כלאח”י.

ועוד הראוני שגר”י זילברשטיין (תורת היולדת פכ”א הערה א’) כתב בשם חמיו הגדול הגריש”א דיש להקל באמל”נ ע”י שינוי והביא ראיה מהמג”א בנטילת צפרניים לאשה, והעיר הגר”י זילברשטיין דשמא אין להקל אלא כשיש שינוי בתוצאה כנ”ל. ומ”מ מבואר שהגריש”א לא חילק בזה, ותרי אמוראי הן אליבא דרבי.

ומשו”כ נראה להלכה דיש להקל במלאכה כלאח”י ע”י גוי בהני תלתא גווני, מקצת חולי, דבר מצוה וצורך גדול.

 

ושכנו הקרוב אל ביתו

“ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת איש לפי אכלו תכסו על השה” (שמות פרק י”ב פסוק ד’).

הנה המצוה הראשונה שנצטווינו ביציאת מצרים מצות קרבן פסח היא, וקרבן זה שונה בהלכותיו מכל שאר הקרבנות בכך שהוא קרב בחבורה. ואף שלדעת חכמים הפסח נשחט גם על היחיד, לכתחילה מודי כו”ע שיש להדר אחר חבורה (פסחים צ”ה ע”א, וברמב”ם הל’ קרבן פסח פ”ב ה”ב).

ועוד קבעו חכמים דמשנתמנה אדם על חבורה ונשחט הפסח שוב אינו יכול לעבור לחבורה אחרת (פסחים פ”ה ע”ב).

אך יתירא מכל אלה אמרו בתוספתא (פסחים פ”ח ה”ז) דבפסח מצרים נצטוו “ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו”, דנצטוו כל ישראל להימנות עם שכיניהם הקרובים אל ביתם, “שלא יניח אדם שכנו הקרוב אל ביתו וילך ויעשה פסחו אצל חברו”.

ויש להתבונן במצוות והלכות אלה מה ענינם ומה נשתנה קרבן זה מכל הקרבנות.

ונראה בזה. דהנה שמעתי בשם מרן השפת אמת פירוש הכתוב “וירעו אותנו המצרים”, דלא זו בלבד שהרעו לנו אלא אף הרעו אותנו. וכך כתוב בתפארת שלמה (פרשת במדבר) “כמ”ש וירעו אותנו המצרים שכתבו המפרשים שגרמו להם להיות רעים”. וכ”ה בשם משמואל (פרשת בא) “ונראה שבאשר ישראל במצרים היו כעובר במעי בהמה ועובר ירך אמו ואוכל ממה שאמו אוכלת, היו המדות הרעות של פרעה ומצרים פועלות בהם לרעה, כמו שפועלת רתיחת הדם של האם על העובר, וזהו מה שאיתא במדרשי ההגדה וירעו אותנו המצרים שהוא פועל יוצא, היינו שעשו אותנו רעים”.

וכבר קדמם השל”ה הק’ (מסכת פסחים מצה שמורה אות קפ”ט):

“‘וירעו אותנו’. קשה ליה להמגיד ‘וירעו לנו’ הוה ליה למימר. אלא הפירוש הוא, עשו אותנו רעים וחטאים”.

וברשעותם ובאכזריותם הביאו עלינו חרפת רעב וצמא עד שנתקיים בהם “אם תאכלנה נשים פרים אללי לי”. וכך טבעה של הגלות על סבלה ומכאוביה שרק מעטים, בעלי  הנפש הרוממה עמדו בנסיון ושמרו על צלם אלוקים. אך רבעם המוני העם לא עמדו בנסיון והנפש הבהמית התגברה עליהם עד שאמרו (איכה ד’ י’) “ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהם”.

וכך ראו בימי השואה הנוראה דיחידי הסגולה התעלו למעלות רמות ונשגבות, אך רבים מהמוני העם התדרדרו עד לעומקי התהום. והדור הזה ראה ושמע בהשתאות על גדלות הנפש של האדם הגדול בענקים מורי ורבי כ”ק מרן מצאנז קלויזנבורג זצ”ל, ועל דביקותו במסי”נ בימים הנוראים ההם.

ונראה עוד דבאמת כל גלות מצרים לא נגזרה עלינו אלא בעון שנאת חנם ומחלוקת ולשון הרע כמו שאמרו (שמות רבה פרשת שמות פרשה א סימן ל’):

“ויאמר אכן נודע הדבר, רבי יהודה בר רבי שלום בשם ר’ חנינא הגדול ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו, היה משה, מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות, כיון ששמע דבריו אמר לשון הרע יש ביניהן היאך יהיו ראויין לגאולה לכך אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים”.

ואפשר דמשו”כ נצטוו לאכול את הפסח דוקא בחבורה, ושאסור לעבור מחבורה לחבורה כדי להרבות שלום ואחווה וכדי לחזור ולהתרגל לישב בחבורה ולהשאיר לחבריו מנה יפה, ואף אם אין החבורה נאה לו ויאה לו אין לו רשות לעוזבה ולחפש טוב ממנה.

ובפסח מצרים, בני הדור אשר ידע על בשרו את יסורי הגלות ומכאוביה נצטוו לעשות חבורה דוקא עם השכן הקרוב לביתו, אם ירצה להרחיק לחבורה שכולם צדיקים אינו רשאי אלא עליו לשבת עם שכיניו דוקא, והלא אמרו חז”ל (יבמות ס”ב ע”ב) “האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה’ יענה תשוע ויאמר הנני”. וכל ראוי בפרט בזמן קרבן פסח, שהרי כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, כי כולם בניו של אלוקינו ולכולם נצטווינו לספר את סיפור יציאת מצרים.

ולואי שנלמד גם אנחנו לשבת בחבורה להקשיב איש אל רעהו בכבוד ובאהבה, לדאוג זה לזה ולהחזיק בטובה ובברכה שחנן אותנו הקב”ה ברחמיו המרובים.

Leave a Comment


Scroll to top