You Are Here: Home » Responsa Resource » Jewish Thought » Har Habayit and Beit Hamikdash3

Har Habayit and Beit Hamikdash3

Har Habayit and Beit Hamikdash3

Question:
“מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קדשו”

שלום וברכה,

תודה לתשובה ששלחתם. נראה לי, שמילים אלו כתב הרב ווייס (או מישהו אחר) רב וייס כתב בתקופה אחרת ואינם מתייחסים ישיר לשאלות ששאלתי. תודה בכל זאת. דברים חשובים. ברור לי שיש להרב הקיף רב ושליטה בכל מיני סוגיות בש”ס. “בשישה מצינה!” (בבא מציעא קיד:).

עברתי על ההערות של הרב. לדעתי, יש כמה נקודות וציטוטים שהובאו שאולי אינם שייכות לפסק הלכה. במיוחד בעולם המקדש שנמצאים הרבה אי הבנות, חייבים להיזהר מרעיוניות השקפתיות ופסקים לא מבוססים. כמו שכתוב בבא בתרא דף קמב: “מידי בקששיתא תליא מילתא בטעמא תליא מילתא.” וכן בבא בתרא קלו. (אמר רב נחמן) “טעמיה דרבי יוסי לא ידענא הלכה איבעי מיניה?”. חשוב מאד בעולם ההלכה שנסמוך על סברא ומקורות ולא על “וורטלך” או דברי אגדה, כמו שאמרו: “עד שיאמרו הלכה למעשה” (בבא בתרא קל:). שנית, יש פוסקים בזמנינו שסומכים על שיטת הרוב; לצטט כל השיטות ולהעדיף הפסק שיש להם הרוב, בלי לתת משקל לסברה חזקה ובלי לחקור היטב הסברות שמאחורי השיטות השונות ובאיזה הקשר נאמרו. לדעתי, דרך פסק זה מסוכן ואינו פשוט בכלל, ולפעמים אסור לסמוך עליו, כמו שאמרו: (בבא בתרא לו:) “רבותא למיחשב גברי?” בפסקי המקדש לא נוכל לקבל בטויים כ”כל הגדולים אסרו”.

במאמר של הרב יש מנין ובנים של ראשונים ואחרונים, עם תוספת של דעת תורה צרופה של גדולי עולם ששאיפתם לעבודת המקדש היה גדולה משלנו ומ”מ לא ראו עצה להקריב בזמן הזה

יותר מזה, לא כל מי שכתב ספר האמת אתו, ולא כל מה שנכתב ראוי להזכיר. כמו שהרמב”ם אמר: (הובא באגרת השמד דף מה בדפוס רב קוק, באות א ברב קפאח): “והוא החולי הגדול והרעה החולה שכל דברים שיימצאו כתובים בספרים–יעלה על לבם בתחילה שהם אמת; וכל שכן אם יהיו הספרים הקדמונים”. יש רבנים שכתבו פסקי הלכה והביאו הוכחות מוצקות למה שאמרו, ויש שפלפלו והגיעו למסקנות לא ברורות ומעורפלות. (עיין תשובות הרי”ד סימן ס”ב וכן עיין תשובות הרא”ש כלל נ”ה וכן דברי הרב אברהם בן הרמב”ם בהקדמה לעין יעקב; שאומרים, שבלי ראיות ובלי הוכחות אין לסמוך על חכמים אלו). על סמך הקדמה זו אנסה להתייחס לכמה הערות של הרב שליט”א.

אם הקריבו קרבנות לאחר החורבן, משיח, מקדש, והר הבית

כנראה לא משנה מבחינת הלכה מה היה המציאות; אם אכן הקריבו או לא הקריבו קרבנות לאחר החורבן. השאלה שחייבים לענות היא מה ההלכה לגבי קרבנות ובניין המקדש בזמן הזה. מאד משנה מה היה המציאות דהלא המסורת הוא נר לרגלינו ואם אין לנו שורש לזה בקדמונינו שהקריבו בלי בית קשה מאד לחדש הנהגה כל דהו אף במצוה דאורייתא המנחת חנוך בריש פרשת תרומה מצטט המדרש תנחומא, שהקיסר נתן רשות ליהודים לבנות המקדש לאחר החורבן. הם לא חכו למשיח אלא מיד התחילו בהכנות. על סמך מדרש זה הוא מסיק שגם היום יש חיוב לבנות המקדש בלי משיח ובלי נביא. וכן משמע מדברי הספר החנוך.

ואכן פסק הרמב”ם (הלכות בית הבחירה א:א) “מצות עשה לבנות בית להשם מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות.. שנאמר “ועשו לי מקדש”. אין איזכור כאן של משיח או נביא, רק מצות עשה דאורייתא שאומרת שיש לנו חיוב היום לבנות המקדש. וכן: “לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי” (בית הבחירה ו:טו). ענין של ריח ניחוח שהוא סך הכל דרוש, לא הטריד הרמב”ם (לשקלים יש פתרון. עיין דברי הרב ישראל אריאל בספרו “מחצית השקל”.) ולא את הלכתא למשיחא; רק הלכה טהורה. וההלכה היא: שאפשר להקריב הקרבנות כולן בלי מקדש, ושיש חיוב לבנות המקדש היום.

דרך הרמב”ם לפסוק כל ההלכות גם מה שאינו נוגע בזמנינו, ואין בדברי הרמב”ם התייחסות לתהליך של משיח, אע”פ שהביא את הדברים בהל’ מלכים. ודברי הספרי מפורשים שאין להקריב קרבנות רק עפ”י נביא. והענין של ולא אריח בריח ניחוחכם הוא פסוק ולא דברי דרש, ומפורש בזבחים מ”ו ע”ב. ומה ‘שלא הטריד’ את הרמב”ם אינו ראיה שדרכו שמביא כל ההלכות שנוגעות בכל זמן וזמן. ומה שכתב הרמב”ם שמקריבין כל הקרבנות כולן אעפ”י שאין הבית בנוי, שזה מבוסס על הדין מקריבין אעפ”י שאין בית ברור שאינו חיוב. ו”הלכתא למשיחא” זה גמ’ בתלמוד בבלי  שיש לזה הרבה משמעות.

ועיין בספר החינוך במצוה ת”מ כשמבאר איסור של שחיטת חוץ שכתב: “ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, ארצה לומר שהעובר על זה אפילו בזמן הזה והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה שהוא מבטל עשה זה, ועובר על לאו הבא על זה כמו שנכתוב למטה בסדר זה לאו שני [מצוה תל”ט]. אבל אין הכונה לומר שיהיה עלינו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא”. הרי שהגם שמקריבים אע”פ שאין בית שנקט כמו שפסק הרמב”ם כר”י שמקריבין אע”פ שאין בית, ואעפ”כ אין חיוב, וגם הלא החינוך הולך בעקבות הרמב”ם וכשחולק עליו דרכו להדגיש זאת. ויסוד זה שכל עוד שאין בית המקדש אין חיוב מתבאר גם בדברי הרמב”ם שכבו’ הביא מריש הל’ בית הבחירה “מצות עשה לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש וכו”. ולכאורה הלא הרמב”ם פסק שמקריבים אע”פ שאין בית, ובהכרח שאין חיוב להקריב קרבנות כל זמן שאין ביהמ”ק.

על סמך מה שנזכר למעלה חייבים לשאול: מדוע יש רבנים חשובים שמוכנים לקבל סבות אפילו לא מבוססת כדי לדחות מצוות השם ולתלות קיומם אך ורק במשיח? כתוב בתורה: “ושמרתם את המצוות”, ואומרים חז”ל: “מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה” (מכילתא שמות יב:ז). יש לנו חיוב לקיים כל מצווה בכל עת ובכל זמן כולל בנין המקדש, וכולל הקרבת הקרבנות.

אינו מובן הבאנו מקורות מבוססות מאד מדברי ראשונים ואחרונים

אולי המכילתא רומזת למצות קרבן פסח בזמנינו, שלצערינו עוד לא קיימנו? אחרי 1967 מצוה באה לידינו: המצוה של קרבן פסח, שמותר להקריב אפילו בטומאה; אבל זה כבר יובל שנים שהפכנו אותה לחמץ–דחינו אותה הצדה. אי הקרבת קרבן פסח אינה ספק כרת אלא וודאי כרת! אם כך, מדוע רבנים מסויימים דוחים בנפנוף יד כאילו הוא מנהג, לעומת עלייה להר הבית (שהיא אפילו למחמירים ספק ספקא דספק ספקא של איסור כרת) שאוסרים בלי לעיין ולחקור ובלי למצוא פתרון. היתכן? כאן יש לשאול, מה היה הרמב”ם עושה לו היה חי בארץ ישראל אחרי שחרור הר הבית? לי אין ספק.

הרמב”ם ביסודי אמונה יסוד ט אומר: “אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הקדוש ברוך הוא”. אין דחיית מצוות עד משיח. הרמב”ם חוזר על יסוד החשוב הזה כמה פעמים במשנה תורה. עיין רמב”ם הלכות מלכים יא:ב, “ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם ולעולמי עולמים ואין מוספין עליהם ולא גורעין מהן וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בוודאי רשע ואפיקורס”.

יש סבה טובה מדוע הרמב”ם חזר על יסוד זה דווקא בהלכות מלכים ודווקא במקום שמדבר על המשיח. הרמב”ם גם חשש שיהיו אלו שיחשבו ובטעות נגד הירושלמי במעשר שני ה:ב, וידחו מצוות המקדש עד משיח, חלילה. כדי לעקור דעה זרה זו, הוא חזר על היסוד הזה ללמד אותנו שהתורה אינה משתנה בכלל ולא לחשוב ש 200 מצוות של המקדש נדחו עד המשיח. אם אכן נדחו, הלא הרמב”ם היה חייב להוסיף עוד עיקר אמונה–עיקר י”ד:” אני מאמין…ש200 מצוות נדחו עד משיח ואסור לקיימם עד שיבא”?!

עיין הכסף משנה בתחילת פרק י”א הלכות מלכים “הפרק הזה ושאחריו אמונות טובות בביאת משיחנו ואין לי לפרש בהם דבר רק במה שכתב רבינו” (כדאי להשוות מילים אלו להקדמה של הכסף משנה להרמב”ם שם מסביר מדוע כתב פירושו). זאת אומרת, אלו אינם דברי הלכה אלא אמרות טובות. וכן הרדב”ז: “והם דברים מחזיקים האמונה וידי עייפי הגלות והוא אחד מי”ג עיקרים”. זאת אומרת, אינם הלכות ולא דוחים 200 מצוות על סמך מילה אחת בפרק יא.

הרמב”ם אכן מדגיש היסוד הזה דווקא באגרת השמד שם הוא אומר בדף סו דפוס רב קוק: ” וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח אלא אנחנו מחוייבים לעסוק בתורה ובמצוות ונשתדל להשלים עשייתן ואחר שנעשה מה שאנחנו מחוייבים אם יזכה השם לנו או לבני בנינו לראות המשיח הרי זה טוב ביותר ואם לא לא הפסדנו כלום אלא הרוחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחוייבים”. הרי דבר פשוט להרמב”ם שחיוב עשיית המצוות אינו תלוי במשיח בכלל. על סמך רמב”ם זה חייבים לברר איך נוצר המצב שאנשים עדיין מאמינים שאין לנו חיוב לקיים מצוות המקדש היום? האם הם עוברים על מה שהרמב”ם אמר למעלה “והוציא הדברים של מצוות מפשוטן”?

בנין המקדש, מקום המזבח, ותכלת–שנוי המציאות

יש גמרא מפורסמת בבבא בתרא קל: אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה לא מיקרע תקרעיניה דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא מגמר נמי לא תגמרו מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות”. עיין רבינו גרשום: “לפי מה שנראה לי באותה שעה חתכתי, שמא בשעה אחרת היה נראה לי בענין אחר.

על סמך גמרא זו, מאד קשה לסמוך על רבנים שלא ראו במו עיניהם הנס הגדול של מלחמת ששת הימים ושחרור הר הבית. לא עלה על דעתם שיהיו בארץ הקודש מעל 6 מיליון יהודים, שנכבוש הר הבית, ונהיה מוכנים לבנות המקדש (כל 93 כלים כבר מוכנים באוצרות מכון המקדש). לא ראו מדידות הר הבית, הטופגרפה (topography), ולא את שרידי המקדש. על בסיס הידע שיש לנו היום אין מחסום לבנות המקדש. מעניין, שהמהרי”ץ חיות (בקונטרס הקרבנות) שחי במאה ה19, גם אז לא ראה שום נמנע מלהקריב קרבנות במקום המקדש. על סמך גמרא זו, לא נקרע דברי הפוסקים האלו (חלילה) שאצלם בנין המקדש היה תיאורטית, אבל גם לא נסמוך עליהם.

ודאי שצריכים לסמוך על דבריהם שהם גדולי האחרונים ואף שהיו נסים גדולים זה לא משנה המציאות שיש בעיות הלכתיות שמונעים אותנו מלהקריב קרבנות בזמן הזה

תכלת
הרי רואים שאחד הבעיות שהטריד רבי עקיבא איגר והחתם סופר בקשר לאבנט נפתר לגמרי. יש היום תכלת. אין ספק בכלל שזה תכלת אמיתית. לא אכנס לכל הפרטים והוכחות כי אין כאן המקום, אבל ברור שהמציאות השתנה ואין שום סבה לסמוך על התשובה החלשה שהציעו; כי “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”.

 עיין שו”ת מנחת אשר ח”ב סימן ב’ – ה’ שמה שהמציאו היום תכלת מהמורקס טרונקלוס אינו אפילו צל ספק של תכלת ואינו תואם אף סימן מחלזון התכלת עיין שם בארוכה

הרב חיים מצאנז
הרב צטט הרב מצאנז: “אפילו אם היה בידנו לפתור את כל השאלות בהלכה בסוגיא זו אך לא לשם כך התייסרנו אלפיים שנה בגלות, כדי להקריב קרבנות בחסות השלטון העותומאני ובנדיבות לבו של השר מונטיפיורי”. דברי הרבי מצאנז תמוהים מאד ואולי לא הבנתי אותם נכון. לפי הבנתי מקיימים מצוות השם מתי שאפשר ולא עושים חשבונות עם הקדוש ברוך הוא מדוע המציאות ככה או ככה. חיכינו 2000 שנה ואם בניין המקדש יהיה תחת שלטון העותומאני שיהיה. אולי הרב מצאנז נבא ולא ידע מה נבא, שדווקא המציאות תהיה הרבה יותר טוב ממה שחשב–שלא יהיה בניין המקדש תחת שלטון זר אלא תחת שלטון יהודי. לצערינו, הדברי חיים לא ראה הניסים ונפלאות של 1948 ו1967, ושחשש שלו לא יצא לאור. מה היה הרב חיים חושב לו היה רואה 6 מליון יהודים בארץ ישראל תחת שלטון יהודי?

שוב זה תוספת דעת תורה למאמר ההלכתי המובהקת שכתב הרב

אסיים עם דברי המדרש בילקוט שמעוני סימן תצט: “שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש (שכבר נבנה) והוא משמיע להם לישראל ואומר: “ענוים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם”.

Leave a Comment


Scroll to top