You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Inviting someone who will drive on Shabbos

Inviting someone who will drive on Shabbos

Question:
Hi,
I was hoping you can share the Rav’s thoughts on inviting someone that will drive for a Shabbos meal, In the case of the individual being offered a place to stay and clearly understands you prefer they not drive.

I would like add a point, does the Rav feel in this particular question being that I normally ask my shailos to poskim the USA who would site Rav Moshe’s ruling that it would be forbidden, is it wrong for me to rely on a lenient ruling being that
1.I realize how positively these college students are affected
2.The chillul Hashem does not exist since they know I prefer that they do not drive and am only inviting them so they one day will be fully Shabbos Observant or on the other hand some are so far away from yiddishkiet they do not know anything is even wrong in the first place
3. that they are offended by the fact im inviting only some local students but not them too.

Answer:

Once you make clear they have the option to stay over [which you encourage], and this a very effective and perhaps the only way to bring to shmiras mitzvos, the Rav’s opinion is that this is permissible and in fact a great mitzvah of kiruv rechokim. There is no tshuva in Igros Moshe about this shaila, and I heard from his son Rav Reuven Feinstein that his father never wrote on this shaila, and in fact to him it would seem Rav Moshe would permit the above, as do many prominent Rabbanim. If you ask all your shailos to one Rav, this should be no different. Otherwise you certainly can rely on the many opiniopns who permit and even encourage this practice.

The Rav wrote extensivley on this shaila, his tshuva is below.
תשובת מורנו הרב:

כבודו שאלני אם במסגרת עבודת הקודש של קירוב רחוקים, מותר להזמין צעירים תועים לסעודת שבת קודש ע”מ להשפיע עליהם מאור קדושת השבת כאשר יודעים אנו שיחללו שבת כדי להגיע או כדי לנסוע לאחר גמר הסעודות.

והשיבותי לו שהכל לפי הענין, דמחד גיסא אסור לנו להקל ראש בקדושת השבת ולנהוג באופן שאלו שאנו באים לקרבם לחיי תורה ולקבל עול מלכות שמים יראו חלילה שאנו מזלזלים בקדושת השבת ומעלימים עין מחילולה, ומאידך גיסא מצוי מאד שזה האפשרות היחידה להשפיע עליהם, דהלא כל ימות השבוע טרודים כולם בעבודתם ובלימודם, ורק בשבת פנויים הם להתארח, והנסיון מוכיח שאין אמצעי חזק כשלחן שבת לקרב לבבות ולהשפיע לטובה על אחים טועים ותוהים אלה, ומשום כך אמרתי דיש לברר מה ההלכה הפסוקה בענין זה ולאור ההלכה ניסע ונלך.

וכיון שלענ”ד אין בזה איסור כפי שיבואר לקמן, נראה דההנהגה הראויה בזה כך היא, יש להפציר באורחים שישארו כל השבת ולדאוג שיהיה להם מקום ללון, ויש להביע צער אם יחליטו לבוא רק לסעודות תוך כדי חילול שבת, אך אם בכל זאת יחליטו להגיע תוך כדי חילול שבת, יש לקרבם ולא למנוע מהם מלהשתתף בסעודות.

ואבאר בזה את הנראה בגוף השאלה.

הנה מבואר בעבודה זרה ו’ ע”ב דאין איסור לפני עור אלא בתרי עברי דנהרא אבל כשיכול הנכשל לעבור בחטא זה גם ללא המכשילו אין בו לפנ”ע עי”ש. ובני”ד פשוט דכיון דמדובר במחללי שבת ודאי אין זה תרי עברי דנהרא ואין בו לפנ”ע.

אמנם כתבו התוס’ במסכת שבת דף ג’ ע”א דמ”מ יש איסור דרבנן דמסייע ידי עוברי עבירה אף כשאין זה בתרי עברי דנהרא, וכ”כ שם ברא”ש סימן א’ אך גם התוס’ וגם הרא”ש סתרו את דבריהם בהלכה זו דהלא בעבו”ז שם מבואר בדבריהם דבחד עברי דנהרא אין איסור כלל דכתבו דאסור לתת למומרים לעבו”ז דברי איסור אא”כ יכולים הם לקחתם בעצמם, עי”ש.

וכדי ליישב סתירה זו חידשו כמה מן האחרונים דאין איסור מסייע אלא בשעת מעשה העבירה וכהא דפשט עני את ידו לפנים ונתן בעה”ב לתוכו בשבת דף ג’ משא”כ במושיט לחבירו דבר איסור שלאח”ז יעשה בו איסור, כ”כ בשו”ת כת”ס יו”ד סימן פ”ג, שו”ת משיב דבר ח”ב סימן ל”א – ל”ב, וכן כתב בעל הערוך לנר בשו”ת בנין ציון ח”א סימן ט”ו, עי”ש.

אך לכאורה חידוש זה תלוי בטעם שאסרו להיות מסייע ליד עוברי עבירה דלפי דברי התוס’ דאסור לסייע בידי עוברי עבירה משום דמצווים אנו להפרישן מן החטא לכאורה לא מסתבר לחלק בין המסייע בשעת החטא למסייע לפני כן, וכן לפימש”כ הריטב”א שם דכיון דכל ישראל ערבין זה לזה ומצווין אנו למחות בידי עוברי עבירה ק”ו שאסור לסייע להם, גם כן מסתבר דאסור אף לסייע לפני מעשה העבירה, אך לפי”ד הרמב”ם בפירוש המשנה בתרומות (פ”ו מ”ג) דאסור לסייע משום דכתיב “אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס” (ופשוט דאין זה אלא אסמכתא), יש לומר דאין לנו אלא במסייע בשעת מעשה החטא, ודו”ק בזה.

והנה בגיטין ס”א ע”א אמרו במשנה “משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה” ופירש רש”י שם “מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה”, אך אין להוכיח משם דשלא בשעת העבירה אין איסור מסייע, שהרי אמרו שם “וכולם לא אמרו אלא משום דרכי שלום” ופרש”י דלא אמרו להתיר לסייע בידם שלא בשעת העבירה אלא משום דרכי שלום, ולכאורה מוכח מזה היפך דברי האחרונים הנ”ל דרק משום דרכי שלום התירו לסייע שלא בשעת העבירה הא לא”ה אסור, ובמשיב דבר שם כבר העיר בזה וכתב דאכן מדברי רש”י מוכח דיש איסור מסייע אף לפני העבירה, אך מדברי התוס’ בעבו”ז דף נ”ו הוכיח דאין איסור אלא בשעת העבירה עי”ש.

ועוד יש להעיר מדברי התוס’ בחגיגה י”ג ע”א שהקשו על שאמרו שם אין מוסרין דברי תורה לעכו”ם ויליף לה מדכתיב “מגיד דבריו ליעקב וכו’ לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום”, ותיפ”ל משום לפני עור דעכו”ם שעסק בתורה חייב מיתה, ותירצו דמיירי באופן שיכול ללמוד מאחרים עי”ש. ואת”ל דמ”מ אסור מדרבנן הדרא קושיא לדוכתא, דהלא פשוט דכל האיסור למסור ד”ת לעכו”ם אינו אלא מדרבנן ואין הדרשה אלא אסמכתא, ועוד דהפסוק הזה אינו מדבר מדברי תורה אלא מדברי קבלה, וא”כ הדרא קושיא לדוכתא תיפו”ל משום מסייע לידי עוברי עבירה, וע”כ דנקטו התסו’ דאף איסור דרבנן אין בזה.

ומשום כך נראה דבאמת סתרו התוס’ את דבריהם בהלכה זו, וכבר כתב המהרש”א בפסחים כ”ז ע”א ובגיטין ע”ד ע”א דאין לתמוה על הסתירות בין דברי התוס’ במקום אחד לדבריהם במקום אחר דרבים מבעלי התוס’ כתבו פירושי הסוגיות, והתוס’ במסכת זו אינה בהכרח התוס’ ממסכת אחרת, עי”ש.

אמנם עדיין צ”ע בדברי הרא”ש שסותרים לכאורה זא”ז, וביישב סתירה זו כתב הש”ך ביו”ד סימן קנ”א ס”ק ו’ דשאני ישראל שאנו מצווין להפרישו מן החטא וק”ו שלא נסייע בידו מעכו”ם או מומר שאין אנו מצווין להפרישן וה”ה שאין איסור לסייע בידם לעבור עבירה, וכ”כ המגן אברהם בסימן שמ”ז סק”ד וכן פירש כונתו במחצית השקל שם עי”ש. ועיין עוד בדגול מרבבה שם שחידש לפי”ד הש”ך דבאמת אין בין מומר לכל איש ישראל דאעפ”י שחטא ישראל הוא, אלא שאין אנו מצווים להפריש מן החטא אלא את השוגג אבל מי שעובר במזיד אין אנו מצווים להפרישו עי”ש.

ויש לעיין לפי זה בני”ד, דמחד גיסא כמעט כל יהודי מן הסתם יודע שלפי תורתנו הקדושה אסור לנסוע ברכב בשבת וא”כ מזיד הוא, אך מאידך רובם ככולם תינוקות שנשבו, ובפרט במקומו של מע”כ בלוס אנג’לס שאין מעשיהם במרד ובמעל אלא מתוך חוסר ידיעה מוחלט, ואף אלה שיודעים שיהודים אורטודוקסיים לא נוסעים בשבת חושבים לתומם שיש אפשרות לנהוג כרפורמים הנוסעים בשבת ומגודל עמי ארצות חושבים הם לתומם שאלו ואלו….ובודאי מצוה להפרישם מן החטא.

אמנם בעיקר דברי הש”ך כבר נתקשו האחרונים דמהי”ת לחלק בין מומר לשאר ישראל, עיין בחות יאיר סימן קפ”ה שתמה בזה ובדגול מרבבה כתב דעיקר טעם הש”ך הוא משום דאין אנו מצווין להפריש את המזיד מן החטא, ולכאורה דבריו פלא דכבר הארכתי במנחת אשר על ויקרא סימן ב’ לבאר בשתי דרכים את החיוב להפריש את האדם מן החטא ע”י הכאה, אי משום מצות התוכחה אי משום ערבות, ולשתי הדרכים נראה דבודאי מצוה להפריש את המזיד מן החטא.

ומלבד הקושי שיש בדבריו מצד הסברא יש לתמוה עוד דלכאורה סותר הוא את דברי עצמו, שבשו”ת נובי”ק או”ח סימן ל”ה האריך בדין אשת איש שזנתה תחת בעלה, האם הבועל צריך להודיע לבעל שאשתו זינתה תחתיו ואסור לו לקיימה, וכתב דכיון דהבעל שוגג גמור הוא אינו מצווה להפרישו כיון שיש בזה כבוד הבריות, אבל לכאורה צריך להודיעו כדי להפריש את האשה מן החטא דהלא היא מזידה, אלא דמסתמא לא דינא גמירא ואין היא יודעת שהיא אסורה עליו עי”ש, ומשמע דאילו היתה מזידה גמורה פשוט דמצווין אנו להפרישה מן החטא, וצ”ע בדבריו שסותרים זא”ז עי”ש.

אמנם במומר כבר כתב המשנה ברורה בביאור הלכה סימן תר”ח דאין מצות התוכחה וכ”כ בקובץ שיעורים ביצה אות ס”ו והביא דברים מפורשים ברוח זה מתנא דבי אליהו עי”ש, וגם לגבי גדר הערבות כתב באבני נזר יו”ד סימן קכ”ו דאין המומר בכלל הערבות עי”ש.

ויש לדון לפי דבריהם לקולא בני”ד, דהלא צעירים אלה מחללי שבת הם בפרהסיא ופורקים לגמרי עול תורה ומצוות, ואף אם נדון בהם דין תינוק שנשבע לקולא, מ”מ יש מקור גדול לדונם כדין מומר, ולפי”ד הש”ך יש להקל דאין בהם איסור לסייע ליד ע”ע.

ועוד יש לצדד להקל בני”ד דהנה באגרות משה (אהע”ז ח”ד סימן ס”א אות ב’) כתב לחלק בין מזיד שבידנו להפרישו ובזה ודאי חייבין להפרישו וממילא דאסור לסייע בידו למזיד שאין בידנו להפרישו שמותר גם לסייעו, וכעי”ז כתב בנצי”ב שם בסימן ל”א דאין איסור מסייע בחד עברי דנהרא אלא כאשר אנו גורמים מ”מ לקדימת החטא דאם אנו לא לסייע בידו וניתן לו איסור, יצטרך לטרוח ולהשיגו במק”א אבל כאשר אין בסיוע שלנו לא קדימת החטא ולא ריבויו אין איסור מסייע עי”ש.

ובני”ד נראה לכאורה דאם לא יבואו להתארח לסעודת שבת קרוב לודאי שיחללו שבת יותר ויותר דהלא אדם חילוני מחלל שבת בכל שעה בהדלקת חשמל, בהבערת אש בעישון, בנסיעה ברכב וכדו’, ואלה שיתארחו בביתנו לפחות ישבו מספר שעות ללא חילול שבת, ומאידך גיסא אף אם לא נזמין אותם לסעודת שבת מן הסתם יסעו למקום אחר ויחללו שבת בדרכים אחרות ואין בידנו להפרישם מחילול שבת, ובכה”ג אין איסור מסייע.

והנה כתב הגרש”ז אוירבך במנחת שלמה ח”א סימן ל”ה אות א’ דכל שכונתו להציל מעבירה חמורה אלא שהוא מכשילו בעבירה קלה אין כאן לפני עור דהענין מתפרש כהצלה ולא כהכשלה, ומשום כך כתב להקל להציע אוכל לאורח או לפועל אף שאנו יודעים שלא יברך, ואף שלהדיא כתב בשו”ע או”ח סימן קס”ט ס”ב דאסור לעשות כן, אך כיון שבזמנינו זה נוהג מקובל בדרכי הנימוס ואם לא נציע להם אוכל אנו מכשילים אותם ב”לא תשנא את אחיך בלבבך” טוב שיאכלו ללא ברכה ויבטלו מצוה דרבנן דברכת הנהנין ולא יעברו על שנאת אחים דאורייתא, עי”ש.

(ובספר פאר הדור חלק ג’ פרק כ”א הערה 121 הביא כן בשם החזון איש, אך בחזון איש שביעית סימן י”ב אות ט’ לא כתב להקל בזה אלא בספק אם יאכל ללא ברכה אבל כאשר בודאות יעבור על ברכת הנהנין אין היתר עי”ש).

ולענ”ד סברא זו רחוקה דמ”מ מכשילו באופן ישיר כאשר הוא נותן לו אף שאינו מברך ומה שהוא מצילו מאיסור מילתא אחריתא הוא, ואין הגשת האוכל מעשה הצלה מן החטא, אלא נתינת מכשול לפני העור וזה פשוט בעיני.

אך מכיון דמ”מ לא מיירי בתרי עברי דנהרא וכל האיסור אינו אלא מסייע לידי עוברי עבירה שיסודו מדין ערבות או מדין תוכחה כנ”ל, נראה פשוט דכל שכונתו לזכותו בתורה ובמצוות וזה משמעות מעשיו אין כאן איסור מסייע כלל אלא אדרבה מצוה גדולה.

ולענ”ד נראה עוד לגבי כל אדם חילוני שמחלל שבת פעמים רבות בכל יום השבת, וכך גם לגבי מאכלות אסורות כל שאוכל כל היום כולו מאכ”א ואוכל כל היום בלי לברך הו”ל כחד עברי דנהרא ואין כאן אלא איסור מסייע ואם כונתנו לטובה ולהרבות כבוד שמים אין כאן איסור כמבואר.

ועצם ההנחה דאם בלא”ה הוא עובר בחטא אין לפנ”ע וכך כתב המאירי בעבו”ז דף ו’ דאם בלא”ה הוא עובר אלא שע”י יעבור טפי אין לפנ”ע עי”ש, ואף דבתוס’ רבינו אלחנן כתב דאין להקל בזה אלא בספק ולא אם ודאי יאכל, לענ”ד נראה דבאנשים שאינם שומרים כלל וכל חייהם בעבירה כו”ע מודי, ובדואי דמ”מ שיטה זו חזיא לאצטרופי.

והנה כל זה כתבתי לפי ההנחה דיש איסור מסייע ידי עוברי עבירה אף בליכא תרי עברי דנהרא אך באמת נחלקו בזה הראשונים כנ”ל, ובדברי הרמ”א משמע שלהלכה אין בזה איסור, עיין יו”ד קנ”א סעיף א’ שכתב “י”א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בהם או שלא יוכל לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר, ויש מחמירין, ונהגו להקל כסברא הראשונה, ובעל נפש יחמיר לעצמו” ועי”ש בבהגר”א שהמקילין בזה הם התוס’ בעבו”ז ו’ ובחגיגה י”ג כמבואר לעיל, (ועיין גם בטורי אבן חגיגה באבני מילואים שם שגם השאג”א הכריע בזה להקל).

ואף שכבר הבאנו לעיל דהש”ך כתב ליישב דאין כלל סתירה ומחלוקת בזה ושאני ישראל שאנו מצווים להפרישו מן החטא מנכרי שאין בו לא תוכחה ולא ערבות מ”מ אף הש”ך הבין שלדעת הרמ”א נחלקו בכל עיקר דין מסייע לידי עוברי עבירה, ולכאורה צ”ל כמ”ש המשנ”ב בסימן שמ”ז בשעה”צ סק”ח, דכאשר בידנו להפרישו מן העבירה ודאי מחוייבין מה”ת אבל כשאין בידנו להפרישו בזה אמרו איסור מסייע, ונראה לפי”ז דכאשר אין בידנו להפרישו נחלקו בזה, ולפי”ז נראה דבני”ד דבלא”ה יחללו שבת ואין בידנו להפרישן יש להקל לדעת הרמ”א כמבואר.

הרי לן דהרמ”א הכריע להקל וכתב שכך נהגו, אלא שבעל נפש יחמיר. ונראה ברור ופשוט לענ”ד, דכאשר כל כונתו לקרבם בעבותות אהבה ולהכניסם תחת כנפי השכינה, נמצא חומרו קולו, ובעל נפש ראוי לו להחמיר בהצלת נפשות, להתאמץ בכל עוז להשיב בנים אל אבותם, דאין בזה מסייע ידי עוברי עבירה אלא מצוה רבה וגדולה.

Leave a Comment

Scroll to top