You Are Here: Home » Responsa Resource » Business Law and Ethics » Using Somebody Else’s Engineering Plans

Using Somebody Else’s Engineering Plans

Question:

Is it permitted for somebody to make use of someone else’s engineering plans. The other person paid to have the plans made up, and the person in question wishes to do the same building work.

Answer:

Although the general principle is that where one person derives benefit and the other has no losses, the party that derived benefit is exempt from payment, authorities clarify that there are particular instances in which the person who derived benefit is liable for payment. This depends on the particular circumstances, on the prevalence of a special custom, and on other factors.

In the case of the question, provided that no special stipulations were made between the engineer and the client (so that the plans are the full property of the client), it appears that the plans can be used without payment.

 

מקורות:

עי’ בשו”ע (חו”מ סי’ שסג ס”ו) בהג”ה שכתב בזה”ל: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם. ע”כ. ומקורו מדברי המרדכי (ב”ק כ:). ומבואר מדברי הרמ”א דבמקום שאין הבעה”ב יכול להשכיר את חצרו, כופין על מדת סדום לכתחילה. ועי’ בשו”ת נודע ביהודה (תנינא חו”מ סי’ כד) שכתב ע”ד בזה”ל: משמע שדבר שאינו יכול להרויח בו, יכול זה לכופו אף לכתחילה, מ”מ נלענ”ד דעכ”פ פשוט שזה רק להרמב”ם בריש סימן קע”ב אבל לדעת הרא”ש, פשיטא דלא שייך בזה כופין על מדת סדום. ע”כ. ומבואר מדבריו דבדבר שיכול להרויח בו, ודאי שלכו”ע אין כופין על מדת סדום, ולא אמרינן בזה זה נהנה וזה לא חסר. וכ”כ הנוב”י שם עוד בדעת מרן השו”ע וז”ל: אלא אפילו לדעת הרמב”ם שהוא דעת המחבר שם בש”ע מ”מ היינו בשדה של שותפות שיש לזה זכות כמו לזה ועדיין לא הוכר חלקו של שום אחד ושום אחד לא הוציא הוצאות כלום, סבירא ליה להרמב”ם שכופין על מדת סדום. אבל היכא שזה הוציא הוצאות וחפר נגד שדה שלו שיבואו המים לשם,ואח”כ רוצה זה של מטה ליהנות מחפירה זו בחנם וליהנות משל חבירו ממשלא שייך כופין על מדת סדום. והרי זה דומה למי שרוצה לדור בחצר חבירו אפי’ בלא קיימא לאגרא וכי יש שום הוה אמינא שיכוף זה את חבירו שיניחנו לדור בחצירו חנם, וע”כ לא אמרו אלא שכבר דר בו שא”צ להעלות שכר על העבר. ע”כ.

ועי’ בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ג סי’ קנז) שכתב לדון ב”אחד שהמציא לעשות מים מתוקים ומריחים, והשיג רשיון ע”ז מבית מועצות הרפואה בווארשא, ומובן כי דרוש לזה עמל והוצאה לא מעט. והדפיס ניירות שקורין עטיקעטין להדביק על הכלים של מים הנ”ל, ובניירות הנ”ל מפורש שמו והרשיון מהממשלה, ועתה קם אחד הדר במרחק ט”ז פרסה ממנו והדפיס עטיקעטין כמתכונת של איש הנ”ל, ועושה ג”כ מים הנ”ל ומדביק עליהם עטיקעטין שכתוב בהם שם האיש הנ”ל. וטוען הראשון שאינו רוצה שהלה יהנה מזכותו שהשיג רשיון מה שעלה לו בטורח והוצאה, וגם כי עי”ז תתמעט פרנסתו, כי אם לא ימכור הלה, אז ימכור הוא למקומות ההם”. ע”כ שאלתו. ובתוך דבריו, אחר שהביא דינא דמקיף וניקף (ב”ק כ:) כתב הדברי מלכיאל בזה”ל: ובאמת סברא דגילוי דעת צריכה ביאור, דמה מהני גילוי דעת לחייבו בשביל זה. וכבר נתקשה היש”ש (בפ”ב דב”ק סי’ טז) וחלק על דין זה, ע”ש. ועו”ק מהא דקי”ל בב”ק (כא.) שאם שכר הבית מראובן ונמצא של שמעון, אם לא קיימא לאגרא, פטור מלשלם וכן קי”ל בחו”מ סי’ שסג ס”ט, וקשה דהא גילה דעתו דניחא ליה בהוצאה. וכו’. ונראה הסברא בזה, דהא קי”ל דכל היכא שיש איזה הוצאה ופעולה שמשותף בה טובת שני אנשים, הרי הם שותפים בדבר, וכופין זא”ז ליתן חלק בהוצאה ההיא, וכמו שכופין זא”ז לבנות גדר וכד’ מהדברים המבוארים בפ”ק דב”ב, וכ”ז בדבר שידוע שההכרח לעשות הוצאה זו והמנהג כן, אבל בשאר דברים יוכל אחד מהם לומר: לא ניחא לי לעשות הוצאה על טובה זו, וכמו גדר בבקעה או למעלה מד’ אמות, ולא יוכל לכופו. אכן אם גילה דעתו דניחא ליה בהוצאה ע”ז, א”כ איגלי מילתא דמקרי שותף לפעולה זאת והיה יכול לכופו מתחילה להשתתף בהוצאה זו, ולזה מגלגלין עליו את הכל. ע”כ. ועפי”ז כתב לחייב את השני ליטול חלק בהוצאות הראשון בדמי הטיקטים הללו. וכתב עוד, דאף שבשעה שעשה הראשון את הרשיון והטיקטים, לא עלה על דעת השני לעשות עסק זה, ורק אח”כ נמלך לעשות עסק זה, וא”כ לא שייך לומר שנעשה שותף בזה למפרע, ז”א, דאטו במקיף וניקף או בסמך לו כותל, לא איירי בעומד וצווח דלא ניח”ל בהקיפו או בהגבהת הכותל או שהיה הניקף במדה”י ולא ידע בהקיפו, ובכ”ז מתחייב אח”כ למפרע. וה”ה בנ”ד. עכ”ד. וע”ע ברמ”א (סי’ רסד ס”ד) ובנתה”מ (סו”ס קעח).

אלא דאף שהראינו פנים לחיוב השני שרוצה להשתמש בתוכניות, מ”מ זה תלוי בכל דבר לפני ענינו, ובמנהג בני המקום בדברים כאלו, שכן ישנם דברים שעלותם היא נמוכה מאד, ואף שאדם ייצרם לצורך עצמו, לא אכפ”ל שגם אחרים יהנו אח”כ ממעשיו. אולם דברים כאלו שעלותם גבוהה, ודאי קפדי אינשי, ורצונו שישתתפו עמו בעלות מעשיו. [עי’ בחידושי ר’ שמעון שקאפ (ב”ק סי’ יט ס”ק ג) שכתב דהכל תלוי בדעת רובא דאינשי, דדבר שקפדי ביה רובא דאינשי, לא חשיב מדת סדום, ויש בידו לחייבו לשלם. משא”כ בדבר שלא קפדי ביה אנשי, דאם זה נהנה וזה לא חסר, כופין על מדת סדום.

ואם המהנדס שייר זכות לעצמו בתכניות שערך, עי’ בסמ”ע (סי’ רמא ס”ק טו), דעמ”ש השו”ע (שם דעי’ ה) שאם נתן מתנה לחבירו ופירש, שנותנה לו על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה, או אפילו ע”מ שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני, הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד. כתב הסמ”ע בזה”ל: דלא גרע ממקנה לו בו חלק וא”ל אני ואתה נהיו בו שותפין דקנה, ה”נ הוא של המקבל בדבר זה ושל הנותן בהמותר. עכ”ל. והביא דבריו המשנ”ב (סי’ תמח) בשעה”צ (ס”ק סד). ועי’ בפרישה שם שביאר טעמו, משום דכל תנאי שבממון קיים. וכן הורה מורנו הגאב”ד שליט”א (עי’ קובץ דרכי הוראה ד עמ’ ק) דיש איסור גזל להעתיק קלטות ודסקים ותכנות מחשב, שכן ביד הבעלים לשייר בעצם הקנין ולקבוע דהרוכש דברים אלה, אין לו זכות אלא ליהנות מהם, אבל לא לשכפל אותם, שכן שיור מהני לא רק בזכות שהוא משייר לעצמו, אלא גם בזכות שהוא מונע מהקונה. עכ”ד.

ואף שרבים מהפוסקים כתבו דלא מהני שיור שלילי (עי’ בזה באריכות רבה בספר עמק המשפט על זכויות יוצרים פרק לח), מ”מ ודאי שלכתחילה יש לחוש לדברי הסמ”ע הללו. [ועי’ בזה גם לידידי הרה”ג רבי יהושע חילו שליט”א בספרו משנת יהושע זכויות יוצרים (עמ’ קלז).]

ויש להאריך בזה עוד הרבה, אך כבר אמרו, דמה שהלב חושק, הפנאי עושק.

 

 

Leave a Comment

Scroll to top