You Are Here: Home » Responsa Resource » Medical Law and Ethics » Shaving Before an Operation

Shaving Before an Operation

Question:

I am a skin doctor, and sometimes, before performing a procedure for removing various moles from the facial (beard) area I have to shave the hair of the beard around the mole. Doctors usually use a blade for this purpose (a scalpel). Is this permitted?

In a similar vein, somebody once entered the operating chamber for a skin grafting procedure, in which skin would be taken from the area just behind the ear. It was explained that the hair around the ear must be shaved, and although the patient requested that this should not be done with a blade, it was explained to him that this is impossible. Indeed, the hair was shaved while he was under general anesthetic. Should he have objected and cancelled the operation?

Answer:

The prohibition of shaving the hair around the ears – the pe’os ha-rosh – and the prohibition of shaving the beard with a blade, and both severe prohibitions. Although there is a distinction between them concerning cutting the hair with a scissor action, early authorities viewed the matter with great severity.

Therefore, one must certainly avoid shaving with a blade (both the pe’os and the beard), even for medical purposes. The reason is that even if we assume that the chance of infection reached a level of possible danger, there remain other ways to shave the area, such as by means of hair-removing cream, and therefore there is no permission to use a blade.

Although it is not normal to shave with a scalpel, the prohibition applies to all blades. Moreover, the prohibition applies even to somebody who is under general anesthetics, and the patient in question should have prevented this.

Nonetheless, after the event of course his regret and his repentance grant him atonement for that which happened.

 

מקורות:

[א] בתורתנו הק’ (קדושים יט, כז) נאמר “לא תקיפו פאת ראשכם”, וכתבו הרמב”ם (ס’ המצוות ל”ת מג) והחינוך (מצוה רנא) שהזהירה תורה שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושים כומרי ע”ז שהיו מגלחים שער הצדעים לבד. ע”ש. ועוד הוזהרנו (שם): “ולא תשחית את פאת זקנך”. וכתבו הרמב”ם (שם מד) והחינוך (מצוה רנב): משרשי המצוה, להרחיק כל ענין ע”ז, וזה ג”כ היה מנהג כומרי ע”ז להשחית פאת זקנם. ע”כ. ועי’ בד”מ (סי’ קפא אות א) שכתב דאף במקום שאין הטעם שייך, מ”מ אין להתיר.

אולם שונה דין גילוח מקום פאות הראש, מגילוח פאות הזקן, דבפאות הראש אסור לגלח אף במספרים כעין תער. וכן כתב מרן בשו”ע (יו”ד סי’ קפא ס”ג) וז”ל: אינו חייב אלא בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם. ע”כ. והיינו דאף שדעת הרמב”ם (פי”ב מע”ז ה”ו) להקל במספרים כעין תער אף בפאות הראש, מ”מ רבו האוסרים גם במספרים כעין תער, [וכמ”ש התוס’ (נזיר מא:, שבועות ב:), הרא”ש (מכות פ”ג סי’ ב), מהר”ם מרוטנבורג (תשו’ ופסקים מאת חכמי אשכנז סי’ פו), ורבינו ירוחם (נתיב יז ח”ה דף קנט ע”ב), ורבינו יונה (שערי תשובה שער ג’ סי’ עח) ועוד רבים], וע”כ סיים מרן השו”ע דיש לחוש לדבריהם לאסור אף מספרים כעין תער, מאחר דאיסור דאורייתא הוא.

ואילו בפאות הזקן כתב מרן השו”ע (שם ס”י) וז”ל: אינו חייב על השחתת פאת הזקן אלא בתער, אבל במספרים מותר, אפילו כעין תער. ע”כ. וכתבו הראשונים (ריב”ן מכות כא. ד”ה ת”ל, נמו”י שם ג: ד”ה עד שיטלנו, ר”י מלוניל שם כ., מבי”ט בקרית ספר פי”ב אזהרה נד, ועוד) דהקפידה תורה שלא יסלק שרשי השערות עד השורש ממש, וע”כ דוקא תער אסור, אך מספרים כעין תער, מותר.

ועל כן, אמרו בגמ’ (מכות כא. וקדושין לה:) דבמלקט ורהיטני, מותר לגלח פאת זקנו, שכן אין דרך לגלח בהם (רש”י קדושין שם ד”ה ת”ל, ריבן מכות שם ד”ה גילוח, תוס’ נזיר מ: ד”ה אי). וע”ע למרן החיד”א בשו”ת חיים שאל (ח”א סי’ נב ד”ה מהשתא) שכתב עפי”ז להתיר להתגלח באבן שמפספסין בו, והוא משיר תיכף את השער, משום שאינו דרך גילוח, ושרי. [ועי’ נוב”י (תנינא יו”ד פ)].

אולם בפאות הראש, כבר נתבאר דבמח’ הראשונים תליא, דדעת הרמב”ם דאף בפאות הראש יש להקל במלקט וריהטני, שכן התיר אף במספרים כעין תער, וכ”כ הריטב”א (מכות כא.), ובשעה”מ (פי”ב מע”ז ה”ו) ועוד. אלא שמרן השו”ע (שם) פסק כדברי האוסרים. וכ”כ בשו”ת רע”א (הנ”מ מהד’ רביעאה חיו”ד סי’ מט. ובגליון הש”ס שבועות ב:). ומהר”ם שיק (תרי”ג מצוות, מצוה רנב אות ד) ועוד.

[ב] בדרכי תשובה (שם אות ו) הביא משו”ת מהרי”א הלוי (ח”א יו”ד סי’ קיט) שנשאל באחד שיש לו חולי שהשערות מכל ראשו וזקנו נושרות, והרופאים אומרים שרפואתו לגלח בתער את כל שערו וזקנו, וככה יעשה פעמים בשבוע במשך איזה שבועות, ואח”כ ימשח בסמי רפואה, ואז יחזרו ויצמחו השערות מחדש כראוי, וכתב דאין שום מקום להתיר, רק אם יגלח ע”י נכרי במספרים שאינו חידוד מאד כדי שלא יבא לגלח בהתחתון, דהוי כעין תער וכו’, אבל אסור להעביר בתער אחר שגילח וכו’. וכיו”ב כתב לאסור בשו”ת פרי השדה (ח”א סי’ לה), זולת אם יש סכנה לכל הגוף, אך אם אין כאן אלא צער בעלמא, אין להתיר איסור. ואם יש סכנת אבר, צ”ע. ומדברי הפתחי תשובה (סי’ קנה ס”ק ו) משמע דאיסור דאו’ אסור במקום סכנת אבר. ע”ש.

והנה בנ”ד הטעם שמגלחים את מקום הסרת השומא או הניתוח, הוא בכדי שח”ו לא יהיה זיהום, דבר ששכיח מאד בהמצאות שיער במקום הניתוח. ולכאו’ זה בגדר סכנה לכל הגוף, ולא רק סכנת אבר. [שכן גם אם יזדהם רק אותו המקום, מי ערב לנו שנוכל לעצור את הזיהום בזמן, ושלא ימשיך הזיהום לשאר הגוף ח”ו. ובפרט שבניתוח החשש הוא משום חיידק שיכנס בפתיחת המקום לתוך האיברים הפנימיים.]

אלא דמאחר ויש אפשרות לגלח בדברים המותרים, הנה לא מבעיא בהשחתת הזקן שכבר נתבאר דשרי ע”י מלקט וריהטני, כמ”ש מרן בשו”ע שם, דודאי שאין להשחית בתער כשיש אפשרות לעשות זאת באופן המותר. [ואדרבה, מעיון קל בספרות הרפואית, ההמלצה היא להסיר דוקא באמצעות משחה, שכן מחקרים רבים הראו כי הסרת השיער באמצעות משחה, טובה יותר למנוע את הזיהום מאשר בסכין]. אלא אף בפאת הראש דנראה ממרן השו”ע שהסיק לאסור אף מלקט וריהטני, הרי בתחילה הביא דעת המתירים, ואם כי כתב לחוש לדעת האוסרים, ודאי שבכה”ג יש לסמוך ע”ד המתירים. וכן מבו’ מדברי הדרכי תשובה (שם אות ד), דבשעת הדחק, יש לסמוך ע”ד הרמב”ם להקל. וכן ראיתי שהעלה בנדון דידן גם בשו”ת בנין אב (ח”ג סי’ מו). וכן הורה מורנו הגאב”ד שליט”א בתשובה כת”י.

[ג] לענין ה”סכין סקלפל”, נראה דאף שהוא סכין ניתוח, שאין נוהגים לגלח בו בדרך כלל, מ”מ יש בו איסור תער, דאף שכתב הרמב”ם להתיר במלקט וריהטני, ועי’ בפירש”י (שבת צז. ד”ה לפי, קדושין לה: ד”ה ת”ל) שכתב דהם שני מיני כלים של עץ שברזל חד נעוץ בתוכם, ובהם משוים ומחליקים פני רוחב הקרש. וכ”כ הריב”ן (מכות כא. ד”ה גילוח) ותוס’ (נזיר מ: ד”ה אי). כיון שאין זה דרך גילוח. וא”כ גם סכין שאין הדרך לגלח בו, י”ל דשרי. אולם הרמב”ם בפיה”מ (מכות שם) פי’ דהוא כעין מלקחיים שתולש את השיער ממקורו. ומשמע מדבריו דהיינו טעמא דהיתר, משום שאין כאן גילוח אלא תלישה. וכ”מ במאירי (קדושין לה:) ובפי’ רבינו יהונתן מלוניל (מכות כ.). וכן נקטו הפוס’, דספק דאורייתא לחומרא. (עי’ שער החיים סי’ קפא אות טל). א”כ בסכין הנ”ל, דדמי לשאר סכיני גילוח, אף שבד”כ אין נוהגים לגלח בו, נראה דחשיב תער.

[ד] כתב מרן בשו”ע (יו”ד סי’ קפא ס”ד) וז”ל: גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו. אבל איסורא איכא אע”פ שלא סייע, לפיכך אסור להיות ניקף אפי’ ע”י עו”כ. עכ”ל. ועי’ במ”ש הריטב”א (מכות כא. ד”ה במסייע) מדוע חשיב מסייע כשמטה עצמו, וכדבריו כתבו רבים מהאחרונים [עי’ חוו”י (סי’ ריב) משאת משה (יו”ד סי’ ד), ראשון לציון (ן’ עטר, ביצה סב.)] ואכמ”ל.

אולם זאת יש לדון, דבשאלה השניה הרי בשעת הגילוח החולה מורדם, וא”כ ודאי שאין כאן מסייע כלל. ושמא גם איסור ליכא בהכי. אלא דמלבד שכתבו הראשונים שלאו דוקא אם הטה עצמו בשעת הגילוח ממש, עובר בלאו, אלא אף אם הטה עצמו קודם תחילת הגילוח, חשיב מסייע. וכ”מ מדברי הריטב”א (מכות כא. ד”ה במסייע) שכתב דעצם מה שמזמין לו עצמו בשערו, חשיב מסייע. וכ”כ הגרע”א (מהדו”ק סי’ צו ד”ה האמת) להוכיח מדבריו. אלא שהוא עצמו שם דחה דבריו. וגם י”ל דבכה”ג אינו מטה עצמו לשם הגילוח אלא לשם הניתוח, והרופא אדעתא דנפשיה קא עביד, אף אם המנותח יודע מכך. ושו”ר כן בספר נשמת אברהם (מהדו”ב יו”ד סי’ קפא אות א) משמו של הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, דכל שבוצע ההקפה בהסכמתו כשהוא בא למקיף שיבצע את האיסור, עובר שפיר בלאו גם אם היה בלי הכרה בשעת מעשה. [וכן נדפס גם בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סי’ קג אות ה).] שוב הראני מו”ר הגאב”ד שליט”א תשובתו בכת”י בדין זה, ושם כתב להסתפק בזה, דהלא בהא דכתב הרמב”ם דאין עובר בלאו אלא אם סייע למקיף, כתב הראב”ד (פי”ב מע”ז ה”א) ע”ד בזה”ל: “אף על פי שאינו לוקה, כיון שמדעתו עשה עובר בלאו”, ולכאו’ מוכח דאין איסור אלא כשעשה המקיף מדעתו בשעת ההקפה. ועוד יש לעיין אם האדם בר חיוב ואיסור כשאינו בהכרה כלל. ע”כ. אך לענ”ד י”ל אדרבה, דמאחר והלה הניח ראשו על שלחן הניתוח, אין לך עשיה “מדעתו” גדול מזו, ומנ”ל דיש צורך שבשעת הגילוח עצמו יהיה זה מדעתו.

ומ”מ אף בדליכא מסייע, הרי איסורא איכא, וכמ”ש מרן השו”ע שם, ומקורו מדברי התוס’ (ב”מ י:, שבועות ג.), הריטב”א (מכות כ: ד”ה א”ל) בשם הרמ”ה, ועוד מהראשונים. [אף שמדברי הרמב”ם (פי”ב מע”ז ה”א) יש משמעות דאם אינו מסייע אינו עובר בלאו, ושאפי’ אם א”ל להקיף לו פאת ראשו, אין שליח לדבר עבירה. וכמבו’ בדברי הראב”ד שם. מ”מ הרי מרן השו”ע לא פסק כן. ועוד, דרבו האחרונים שכתבו דגם הרמב”ם ס”ל הכי, וכמ”ש מהר”י בירב בבית יעקב (על הרמב”ם שם, והמבי”ט בקרית ספר (פי”ב ה”א), והלח”מ (שם), ובשו”ת חכ”צ (סי’ פב) ועוד. ]

ועוד, די”ל דבכה”ג איכא גם איסור לפני עיור, דהלא אפי’ במכירת סכיני תער לגילוח, עי’ בשו”ת טוב טעם ודעת (מהדו’ תליתאה ח”ב סי’ נ) שכתב דעובר על לפני עיור. אף שיש אפשרות להשתמש בהם להיתר [ובמקו”א הארכתי והבאתי שלא כדבריו. ועי’ שו”ת בנין אב (ח”א יו”ד סי’ לו).]. וכ”ש בכה”ג. וכן ראיתי בחידושי רבי עקיבא איגר על הגליון (סי’ קפא ס”ו), דבמ”ש מרן בשו”ע שם דאשה אינה במצות הקפה, וי”א דאע”פ שמותרת להקיף פאת ראשה, אסורה להקיף פאת ראש האיש. כתב הגרע”א בזה”ל: לענ”ד דזהו לכאורה לכ”ע יהיה אסור משום לפני עור, דמכשלת להא שניקף. ואף היכא דהו”מ לגלח בעצמו, מ”מ הוי איסור דרבנן כמ”ש תוס’ ריש שבת. ע”כ. וא”כ ה”נ אף בנ”ד, אף אי נימא דליכא איסור דאו’ דלפני עיור, שכן יכול לעשות זאת בעצמו, מ”מ אסור מדרבנן. [ואף דכתב רע”א שם ליישב דברי השו”ע, מ”מ לא שייך בנ”ד. וי”ל דיודה דאסור עכ”פ מדרבנן.]
 

Leave a Comment

Scroll to top