You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Birkas Hatorah on Shavuos Morning

Birkas Hatorah on Shavuos Morning

Question:

How should one who stays up the whole on Shavuos conduct himself in the morning with regards to Birkas Hatorah?

Answer:

The minhag accepted by many is too hear the birkas hatorah from one who slept and is obligated according to all opinions. In fact one may make the brachos himself, even if he did not sleep. If one had slept during the day of Erev Shavuos certainly he could make the brachos himself according to all opinions.

:תשובת מורנו הרב

הנה דנו הפוסקים והאחרונים במי שניעור כל ליל שבועות ועוסק בתורה כמנהג ישראל קדושים, כיצד יעשה בברכת התורה בבוקר, וכבר נתבאר בדברי הפוסקים ששאלה זו במחלוקת היא שנויה בין ר”ת והרא”ש. דהנה בסימן מ”ז סעיף י”א הביא המחבר שני דעות בשינת קבע ביום אם חייב לברך ברכת התורה אחריו ובבית יוסף מבואר דלדעת ר”ת חייב לברך ברכת התורה בכל יום וכברכות השחר בבוקר ואין זה תלוי כלל בהפסק ובהיסח הדעת ולפיכך אין שינת קבע בצהריים מחייבת ברה”ת אבל לשיטת הרא”ש חייב הוא לברך כיון ששינת קבע הוי הפסק גמור, ופשוט לכאורה דגם דין הנעור כל הלילה תלוי במחלוקתם דלדעת הרא”ש לא יברך כיון שלא ישן ולא הסיח דעת מן התורה, אך לשיטת ר”ת דאין הדבר תלוי כלל בהפסק אלא חייבונו לברך כל יום מברך אעפ”י שלא ישן, וכיון שכתב המחבר שם דנהגו כשיטת ר”ת שלא לברך ע”י שינת קבע ביום לכאורה הוא הדין שמברך בבוקר אף אם נעור כל הלילה.

 אך המגן אברהם שם ס”ק י”ב כתב לדייק מלשון המחבר בסעיף י”ב דאם נעור כל הלילה באמת אינו מברך בבוקר ותמה דהרי כיון שנהגו בשינת הצהריים כשיטת ר”ת דמברך בכל יום א”כ אף אם לא ישן בלילה יש לו לברך וגם בסי’ תצ”ד סק”א כתב המג”א לעיקר דהנעור כל הלילה יברך בבוקר לפי שיטת ר”ת אך הוסיף דאם אפשר ישמע מאחר לצאת ידי כל ספק עי”ש.

ורעק”א שם כתב דבאמת אפשר דעיקר ההלכה לא כר”ת אלא דמשום חשש ברכה לבטלה נהגו שלא לברך וכך מבואר בבית יוסף בשם האגור, וא”כ אין סתירה בין שני הלכות אלו דבשינת הצהריים אינו מברך וכשיטת ר”ת וגם בנעור כל הלילה אינו מברך דעיקר כשיטת הרא”ש והטור דבשינה והפסק תליא מילתא, (ובאמת נראה מלשון המחבר דעיקר ההלכה בזה כשיטת הרא”ש שהרי הביא שיטתו בסתם ואח”כ שיטת ר”ת בי”א ובכה”ג עיקר דעתו כשיטה ראשונה כידוע).

אך בעיקר מה שדקדק המג”א מלשון המחבר חלק עליו רעק”א וכתב לדייק להיפך מלשון השו”ע דאף אם נעור כל הלילה מברך בבוקר וכתב דכן עיקר להלכה.

ועוד כתב שם רעק”א לחדש דאם ישן בערב יו”ט בודאי מברך בשבועות בבוקר אף אם נעור כל ליל השבועות דממ”נ לשיטת הרא”ש כבר נתחייב לברך בערב החג לאחר שינת קבע אלא שלא נהגו לברך משום שיטת ר”ת וכשנעור כל הלילה הרי גם לשיטת ר”ת נתחייב בבוקר וא”כ ממ”נ הוא חייב בברכת התורה וכן פסק להלכה. וכדברי הרעק”א חידש גם זקננו מהר”ם אש כמבואר בספר זכרון יהודה מהנהגותיו שכך עשה למעשה עי”ש, (ועי”ש מה שפלפל בענין אם נפטר על ידי ברכת קר”ש דערבית). וראיתי בתשובות הגרח”ק בסו”ס אשי ישראל שכתב שהחזו”א פקפק בפסק זה דס”ל דכל שינה ביום הוי ארעי, וצע”ג דהלא הביא השו”ע ב’ דעות בענין שינת קבע ביום, הרי דשינת היום לא בהכרח ארעי היא, וצע”ג.

והנה בשו”ת השיב משה סי’ ב’ כתב ראיה לשיטת ר”ת דבכל יום יש חיוב בה”ת ולא תלי’ בשינה והפסק דהרי מבואר מלשון המחבר דרק בשינת קבע נחלקו אבל בשינת ארעי מודה הרא”ש דאינו הפסק ואינו מחויב שוב לברך ברה”ת, וא”כ יש לתמוה דהרי ילפינן מצות ברה”ת ממשה כמבואר בברכות כ”א  ולכאורה פשוט דמשה לא ישן שינת קבע, דאף בדוד אמרו בברכות ג’ ע”ב דלא ישן אלא שינת ארעי כשינת הסוס, וא”כ פשוט דמשה ג”כ לא ישן מעולם שינת קבע דכל מדות חסידות דמצינו בכל גדולי וצדיקי הדורות איתנהו כולהו במשה וא”כ לשיטת הרא”ש לא נתחייב משה מעולם בבה”ת לאחר שבירך פעם אחת כשקיבל תורה מהקב”ה וע”כ דבכל יום יש מצוה אף ללא הפסק ושינת קבע, וכתב ההשיב משה שזו היא ראיה גמורה חלוטה ופסוקה שאין להשיב עליה, ועי”ש שהאריך בראיה זו.

ובעניי לא הבנתי כלל קושיא זו מכמה טעמים. א’ באמת נראה פשוט די”ל דאף אם משה פטור היה מברכת התורה מ”מ בירך להוציא את העם ידי חובתן דהלא הם היו חייבין בבה”ת ומשה בירך כדי להוציאן ידי חובתן דהלא ביומא ל”ז ע”א למדו מפסוק זה כי שם ה’ אקרא דמצוה לענות אמן אחר המברך ופרש”י בברכות כ”א ע”א דמשה בירך כדי להוציאן והם ענו אמן וא”כ אף אם נניח דמשה פטור היה מ”מ אעפ”י שיצא מוציא.

אך באמת נראה דלא נדע כלל דרך נשר בשמים, ואף שמצינו בדוד שלא ישן שינת קבע אפשר דהיא הנותנת דמשה משום שהיה מופשט לגמרי מן הגשמיות לא היה שייך בו כלל רוח דמסאבא ומסתבר דכל הפגם בשינת קבע אינו אלא משום דרוח דמסאבא השורה על האדם בשינתו כמבואר בזוה”ק (וישלח מ”ז).

ועוד אמרו (ברכות נ”ז ע”ב) דשינה היא אחד מששים במיתה, ומשה לרום מעלתו לא שרתה עליו כל רוח טומאה דהלא לא היה בעל מחיצות כלל אלא בשגם הוא בשר כמו שכתב הרמב”ם בפרק ז’ מח’ פרקי הקדמתו למס’ אבות וגם טעם מיתה לא שייך במשה דהלא אף מיתתו ממש מיתת נשיקה היתה כמבואר במועד קטן דף כ”ח ע”א והיא מעלה עליונה של דביקות וא”כ אפשר דאף שינתו היתה בה מעלה יתירה של דביקות עילאה וידוע מש”כ הרח”ו על רבו אור העולם האריה”ק שבשינתו נתגלו לו סודות התורה שתלמיד ותיק אינו לומד במאה שנה (ובהקדמת האמרי בינה חלק א’ כתב לבאר בדרך זה מה שאמרו בש”ס “כי ניים ושכיב רב אמר להא מילתא”, דאין הכונה לזלזול וביטול אלא שדבר זה אף שיש לו פירכא בהלכה מקובל הוא בדרך סוד ונתגלה לו כי ניים ושכיב דשינת הצדיקים מסוגלת לגילוי סודות התורה עי”ש), סוף דבר נראה לענ”ד דאין בידנו לדון בסברא דמשה לא ישן שינת קבע כדוד מלכא משיחא דאפשר דלמעלתו הנשגבה למעלה מכל המין האנושי לא היתה כל פגם בשינתו.

(ובאמת נסתפקתי מעודי במי שלומד תורה כל שעת שינתו, וכמו שהעידו בני הגר”א על אביהם בהקדמה לביאור הגר”א על שו”ע או”ח דמעולם לא ישן אלא שיתין נשמין ובכל עת שינתו רחושי מרחשן שפתיו הלכות ואגדות, אם השינה הוי הפסק לברכת התורה דהלא בכל זמן שינתו עוסק הוא בתורה, אך לכאורה נראה דלימוד זה של שעת השינה אף שיש בו מעלה גדולה ונפלאה מ”מ אין בו מצות ת”ת דהלא בשעה שהוא ישן על מיטתו אינו מקיים מצוה אך מ”מ ספק הוא בעיני דאפשר דמ”מ אין בו הפסק בבה”ת אם הוא עוסק בתורה בשינתו ללא הפסק ואפשר דבטלה דעתו אצל כל אדם ואכמ”ל).

ועוד יש לדחות ראית ההשיב משה דהלא מבואר במשנ”ב סי’ ד’ סקל”ה דבשבת מותר לישן שינת קבע ורק בחול יש בזה קפידא וא”כ משום שינת השבת נתחייב שוב בבה”ת עי”ש.

ובעיקר דברי השו”ת השיב משה יש לכאורה לתמוה דנראה פשוט דכל שיטת ר”ת אינו אלא מדרבנן דמה”ת ודאי דאין חיוב בה”ת בכל בוקר דמהי”ת שיהא מצוה בכל יום ויום, אלא נראה פשוט דמה”ת צריך הוא לברך על תלמוד תורה וכהא דמשה אלא דר”ת ס”ל דאנשי כנסת הגדולה תקנו לברך בכל בוקר ובוקר ופוטר את הלימוד של כל היום כמו שתיקנו בברכות השחר, וא”כ מה”ת מודה ר”ת להרא”ש דבכל פעם שלומד תורה חייב לברך ואם הפסיק חייב לברך שנית, וא”כ אף לשיטת ר”ת קשה ממשה רבינו דאם לא הפסיק איך נתחייב בברכה ואין לדחות דמשה קיים מצות חכמים לברך בכל בוקר דהלא כל ראית הה”מ מיוסדת על ההנחה דע”כ ברכתו מה”ת היא כמבואר בדבריו דאל”כ אפשר שבירך על קריאת התורה וכתקנת משה ועזרא עי”ש היטב, אלא ע”כ דאין הכרח דמשה רבינו לא ישן קבע או שבירך להוציא את בני ישראל ידי חובתן כמבואר, ואף שיש מקום לטעון דמצוה בכל יום לברך ברכה”ת כמו בתפלה וברכת כהנים שנוהגים פעם אחת ביום וכמבואר ברמב”ם הל’ תפלה בפרטי המצוות וכן בפ”א ה”א ובפי”ד ה”א שם, (וכ”ה במצות ת”ת לשי’ הפנ”י בברכות כ”א) מ”מ אין זה סברת ר”ת אלא דימה ברכה”ת לברכות השחר וזה ודאי דרבנן היא, ובאמת נראה פשוט דבה”ת מה”ת קשורה לת”ת ואינו כתפלה וברכה”נ שחייב בהם בכל יום, והארכתי בכ”ז במק”א.

ב

ובעיקר מחלוקת הרא”ש ור”ת נראה לכאורה דנחלקו ביסוד גדר ברכת התורה אם כברכת המצוות היא ומברך על מצות ת”ת או כברכת ההודאה והארכתי בזה במק”א, דאם ברכת המצוה היא מסתבר כשיטת הרא”ש דהיא תלויה בהפסק והיסח הדעת וככל ברכות המצוה דאם הפסיק חוזר ומברך ואין חיובה תלוי ביום כלל. אבל אם ברכת הודאה היא מסתבר טפי כשיטת ר”ת שתיקנו חכמים לברך בכל יום ויום וכברכות השחר שכולם שבח והודאה ותיקנו שיאמרו בכל יום ויום, וראיתי שוב שכ”כ הישועות יעקב בסי’ מ”ז סק”א עי”ש, ובעיקר חקירה זו במהות מצות ברכת התורה יעויין מה שהארכנו בקונטרס מנחת אשר בענין ת”ת.

והנה בשו”ת מהרש”ג ח”א סי’ ס”ב כתב לחדש דאין כלל איסור ללמוד לפני ברכת התורה אלא לשיטת הרא”ש אבל לשיטת ר”ת דבכל יום ויום מברך ברכת התורה דינה כברכות השחר ואין כלל איסור ומניעה ללמוד לפני ברכת התורה עי”ש, אך לענ”ד טעות היא זו, דפשוט לכו”ע דמצות ברכת התורה מדאורייתא כך היא דכל הלומד תורה חייב לברך עליה וכמו שעשו משה וישראל דהלא כתיב “כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלקינו” אלא דלדעת ר”ת תיקנו אנשי כנה”ג שיברך בכל יום בבוקר כמו שתקנו ברכות השחר ותיקנו שברכת כל יום תפטרנו עד ליום המחרת, אך ודאי אף לר”ת כל הלומד ולא בירך על תלמודו ביטל מצות עשה כך נראה פשוט לענ”ד.

ויש מן האחרונים שהבינו שיש איסור ללמוד ללא ברכה”ת (כעין איסור להנות מן העולם בלי ברכה) עיין משיב דבר ח”א סי’ מ”ז וכ”כ במנחת שלמה ח”א סי’ י”ח אות ט’ דבה”ת הוי מתיר כשם שברכת הנהנין הוי מתיר, דכשם שאסור להנות מהעולם הזה בלי ברכה כך אסור ללמוד תורה בלי ברכה, אך בעניי לא ידעתי כל מקור לד”ז ונראה טפי דאין כאן אלא ביטול מצ”ע וכשהוא אנוס בברכה מותר ללמוד בלי ברכה, וכ”כ הגרשז”א שם בסי’ צ”א א’ וסתר דברי עצמו, עי”ש.

 ג

אם מהני כונה להגביל תוקף הברכות

והנה לכאורה יש עצה נכונה לצאת מידי כל ספק במי שנעור כל הלילה בליל שבועות והוא שיתכון בברכת התורה בבוקר של ערב שבועות שלא יצא ידי חובתו בברכת התורה אלא עד מחרת בבוקר וכיון שכיון בפירוש שלא להפטר בברכה זו אלא ליום א’ הרי אף לשיטת הרא”ש יתחייב לברך בשבועות בבוקר, אך יש לעיין אם יכוין אדם להגביל יציאת ידי חובתו בברכה לזמן מסויים ולומר שאינו מברך על התורה אלא עד זמן זה, האם יש תוקף להגבלה זו או שמא אין כלל ביד האדם להתנות ולהגביל את תוקף ברכותיו. וראיתי בשו”ת מחזה אברהם (להגרא”מ שטיינברג זצ”ל) סימן ל”ד שדן בס”ת ישן שיש בו חשש פסול ואיש א’ חשש שהברכה עליו הוי ברכה לבטלה אם יש תקנה שיכוין בבוקר בברכת אשר בחר בנו שאם יקרא לעלות לס”ת לא יפטר ע”י הברכה שבירך בבוקר אלא עד אותו שעה, והביא את דברי המגן אברהם בסי’ תרל”ט ס”ק י”ז שחלק על הב”ח שכתב דכשהוא חוזר ואוכל בסוכה שוב מברך לישב בסוכה דמסתמא אין דעתו של אדם בברכתו לצאת בו אלא עד שיחזור ויאכל שנית ותמה המגן אברהם דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו יכול לכוין בברכתו שיפטר בה רק עד חצות היום וכן נמי אינו יכול לכוין לחזור ולברך באכילתו השניה, הרי דלשיטת המגן אברהם אין ביד האדם להגביל ברכה שלא תפטרנו אלא עד זמן מסויים אם הברכה מצד עצמה ראויה לפטרו גם אחרי זמן זה (ואין לדמות ספק זה למש”כ המגן אברהם שם בסי’ תצ”ד דלאחר שתיקנו אנשי כנה”ג דמברך בה”ת בכל יום בבוקר אפילו אם נעור כל הלילה מברך בבוקר דאינו מתכוין אלא לפטור עד לבוקר המחרת, דשאני בזה דכך תקנו חכמים שיברך בכל יום בבוקר וא”כ פשוט שהוא מברך על דעתם ולפי תקנתם משא”כ במי שמגביל את ברכתו בזמן שמן הראוי שהברכה תפטרנו ואין לדמות כונת סתמא דעלמא עפ”י תיקון חז”ל לכונה מסויימת של אדם מסויים וז”פ).

אך עיין שו”ת חכם צבי סי’ כ”ב לענין חזנים המברכים ברכות התורה לפני הסליחות וחוזרים ומברכים אותם על סדר ברכות השחר דלא הוי ברכה לבטלה כיון שלא התכונו לפטור בראשונה אלא את דברי התורה שבסליחות הרי דנקט דמהני בזה מחשבתו. (אלא דלא פסיקא ליה ד”ז וצירף סברות נוספות עי”ש).

וכעין זה נחלקו הפר”ח והתבואות שור בשוחט שהפסיק בדיבור בין שחיטה לשחיטה דספק הוא אם חייב לחזור ולברך וכתב הפר”ח עצה לצאת מידי ספק שיכוין בפירוש בברכה הראשונה שלא תפטרנו אלא עד שידבר דבר בטל בין שחיטה לשחיטה. והתבו”ש בסי’ י”ט ס”ק י”ז תמה עליו דאטו מי שיש לפניו הרבה פירות והוא מתכוין לאכול כולם יכול לברך ולכוין שלא תפטרנו ברכתו אלא על מקצת הפירות ולחזור ולברך על מקצתן. ונראה דעת התבו”ש כדעת המג”א הנ”ל בהל’ סוכה דאין האדם יכול להגביל תוקף ברכותיו, (אמנם בחיי אדם כלל מ”ט אות י”א כתב דאם יש לפניו אגוז ותפוח וכד’ אסור לברך על כל אחד ואחד דהוי ברכה שאינה צריכה משמע דמ”מ לא הוי ברכה לבטלה) אמנם יש לתמוה לכאורה על דבריהם מהמבואר בסי’ קע”ד סעיף ד’ דיכוין בהבדלה שלא לפטור את היין שישתה אח”כ בסעודה כדי לצאת מידי ספק הרי דיכול להתנות שלא לצאת בברכתו על מה שראוי לצאת בו. הרי לן מקורות לכאן ולכאן בשאלה נכבדת זו.

ולכאורה יש לחלק בין הא דסי’ קע”ד דמברך שלא לפטור את היין שישתה אח”כ דהוי מעשה נפרד והרי אינו חייב לשתות יין אח”כ וכמו שבידו שלא לשתות כלל יכול גם לכוין שאם ישתה יחזור ויברך משא”כ במי שיש לו ציצית בבגדו ללא הפסק דכתב מגן אברהם שאינו יכול לכוין שלא יצא יד”ח בברכה אלא עד חצות וכן ביושב בסוכה דדעת המג”א דלא מהני כונתו לחזור ולברך לאח”ז דכיון שאינו מפסיק ממצותו ובע”כ צריך הוא לחזור ולאכול והוא עומד לעשות כן ממילא נפטר בברכתו. ושוב שמתי אל לבי שכנראה זה כדעת החת”ס בהגהותיו שם שכתב “ועיין לעיל סי’ תצ”ד, וצ”ל שאני ברכת התורה שהרי אינו לומד בתמידות ומפסיק משא”כ הכא בסוכה וטלית” וע”ע במשנ”ב שם סי’ מ”ז “כיון שמצוה אחת היא” ודו”ק).

ולפי”ז יש לבאר גם דעת הב”ח דאפשר שהוא מודה דבציצית אי אפשר לכוין לפטור רק עד זמן מסוים כיון שאין הפסק כלל במעשה המצוה אבל בסוכה ס”ל דאף אם אינו יוצא כלל מסוכתו כיון דאינו מברך אלא על האכילה בסוכה ולא על ישיבה בעלמא הוי כל סעודה כמילתא אחריתא וכמעשה נפרד המחייבו לברך, ולהבנתו הרי זה דומה להמבואר בסימן קע”ד דיכול לכוין בברכת בפה”ג בהבדלה שלא לפטור את היין שישתה אח”כ. אך עדיין יש לעיין במש”כ התבו”ש דלא מהני כונתו שלא לפטור את השחיטה דלאחר הפסק הדיבור כמו שאינו יכול לכוין לפטור רק מקצת הפירות כשדעתו לאכול את כולן וקשה דמאי שנא מהמכוין שלא לפטור יין שישתה אח”כ אף שדעתו לשתותו. ועיין בהגהות רעק”א על שו”ע בסי’ כ”ה סעיף ה’ שכתב עצה לצאת יד”ח בכל הדעות בברכות התפילין שיכוין בברכת להניח תפילין דלשיטת רש”י לא יפטור את התפילין ש”ר וממילא יכול אף לשיטתו לברך על מצות תפילין על הש”ר ודימה זאת להא דסימן קע”ד לגבי ברכת היין, וכעי”ז כתב עוד הביאור הלכה בסימן ח’ סעיף י”ד דכיון שנחלקו הפוסקים אם הפושט טלית קטן בבית המרחץ הוי הפסק וחייב לחזור ולברך יש עצה שיתכוין בברכתו בבוקר שלא יפטר אלא עד שילך לבית המרחץ ויפשוט טליתו הרי דסברי דמהני כונתו להגביל את ברכתו וכפשטות ההלכה לגבי ברכת יין בהבדלה ולמה לא יהני כה”ג בשחיטה.

ובאמת יש לומר דשאני הני דסי’ קע”ד והבה”ל מהדוגמא דנקט התבו”ש במי שמונחים לפניו פירות ומתכוין לאכול כולן ומברך על מקצתן דבכה”ג אפשר דמודי כו”ע דלא מהני כונתו להגביל את הברכה כיון שכל הפירות לפניו והוא מתכוין לאכול כולן כעת משא”כ בכל הני דאינו מתכוין לשתות יין אלא בתוך הסעודה לאחר זמן מסויים וכן בט”ק בבית המרחץ אבל שחיטה דומה להבדלה ולציצית, ומה שכתב הרעק”א לגבי תפילין של יד וש”ר דומה להא דפירות בדברי התבואות שור דהרי שני התפילין לפניו ועיין עוד במקראי קודש לפסח בהוראת הגרצ”פ פרנק במי שצריך לבדוק חמץ בבית ובחנות שיכוין בברכתו לפטור רק את הבית כדי שיוכל שוב לברך בבדיקת החנות, ולכאו’ צ”ע אם מהני כונתו ולפי המבואר, כיון דהוי ב’ מעשים נפרדים שיש ביניהם הפסק מסוים שפיר אריך למיעבד הכי.

ובאמת נראה לי עיקר דכאשר מדובר במעשים פרודים וגם נחלקו הפוסקים אם צריך לברך או לא, בכה”ג נקטינן דמהני מחשבת ההגבלה ובכך יתיישבו דברי הרעק”א והמשנ”ב הנ”ל לגבי תפילין וציצית, ודו”ק בזה.

סוף דבר עדיין צ”ע לחלק בין דין לדין ולהגדיר כל שאלה בגדריו המסויימים, מ”מ בשו”ת מחזה אברהם שם נקט דבברכות התורה לא מהני כונתו לצאת רק עד זמן מסויים, וה”ה דאין דרך זו מוציאתו מיד ספק בנעור כל הלילה בליל שבועות.

וחידוש נפלא ראיתי ברשב”א ובתוספות ר’ יהודה החסיד על מס’ ברכות בדף י”א ע”ב דרש”י היה נוהג לברך בה”ת לפני תלמודו וחזר וברך בביהכ”נ על סדר ברכות השחר כמו שחוזר ומברך על קריה”ת כך העיד תלמידו רבינו שמעיה והר”י תמה עליו דשאני ברכות על קריה”ת דהוי תקנה מיוחדת עי”ש, ולפי הנ”ל אפשר שכיון מתחלה לפטור רק הלימוד שלפני התפלה וצ”ע.

ד

ולעיקרא דדינא כבר כתב המגן אברהם סימן תצ”ד סק”א דאף דלכאורה יש מקום לברך מ”מ נוהגין לצאת ידי חובה על ידי אחרים אם נעור כל הלילה וכ”כ המשנ”ב בסי’ מ”ז ס”ק כ”ח והוסיף דאם אין לו מי שיוציאנו יכוין לפטור בברכת אהבה רבה ובשו”ת מהר”ם שיק או”ח סי’ א’ כתב דיכול לברך בעצמו וכך נראה עיקר להלכה, אך כבר הבאנו את דברי הרעק”א דאם ישן בערב שבועות שינת קבע לכו”ע יברך ברכת התורה בבוקר.

והנה קי”ל דכאשר נחלקו הפוסקים ואין הכרעה ברורה יש לסמוך על דעת המקובלים כמ”ש המשנ”ב בסימן כ”ה ס”ק מ”ב, וכמו”כ בנידון דידן דלדעת המקובלים יש לברך בבוקר כמ”ש בכף החיים סימן מ”ו ס”ק מ”ט וסי’ מ”ז ס”ק כ”ו עי”ש.

הנה אחר כותבי כל זה ראיתי שכבר האריך בכעי”ז הגרש”ז אוירבך זצ”ל במנחת שלמה סימן י”ח והביא חלק מהמקורות שכתבנו וכיון שהארכנו בדברים וכתבנו את הנלענ”ד משנה לא זזה ממקומה. אך מה דנקט שם בדעת המג”א בסי’ תרל”ט דאינו יכול להגביל את ברכת הציצית משום דהוי כברכה שאינה צריכה ולפי”ז דן בהגבלת בה”ת, לענ”ד נראה יותר מתוך לשון המג”א דלא משום ברכה שאינה צריכה בא עליה אלא דס”ל דמעיקר הדין לא מהני הגבלה זו ואם יחזור ויברך הוי ברכה לבטלה עי”ש. ויש בזה נפ”מ גדולה דבברכה שא”צ מותר כשיש בזה צורך הלכתי עיין מג”א רט”ו סק”ו די”א דבשבת מותר לברך בשא”צ כדי להשלים מנין מאה ברכות, ואכמ”ל.

וחידוש גדול כתב בשיח השדה עניני ברכות ש”ד ס”ה דברכת עצמו אין האדם יכול להגביל אבל במוציא ידי אחרים יכול להגביל והשתית דבריו על מה שמצינו בענין פשטה קדושה בכולה דבדעת אחרת לא פשטה עי”ש, וכל דבריו פלפול כדרכו בקודש דרך נשר בשמים ואינם להלכה כלל.

Leave a Comment


Scroll to top