You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Kohanim on Airplanes

Kohanim on Airplanes

טיסת כהנים מעל ביה”ק

לאחרונה רעשה הארץ כאשר נודע שכל הטיסות היוצאות מישראל עוברות מעל בית הקברות בחולון  ודנו הגדולים אם יש היתר לכהנים לטוס מחשש טומאת כהנים, ואכתוב מה שעלה בדעתי בתשובה לשאלת רבים.

הנה עיקר השאלה היא בסוגיא דאהל זרוק אם שמיה אהל דהמטוס הלא אהל זרוק הוא, ובכמה  מקומות בש”ס (עירובין ל’ ע”ב, גיטין ח’ ע”ב נזיר נ”ה ע”ב ועוד) הובאה מחלוקת רבי ור”י בר’ יהודה במי שנכנס  לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא וריבר”י מטהר, רבי סבר אהל זרוק לא שמיה אהל  וריבר”י סבר שמיה אהל וחוצץ בפני הטומאה.

ונחלקו הראשונים בענין אהל זרוק דהנה כתבו התוס’  בעירובין ל’ ע”ב דמיירי באהל זרוק בשעה שהוא מונח, ובו נחלקו אבל הנזרק באויר לכו”ע לא הוי אהל  וטמא היושב בה, מידי דהוי אטלית המנפנפת ועוף הפורח דתנן באהלות פ”ח מ”ה דאין מביאין ואין  חוצצין, כך הביאו בשם הר”ח, והריטב”א בעירובין שם הביא כן בשם ר”ת.

ודעת שיטה אחת בתוס’  נזיר נ”ה ע”א דבאהל הנזרק ממש נחלקו  וכ”כ רש”י שם וע”ע ברש”י חגיגה כ”ה ע”א “אהל המטלטל  ונזרק לאו שמיה אהל” וכ”ה ברשב”א בשם הראב”ד בעירובין עי”ש.

ושני פירושים אלה תלוים  בביאור הסוגיה בנזיר שם אם מה דתניא בברייתא “תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע”פ המת באהל  טמאה” הוי תיובתא או ניחותא עי”ש. ולפי”ז מתבאר דיש לחלק בין מכוניות ורכבות וכדו’ שהם ע”ג קרקע למטוסים  שבהם י”א דלכו”ע לא הוי אהל להציל מן הטומאה, ומ”מ מידי ספק לא יצאנו כיון דאיכא ראשונים  טובא לכל צד כמבואר בדברי התוס’ והריטב”א בעירובין שם. ובדברי הרמב”ם בפי”א ה”ח מטומאת  מת מבואר דגם במגדל הפורח באויר נחלקו האם אהל זרוק שמיה אהל או לא וכמו שדקדק בגר”ח שם  וכמבואר לקמן.

אך לכאורה ראיית התוס’ והריטב”א מטלית המנפנפת גדולה היא דמה בינה לבין אהל הנזרק ואין  לדחות דעוף הפורח וטלית המנפנפת לא הוי אהל כיון שהם ארעיים לגמרי ולא נעשו לשם אהל משא”כ  בשידה תיבה ומגדל, דהלא גם בספינה השטה ע”פ המים אמרו שם דהוי כטלית ואינה חוצצת ואינה  מביאה.

ונראה בזה כמה דרכים. א’ כתבו התוס’ בחגיגה כ”ה ע”א “ותי’ ר”י דלעולם אמת הוא דפליגי באהל  זרוק שמיה אהל, ודוקא כגון שידה תו”מ שהולכין אבל זרק תיבה לא הוי אהל וכן משמע במס’ אהלות  (פ”ח מ”ה) עוף הפורח או הקופץ וכן ספינה המטורפת לא הוי אהל ומייתי סייעתא מהזורק תיבה מלאה  ספרים מדקאמר ואם היתה מונחת טהורה והיינו שהולכת בנחת והיינו אהל זרוק, וזרוק דרישא לא  חשיב אהל זרוק דומיא דעוף הפורח” והנה מלשון התוס’ משמע שחילקו בין ספינה המטורפת לאהל  שהולך בנחת ולא חילקו בין הנזרק באויר לנישא בידי אדם ובהמה כמו שכתבו בנזיר ובעירובין, ונראה  כונתם לחלק בין דין עוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה המטורפת (כנראה שכך גרסו בלשון המשנה)  שאין כאן דרך הליכה ואין הליכתן בנחת דלכו”ע לא הוי אהל לשתו”מ שהולכין בנחת כדרכן, וכן י”ל  שי’ רש”י והרמב”ם וסייעתם דאף באהל הנזרק באויר נחלקו דהיינו כשהוא נזרק כדרכו ושימושו והולך  בנחת.

ועוד י”ל בהקדם ביאור גוף המשנה באהלות שם דהנה בסיפא אמרו “ר’ יוסי אומר הבית שבספינה  אינו מביא את הטומאה” ומפרשי המשנה נתחבטו בביאור הדברים, הר”ש כתב פי’ אחד דמיירי  בטומאה וכלים שבתוך הבית ומיירי בבית שאינו יכול לעמוד והר”ש דחה פירוש זה, ושוב כתב הר”ש  דמיירי בכלים שבבית וטומאה תחתיו, אך גם פי’ זה קשה דמה בין הבית לגוף הספינה דאינה מביאה  ואינה חוצצת כיון שהיא שטה ע”פ המים, וביותר קשה מה שכתבו הרמב”ם בפיה”מ והרע”ב דאין הלכה  כר’ יוסי ומה בין בית שבספינה לעצם הספינה, ובמשנה אחרונה ובתפארת ישראל כתבו דיש סברא  לומר דאין הבית בטל לספינה והוי כאהל בפנ”ע לחצוץ וזו סברא תמוהה לכאורה.

ומשו”כ נראה לענ”ד דשאני טלית ועוף הפורח דאינם אהל בעצם ואין להם תוך ואינם אלא בגד ובע”ח בלבד וכיון שהם עוברים ומתנפנפים ולא קבועים אין כאן אהל כלל, וספינה השטה במים מיירי בכעין  רפסודה ולא בספינה שיש עליה בית ולכן לא הוי אהל לכו”ע אבל בבית שבספינה נחלקו ר’ יוסי  וחכמים אם מביא את הטומאה, דחשיב טפי אהל משום הבית שעליו ולא הוי כטלית ועוף וכדומה.

ולפי שני דרכים אלו דין המטוס אינו כדין הני דאהלות פ”ח מ”ה דהיינו עוף הפורח וכו’ אלא כדין כל  אהל זרוק שנחלקו בו אם הוי אהל או לא. ואף שיאמרו שהדברים הם דברי חידוש, מ”מ ברור שנחלקו  הראשונים באהל הנזרק באויר אם הוי אהל זרוק שנחלקו בו תנאי אם הוי אהל, ומידי ספק לא יצאנו  בזה.

ב

ונחלקו הראשונים להלכה אם קיי”ל כרבי דלא הוי אהל או כר”י דהוי אהל. דעת הרשב”א בעבודת  הקודש שער ה’ פט”ו דהוי אהל וכ”כ בשמו המ”מ בפ”ו הי”ז מעירובין, (אך הרשב”א סתר את דבריו  וכתב בעירובין שם דקי”ל כרבי דלא הוי אהל עי”ש). והרמב”ם בפי”א מטומאת מת הלכה ה’ כתב  להדיא דלא הוי אהל וז”ל “הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא, שאהל זרוק  אינו קרוי אהל” אמנם בדעת הרמב”ם לכאורה יש סתירה דבהלכות טו”מ כתב דלא הוי אהל כנ”ל אך  בנזירות פ”ה הי”ח כתב “נזיר שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו  מדעתו הרי זה לוקה וכו'” ולכאורה מוכח מלשונו דהוי אהל דאל”כ למה צריך פריעת הגג לקבל טומאה  הלא אף שלא פרעו הגג טמא הוא, וכיוצא בדבר יש לתמוה ע”ד הרמב”ם בפ”ג מאבל ה”ו, ונאמרו כמה  דרכים לישב שיטת הרמב”ם, ונבארם:

א. אפשר דדעת הרמב”ם כשיטת הראשונים דבשעת זריקה לכו”ע לא הוי אהל, ולפי”ז אתי שפיר,  דבהלכות טו”מ דקדק בלשונו וכתב שידה תיבה ומגדל הפורחין באויר, ובהל’ אבל ונזירות לא כתב כן,  ולפי”ז דעת הרמב”ם כראשונים הנ”ל דהלכה כרבי דלא הוי אהל אך ורק בשעה שנזרק באויר כמבואר,  אך כבר כתבתי לעיל דיותר משמע מלשון הרמב”ם דבאמת נחלקו בשידה תו”מ הפורחין באויר וכ”כ  הגר”ח שם, וא”כ אכתי צ”ע.

ב. המשנה למלך בהל’ טו”מ פי”א ה”א כתב לחלק בין המאהיל על המת ממש שבו אין אהל זרוק  מצילתו כיון דלא הוי אהל לנכנס לתוך אהל המת בשידה תו”מ דכיון שאינו מאהיל על מת ממש אלא  שהאהל מביאה את טומאת המת לכל אשר בו, בחציצה כל דהו סגי ואף אהל זרוק מציל, ולפי”ז אתי  שפיר דבהלכות טו”מ מאהיל בארץ העמים דהוי כמאהיל על המת ממש ולכן לא הוי אהל להני דמיירי  באהל המת עי”ש. ולענ”ד סברא זו דוחק גדול דכיון דמת מטמא באהל מה”ת למה נחלק בין זה לזה.

ג. לכאורה י”ל בזה דשאני טומאת ארץ העמים דגזרו על אוירה טומאת עצם ובזה לא מהני אהל זרוק  להציל משא”כ באהל המת שטומאתו משום שמאהיל על המת ובזה מהני אהל זרוק להציל דדי באהל  זרוק לחצוץ בין טומאה מסויימת מבחוץ למי שיושב בתוך האהל אבל אין אהל זרוק קובע רשות ומקום  בפני עצמו להציל מטומאת אויר ארץ העמים, אך כבר כתבו התוס’ בגיטין ח’ ע”ב דזה בעית הגמ’ בנזיר  אם גזרו על גושה או על אוירה, עי”ש.

ד. בשו”ת שבות יעקב ח”א סי’ פ”ה ובח”ב סי’ צ”ח כתב לחדש דאף אם אהל זרוק לא הוי אהל אין זה  אלא מדרבנן אבל מה”ת לכו”ע הוי אהל וכתב ליישב בדרכו את פסקי הרמב”ם דבהל’ אבל ונזירות  מיירי במלקות ולכן פשוט ליה דאה”ז הוי אהל ואינו לוקה כל עוד לא פרע חבירו את הגג מעליו, אבל  בהל’ טו”מ מיירי בטומאה דרבנן עי”ש, ועוד כתב השבו”י לפי דרכו דבטומאה דרבנן לא גזרו באהל  זרוק דלתרי דרבנן לא חששו, ולא גזרו בזה אלא בטומאת ארץ העמים דחמור משאר טומאה דרבנן  עי”ש.

ועצם ההנחה דאהל זרוק רק מדרבנן לא הוי אהל, כתבו גם הפנ”י בעירובין שם והמרכבת המשנה שם  בהל’ טו”מ עי”ש.

ויש נפ”מ בין דרכים אלו לני”ד, דלדרך א’ דאהל זרוק בשעת זריקתו לא הוי אהל אין המטוס בשעת  טיסתו מציל מטומאת מת הבוקעת ועולה, לדרך ב’ ג”כ יש להחמיר וכסברת המל”מ הנ”ל, (ושני דרכים  אלו אינם עיקר לענ”ד כמבואר) לדרך ג’ יש להקל בני”ד דרק בטומאת ארץ העמים לא הוי אהל משא”כ  לגבי מאהיל על המת, ולדרך ד’ הוי טומאה דרבנן ויש לזה נפ”מ בספיקות דספיקא דרבנן לקולא,  ולקמן אות ג’ יתבאר דיש בזה כמה ספיקי עי”ש.

והנה אף אם אהל זרוק לאו שמיה אהל והמטוס אהל זרוק הוא, יש עוד לדון שאין האדם טמא דהלא  שנינו באהלות פ”ח מ”ה “ואלו לא מביאין ולא חוצצין הדולג והקופץ ממקום למקום” וכו’ הרי דהדולג  ע”ג מת אינו מביא ואינו חוצץ ולכאורה ה”ה דאינו נטמא, וכן כתבו להדיא הר”ש והרא”ש בפ”ד מ”ג  ממסכת טהרות דהנזרק ע”ג מת אינו נטמא כיון שאין לו מקום מוגדר משא”כ הנגרר וזה שלא כדברי  התפא”י באהלות שם דאף שאינם מביאין וחוצצין הן עצמן נטמאין, וכ”כ החזו”א ביו”ד סי’ רי”א אות  ט’ דאף אם אוירון אהל זרוק ואינו חוצץ מ”מ לשיטת הרא”ש והר”ש אין האדם נטמא דדינו כפורח  שאינו נטמא במת עי”ש, ויש בזה עוד צד לקולא בני”ד. ועיין עוד מש”כ החזו”א שם ובטהרות סי’ ד’  אות י”ג, שדבריהם צ”ע, אך אטו יש בידנו לדחות לגמרי שיטה של הרא”ש עמוד ההוראה והר”ש משום  קושי’ על דבריהם עד שלא נוכל לעשות מדבריהם אפילו ספק, אתמהה. ולא עלה כזאת אף על דעתו של  החזו”א, ומשו”כ נראה דבודאי יש ספק וצד נוסף לקולא בסוגיא זו.

ג

בשו”ת ארץ צבי להגה”ק מקוזיגלוב סי’ צ”ג דן לראשונה בשאלה זו וכתב בזה כמה סברות להיתרא,  אמנם אין נידון דידיה דומה לנידון דידן, דהוא דן אם מותר לכהנים לטוס באופן כללי שמא צריך  לחשוש שעוברים ע”ג ביה”ק, ורוב דרכי ההיתר שכתב מושתתים על דיני הרוב והספיקות, אבל בני”ד  מיירי בידיעה שמסלול הטיסה עובר מעל ביה”ק. ומ”מ בהיתר ג’ כתב לפי”ד הריטב”א בעירובין שם  שכתב ליישב קושית התוס’ מהמבואר בסוכה כ”א דהיו מסיעין תינוקות ע”ג דלתות שהניחו ע”ג שוורים  להצילן מן טומאת התהום והלא אהל זרוק הוא, וביאר הריטב”א דפשוטי כלי עץ מצילין מן הטומאה  אף כשהן אהל זרוק כיון דאינן מקבלין טומאה ורק במה שראוי לקבל טומאה מצד עצמו אלא שהוא  טהור משום שבא במדה אמרו דאם הוא אהל זרוק שוב הוי דומיא דשק דהוי דבר המטלטל ומקבל  טומאה אבל פשוטי כ”ע חוצצין אף באהל זרוק עי”ש, ובמרכבת המשנה בהל’ טו”מ שם כיוון מדעתיה  לסברת הריטב”א וכתב דכן שיטת הרמב”ם עי”ש.

והארץ צבי כתב עצה לפי”ז להניח דף של עץ מתחת למושב שבמטוס לחצוץ מפני הטומאה עי”ש, וע”ע  מש”כ כעי”ז בשו”ת הר צבי יו”ד ח”ב סי’ ר”ס ואף הוא דן לפי”ד הריטב”א לענין מכוניות ומטוסים  בטומאת כהנים עי”ש.

אך באמת נראה לפי דרכם דאפשר דגוף המטוס חוצץ דגוף המטוס מיוצר מחומר פלסטי קשיח עטוף  בלוחות אלומיניום, ויש לעיין מה עיקר הכלי, וצריך בזה בירור הנדסי מה מחזיק את גוף המטוס, ואם  החומר הפלסטי הוא גוף המטוס הרי אינו מקבל טומאה כלל, אמנם נראה פשוט, וכך נתברר גם מתוך  בירור עם מומחי טייס דעיקר מבנה המטוס הוא מעטה המתכת החיצונית, אמנם אם מעטפת האלומיניום הוא גוף המטוס, דעת האגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קס”ד ויו”ד ח”ג סימן כ”ב) דאלומיניום אינו מקב”ט ומשום  כך נטה לומר דאין מטוס מקבל טומאה עי”ש, וכ”כ הגר”י קמינצקי זצ”ל בתשובה שנדפסה בסוף ספר  טבילת כלים להגר”צ כהן וחילק שם בין דין טבילת כלים לדין טומאה עי”ש, (ובאמת מסתבר כדבריהם  דבתורה כתיב “אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת ואת הברזל ואת הבדיל ואת העפרת”, ואין דעתי  נוחה כלל במה שטענו אחרים דאפשר דהתורה כתבה מספר מיני מתכות כדוגמא בעלמא על כל כלי  מתכת אלה דברים מופרכים, ועיין במשנה תרומות פי”א מ”ב “א”ר יהושע לא מנו חכמים שבעה  משקין כמיני פטמין” ואף שעמא דבר להטביל כלי אלומיניום וכך גם אני מורה למעשה, דיש להחמיר  בזה משום ספק מ”מ לענ”ד אין להטבילם בברכה), וא”כ הוי המטוס כפשוטי כלי עץ המצילין מן  הטומאה אפילו באהל זרוק. (ואף אם יש בו מעט מתכות שכן מקבלים טומאה הם בטלים לגבי גוף  המטוס ועיקרו וז”פ).

אמנם דברי הריטב”א לאו דכו”ע הן, דהתוס’ שהקשו קושיא זו ודנו ותירצו בד”א לא סברי כותיה, אך  ודאי שדברי הריטב”א ומרכה”מ חזיא לאצטרופי וז”פ. (עיין תפארת ישראל בהקדמה לטהרות יבקש דעת אות מ”ד).

ד

והנה בעיקר דין כלים מצופין נחלקו הראשונים, דעת רש”י סוף מס’ חגיגה (כ”ז ע”א) והר”ש והרא”ש  פי”א מכלים מ”ד דהציפוי עיקר והכל תלוי בו אם הציפוי טמא טמא ואם טהור הוא טהור, אך דעת  הרע”ב והגר”א שם בשנות אליהו דגוף הכלי עיקר ולא הציפוי, אמנם דעת הרמב”ם בפיהמ”ש שם מ”ד  דכלים מצופים לעולם טהורים אף אם גם העיקר וגם הציפוי ראוים לקבל טומאה, עי”ש היטב בעומק  דברי הראשונים בביאור המשניות שם ובפכ”ב משנה א’ ולא נתפניתי להאריך בזה. ומ”מ יש בזה עוד  צד להקל בני”ד, אך אפשר דאין המטוס בכלל כלים מצופים דעיקר הכלי הוא המתכת ואין חלקיו  הפנימיים מגוף הכלי, ודו”ק.

ה

והנה אף שלא נתברר לי דבר זה בירור גמור, מ”מ מקצת בירור שערכתי נתברר לי לכאורה דאין נתיב  הטיסה מוחלט בקו מסויים ממש ולפעמים יש סטייה, ונראה א”כ דהוי ספק טומאה דלפעמים טסים  בצד ביה”ק, ואף בשטח ביה”ק יש שטחים עצומים שאינם מע”ג קברים ממש, ועוד י”ל דשמא כבר  נרקב המת לאחר שנים רבות ואינו מטמא שוב באהל, ובשו”ת חת”ס יו”ד של”ז וכן בשו”ת דברי  מלכיאל ח”ג סי’ פ”א צירפו ספק זה לגבי שאלה בטו’ כהנים עי”ש. ולכאורה נראה משום ספיקות אלה  דהוי ספק טומאה ברה”ר דטהור, דהמטוס ודאי דינו כרה”ר לגבי כל הנוגע לדיני טומאה כיון שרבים  מהלכים בו בשעת הטיסה.

אך ידוע ספיקו של המנ”ח מצוה רס”ג (אות י”ג [ל”ד] בהוצאת מכון ירושלים) בספק טומאה ברה”ר  דטהור מה דינו לענין איסור טומאת כהנים דשמא הוי ככל ספק איסור דאסור, ובצל”ח ברכות י”ט  ע”ב אכן נקט דלענין איסור הוי ככל ספק איסור, אך בשו”ת חת”ס יו”ד של”ז נקט דכיון דשורש  האיסור בטומאה וספק טומאה ברה”ר טהור הוי טהור אף לענין איסור טומאת כהנים עי”ש, וע”ע  מש”כ בזה בהר צבי יו”ד סי’ רע”ג.

והנה לפי”ד האחרונים הנ”ל דאהל זרוק אף אם לאו אהל הוא אינו אלא טומאה דרבנן יש להקל בו  בספיקות גם מטעם ספיקא דרבנן לקולא, ויתירא מזו כתב המאירי בעירובין שם (והביאו בארץ צבי)  דלא גזרו טומאה באהל זרוק אלא בטומאה ודאית ולא בטומאת התהום דהוי ספק עי”ש (וזה ראיה  גדולה לדברי האחרונים הנ”ל ויש בזה צד גדול לקולא).

והנה בכל עצם טומאת הקבר נחלקו הראשונים, אם כהן מוזהר עליו מה”ת, התוס’ בברכות י”ט ע”ב כתבו דמה שהיו מדלגין ע”ג ארונות משום מצווה ע”כ מיירי בפתוח מן הצד ובכה”ג אין הקבר מטמא  מה”ת, והרמב”ם בפי”ב ה”ו מטומאת מת כתב דארון עץ אין דינו כקבר, אך הראב”ד שם נקט דאין  הכהן מוזהר מה”ת על טומאת הקבר ואין הנזיר מגלח עליו אם יש בה פותח טפח, ועיין בערוך השלחן יו”ד  סי’ שע”ב סעיף ג’ שכתב דכן דעת רש”י הרמב”ן והרשב”א, וסתם קברים דידן יש בהם פותח טפח  ולשיטתו אין כאן אלא טו’ דרבנן אף בודאי עובר על קברים, ואף שיש מיעוט קברים שהאבנים  המכסים את המת מסתמא נשברו בהם, אין אלה אלא מיעוט ועוד דגם בתוך המצבה יש בדרך כלל  פותח טפח, ופשוט שרובא דרובא יש בהם פותח טפח, ודו”ק.

ו

וידוע מה שנחלקו גדולי הדורות בעיקר דין כהנים בזה”ז ושלש מחלוקות בדבר, דעת רבים ועצומים  שאין להם דין ודאי אלא דין ספק כהונה, כ”ה דעת הרשד”ם אהע”ז סי’ רל”ח, הריב”ש סי’ צ”ד, הרש”ל  ביש”ש ב”ק פ”ה סי’ ל”ה, הש”ך יו”ד סי’ שכ”ב סק”ט, שו”ת שבות יעקב ח”א סי’ צ”ג, שאילת יעבץ ח”א  סי’ קנ”ח, וע”ע חזו”א אהע”ז ס”ב אות ז’.

אמנם רבים מגדולי הדורות נקטו דחזקת כהונה חזקה גמורה היא ויש להם דין כהן לכל דבר בין לקולא  בין לחומרא, כ”כ המהרי”ט ח”א סי’ פ”ה וסי’ קנ”ה אביו המבי”ט בהל’ איסו”ב פ”כ, שו”ת כנסת  יחזקאל סי’ נ”ו, חוט השני סי’ י”ז, ברכי יוסף אהע”ז סי’ ו’, חת”ס יו”ד סי’ רצ”א, וכך הסיק האחיעזר  ח”ג סי’ ל”ו, וכ”ה בחזו”א אהע”ז ס”ג ושביעית ה’ ד’. ועיין רמ”א או”ח סי’ קנ”ז ס”ב שהביא שתי דעות  אם כהן שטבל לקריו אוכל חלה בזה”ז וע”ש במג”א ממהרי”ל דהוי ספק ובמשנ”ב שם ס”ק כ”ב כתב  דדעת רוב הפוסקים דהוי כהן ודאי ויכול לאכול בחלה עי”ש.

ודעה שלישית כתב בזה בשו”ת בית אפרים או”ח סי’ ו’ דבאמת לא הוי כהנים אלא מצד החזקה ורק  לענין מה שהוחזקו בו אך קרוב לודאי שרובם אינם כהנים עי”ש, והדברים ידועים.

ואם נחלקו בזה גדולי הדורות לפני מאות בשנים מסתבר שבדורנו אחרי עוד מאות בשנים של תלאות  וצרות גולה בתר גולה חזקה זו אתרע טפי מגדרו לפני מאות בשנים, וכ”כ השבט הלוי בתשובתו  שבספר פסקי דין ירושלים ח”ג, ואף שבודאי אין להקל ראש בחזקת כהונה מ”מ בשעת הדחק גדול א”א  להתעלם גם מספק זה שיש בו טעם לצרפו.

ז

וידועה שיטת הראב”ד בפ”ה הט”ו מנזירות דכהן טמא אין עליו איסור לחזור ולהטמאות וכ”ה שיטת  ר”ת כמובא ברא”ש סי’ ו’ מהלכות טומאה (בהלכות קטנות) וכן דעת ה”ג כמבואר בשלטי גבורים על  הרי”ף הל’ טו’ אות ד’, ובלח”מ כתב שם דכן הוא שיטת רש”י בנזיר ובאבנ”ז יו”ד ח”ב סי’ תס”ו וסי’  ת”ע כתב דכך מבואר גם בספר סמ”ג בשם הר”י עי”ש, וכבר תמה החת”ס בשו”ת יו”ד סימן של”ט על  המל”מ שכתב בפ”ג מאבל ה”א דהראב”ד יחיד הוא עי”ש, ובדגול מרבבה כתב ביו”ד סי’ שע”ב בתחילת  דבריו דיש לצרף שיטה זו כספק לספק ספיקא להקל בדין טומאת כהנים והביא מן הפוסקים שאכן  צירפו שיטת הראב”ד לס”ס, אך שוב חזר בו וכתב דאף לשיטת הראב”ד יש בזה איסור אלא דאינו  לוקה ואפשר דהוי אפי’ איסור תורה וכל כונת הראב”ד דאין בזה מלקות עי”ש, וע”ע בפ”ת שם סק”ט  דכשנטמא כבר למת בו ביום קיל טפי, וי”א דאין בו איסור כלל וכן מוכח מדברי הפוסקים לגבי  המבואר שם בסי’ שע”ג סעיף ז’, דכתב המחבר דאסור לכהן להטמא למתים אף בשעה שהוא מתעסק  בקרובו ומשום כך צריך לקבור כהנים בסוף בית הקברות, אך בספר שלחן גבוה כתב דמנהג ירושלים  וסלוניקי שהכהנים נכנסים לתוך ביה”ק לקבור קרוביהם ולא חששו להטמא למתים אחרים עי”ש, וע”ע  במשל”מ שם ה”א דנקט דלשיטת הראב”ד מותר אף לכתחלה וגם בשו”ת רעק”א תניינא סי’ י”ח הוכיח  בעליל דאין בזה איסור כלל לשיטתו עי”ש. ומ”מ יש להסתפק בזמנינו דכולנו טמאי מתים ולשיטת  הראב”ד וסייעתיה אין אי’ טומאה ואפשר שנטמא אף בו ביום ובכה”ג י”א שאין בו איסור כלל. (וע”ע  באבנ”ז ביו”ד ח”ב סי’ תס”ט וסימן ת”ע שחידש דבזמה”ז דאין לו אפר חטאת ופרה אדומה לעולם הוי  כאילו כבר נטמא בו ביום דאין נפ”מ בטומאה שניה ולשיטתו יש להקל בזה טפי עי”ש).

ח

והנה החזו”א כתב שם דאוירון אהל זרוק הוא ואינו מציל ואסור לכהן לטוס בו מע”ג ביה”ק כיון דיש  בו ציפוי מתכת וקשה להכריע מתי הציפוי עיקר ומתי לא עי”ש, ומשמע דנקט דכל מתכת מקבל  טומאה, אך בעיקר דין ציפוי כלים כבר ביארתי לעיל שיטת הראשונים בזה ואף דהחזו”א כתב להחמיר  משום ספק, אפשר שלא נחית כלל לברר פרטי המציאות וסוגי המתכות שמהם יוצר המטוס שהרי  החזו”א לא דן בשאלה מסויימת למעשה אלא דן בסוגיית אהל זרוק כמבואר שם, ולכן לא נחית כלל  לשאלות צדדיות רבות שיש בשאלה זו כמבואר, ונראה לפענ”ד דיש בזה כמה צדדים לקולא כמבואר והמיקל בשעת הדחק יש לו על מה לסמוך.

ולדינא נראה דמאחר ולדעת ג’ גדולי אחרונים הנ”ל אף אם אהל זרוק לאו שמיה אהל אין זה אלא טומאה דרבנן יש להקל בזה משום כמה ספיקי: א. נחלקו הראשונים להלכה אם א”ז הוי אהל או לא. ב. אף אם  לא הוי אהל מ”מ הדולג והפורח ע”ג המת אינו נטמא לשיטת הרא”ש והר”ש. ג. לשיטת הריטב”א  ומרכה”מ אפשר דאף אם א”ז לאו שמיה אהל המטוס חוצץ כיון שאינו מקבל טומאה (לשיטת האג”מ  והגרי”ק דאלומיניום אינו מקב”ט, ולשי’ הראשונים דכלי מצופה אינו מקב”ט). ד. יש ספיקות שונים  בענין טומאת קבר כמבואר. ה. כיון דיש בזה כמה ספיקי, יש מקום לצרף גם את שיטות הפוסקים  דכהני זמנינו אינם אלא ספק. ועיין במנחת שלמה ח”ב סימן צ”ו אות כ”א שכתב לצרף שיטות אלה בהדי שאר צדדי קולא. ו. עוד יש לצרף את שי’ הראב”ד דאין איסור בטומאת  כהנים בזה”ז, ואם  אכן יתברר דיש ספק אם בכלל נוסעים המטוסים מעל ביה”ק ממש יש בודאי להקל מעיקר הדין דהוי  ספק טו’ ברה”ר, ויש בזה עוד צדדים כמבואר לעיל. והנה גיליתי דעתי פעמים רבות דאין לעשות ספק  ספיקא בהלכה ע”י צירוף דעות שונות שכל אחת נדחתה מהלכה אך לא כן הוא בני”ד, דרוב  הספיקות הנ”ל הם ספיקות ומקצתן צורפו להדיא ע”י גדולי הפוסקים לדון ע”י דין ס”ס, וכ”ש כשיש  ספיקות רבים.

סו”ד כיון דלענ”ד שאלה זו נוגעת לרבים וטובים וגזירה היא שקשה לציבור לעמוד בו דאלפי משפחות  כהנים יש שחלקם בא”י וחלקם בחו”ל, וכי נגזור עליהם שלא יוכלו לראות זא”ז, וכל בר דעת מבין את  הקושי הגדול בגזירה זו, יש מקום גדול להקל בו ויש למקיל על מה לסמוך כמבואר.

ומ”מ בודאי ראוי להשתדל אצל הגורמים המוסמכים אם אפשר להעביר את מסלולי הטיסה מע”ג בית  הקברות כדי לצאת מידי חשש איסור, אמנם אם אין הדבר מתאפשר, משום שבזמנינו נמנעים ככל  האפשר מלטוס ע”ג שטחים מאוכלסים משום רעש המנועים שמקשה על החיים וגם מחשש תאונות  מטוסים ע”י מעשי חבלה או תקלות וגרימת סכנה המונית וספק אם יצליחו להעביר את מסלולי הטיסה, וחוששני גם לחשש חילול ה’ ושנאת הדת כאשר שונאי הדת יטענו שלציבור החרדי לא איכפת  לסכן את העם ולהקשות עליו משום צרכיהם, לענ”ד יש למקיל על מה לסמוך בשעה”ד כמבואר.

אשר וייס

Leave a Comment


Scroll to top