You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Feeding Non Kosher Foods

Feeding Non Kosher Foods

Question:

I work as a speech therapist in a non Jewish institution, which also has a number of Jewish patients [non- religious]. My work includes training children to eat, who lost their ability from illness or from a birth defect. This includes feeding them directly and teaching them to chew and swallow properly. The food from the institution is non kosher. May I feed Jewish children the non kosher food? If I don’t I will lose my job and someone else will do so in my place.

Answer:

Considering the circumstances, that this child will be fed this food either way, and the purpose of the feeding is to heal him from a handicap and live a normal life. This in addition to the fact that this is your source of livelihood and a case of great need, you can continue your job and feed the children.

 תשובת מורנו הרב:

הנני במענה קצר במה ששאל באלה שעוסקים בתרפיית דיבור ואכילה (Speech Therapy), ומצוי מאד שמטפלים במי שאינם יכולים לאכול מסיבות שונות (לפעמים עקב מום מולד ולפעמים כתוצאה מארוע מוחי וכדו’). במהלך הטיפול מצוי שהמטפל צריך להכניס את האוכל לפיו של המטופל או לפחות לשים את האוכל על המזלג או בכף ידו.

והשאלה כאשר מדובר במטופל יהודי האוכל אוכל שאינו כשר, האם מותר לטפל בו או שמא אסור משום לפני עור או משום דאסור לספות איסור בידיים. אם נפסוק לאיסור יצטרכו מטפלים אלה לותר על מקום פרנסתם כי קרוב לודאי שהמדינה תשלול את רשיונם מכיון שהחוק אוסר להפלות בין חולה לחולה.

הנה ראשית אומר, דיש לנו לחפש בזה כל דרך להקל מחדא ותרי טעמי:

א. כדי להקל על פרנסתן של רבים ובפרט בנשות ובנות ישראל המתמחות במקצוע זה בארץ ישראל ובחו”ל ויש נחיצות גדולה לעזור להן לפרנס את משפחותיהן בכבוד, וכמה הקילו גדולי הפוסקים בשאלות שונות כדי לא לקפח פרנסתן של ישראל.

ב. כיון שמדובר בעזרה לאנשים חולים המצויים במצוקה גדולה וקשה ואין לך מצוה גדולה מזו להיות להם למשען ומשענת ולהקל עליהם. ובטוחני שבנות ישראל שהתורה נר לרגליהן והמידות הנאצלות של אבוה”ק אור לנתיבותיהן תוכלנה לתת טיפול זה במסירות ורגישות כיאה וכנאה, יותר מכל אדם אחר.

ולפיכך יש להשתדל ולמצוא בזה פתח היתר, אך אם לא נמצא מקום מרווח להתיר, אין חכמה ואין עצה וכו’.

והנראה לענ”ד דיש להקל בזה בשופי דהנה כל עיקר שאלתנו סובבת מסביב לשתי סוגיות, לפני עור מחד ואיסור ספייה מאידך. ונחזה אנן.

הנה פשוט דאין בזה לפני עור דאורייתא דאין זה תרי עברי דנהרא, דפשוט הדבר שאם אנו לא נטפל בהם ללמדם איך לאכול יעשו זאת אחרים. ואין לדחות דגם אותם אחרים עוברים בלפנ”ע וכל כה”ג הוי איסור דאורייתא, דבאמת עיקר שאלה זו נוגעת רק בחו”ל, דבארץ ישראל כמעט כל האוכל הוא בהכשר הרבנות הראשית, וכך בכל המוסדות הציבוריים כמו בתי החולים, ואף אם רבים המדקדקים במצוות שמהדרים בהכשר מהודר ביותר בודאי אין לדון בזה דין מאכ”א לגבי חולים שאינם מהדרים בהכשרים, וכיון שעיקר השאלה בחו”ל היא, נראה פשוט דאין זה תרי עברי דנהרא. דפשוט דיש די מטפלים נכריים לתת טיפול זה. (ובמק”א ביארתי דבאמת דעת רוב הפוסקים דאף אם גם אחרים יעברו בפלנ”ע מ”מ הוי כחד עבר דנהר ואין זה לפנ”ע דאורייתא, ואכמ”ל).

ולגבי איסור דרבנן דמסייע, בשעת הדחק יש לסמוך על שיטת הרמ”א ביו”ד (סימן קנ”א ס”ד) דנקט דאין כל איסור אלא בתרי עברי דנהרא, וכשיטת התוס’ והרא”ש בעבו”ז ו’ ע”ב ולא כדבריהם בשבת ג’ ע”א, וכמבואר בבהגר”א (שם סק”ח).

ובמק”א ביארתי עוד דאין איסור מסייע לידי עוברי עבירה אלא כשעיקר הענין עבירה הוא, אבל כאשר עיקר הענין אינו עבירה אלא מצוה, דהלא מטפל זה במצוה רבה קעסיק לעזור לאומללים ומסכנים להתגבר על מיגבלתם וללמדם איך לאכול, להשביע נפש רעבה, כל כה”ג אין איסור דרבנן דמסייע לידי ע”ע.

ונראה דאין בני”ד כל איסור ספייה, דהלא יסוד גדול כתבו התוס’ בפסחים (פ”ח ע”א ד”ה שה לב”א) דכל שיש בו מצוה אין בו איסור ספייה, והוכיחו זאת ממה שתיקנו חכמים שה לבית אבות למ”ד לאו דאורייתא, והלא כיון שאין הפסח נאכל אלא למנויו ואסור להאכילו שלא למנויו איך התירו חכמים לספות לקטן דבר אסור. ותירצו דכיון דיש חינוך מצוה אין איסור ספייה. וז”ל “ואור”י דהתם ילפינן מלא תאכילום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה”ג דאיכא חינוך מצוה שרי”.

ונראה לפי”ז דכיון שמטפלים אלה עושים משום מצוה, דמצוה גדולה יש לרפאות את החולה, ומה אם במקום מצוות חנוך שאינה אלא מדרבנן אין איסור ספייה, ק”ו כשעוסק ברפואת החולה וגמילות חסדים ענין שאין גדול הימנה להיות לאחיסמך ולאחיעזר לחולים אלה. (אמנם במנחת אשר בראשית סימן כ”א כתבתי את הנלענ”ד דלא משום מצות חינוך דרבנן נגעו בו אלא משום מצות חינוך דאורייתא שעל כל אדם מישראל, עי”ש).

ואין לדחות דשמא לא כתבו להקל אלא משום שהקטן מקיים מצוה באוכלו את קרבן הפסח משא”כ בני”ד דלא באכילת מצוה קא מיירי, דבאמת נראה טפי דלא משום מצות הקטן חידשו מה שחידשו אלא משום דהמאכיל את הקטן ק”פ עושה מצוה בעצם הספייה.

ונראה עוד טעם דאין בני”ד איסור משום ספיה, דהנה כתב בתהלה לדוד (סימן שמ”ג אות ו’) דגם באיסור ספיה לקטנים אין איסור תורה אלא בתרי עברי דנהרא, אבל כאשר בלא”ה היה נכשל בעבירה אין איסור מה”ת. ובאמת מסתבר כדבריו, דהלא דין זה לאו גזה”כ והלכתא היא אלא סברא שחידשו חז”ל, ומסתבר לומר דדין אחד לספייה וללפנ”ע.

והנה אנשי מקצוע זה מטפלים גם בגדולים וגם בקטנים, ובקטנים וכן בחו”ש לכו”ע אסור לספות להם איסור בידיים, ויש לעיין אם יש איסור אף בגדולים או שמא לא למדו מ”לא תאכילום” אלא להזהיר גדולים על הקטנים.

ויסוד הספק האם איסור לא תאכילום רק על קטנים נאמר או אף אסור לספות לגדולים, וכיון דבני”ד לפעמים צורך למטפלים להאכיל את המטופלים ממש או לשים את האוכל בידם, יש לעיין אם יש בזה איסור ספייה.

ונראה עיקר דכל עיקר איסור ספייה לא נאמר אלא בחשו”ק ולא בבר דעת, דבר דעת דעביד אדעתא דנפשיה אין בו איסור ספייה כי אם איסור לפנ”ע בלבד. וכ”כ הפמ”ג (בסימן שמ”ג במש”ז ס”ק א’ ובא”א ס”ק ב’), עי”ש.

ונראה עוד לפי דברי הרשב”א במס’ שבת (קכ”ד ע”א) שכתב דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן לצרכו והגרעק”א בשו”ת סימן ט”ו כתב לפי”ד דמותר לתת לקטנים לטלטל סידורים לביהכ”נ להתפלל מתוכם ושוב מותר גם לגדול להשתמש בסידורים אלה, עי”ש. ובשעת הדחק סמכינן על שיטה זו, ועיין בביאור הלכה סימן שמ”ג.

וברוב המאכלים שאינם של בשר מדובר בחששות דרבנן שיש להקל בהם לשיטת הרשב”א. ועוד דבאמת נראה דברוב המאכלים שאין בהם תערובת בשר אין בהם איסור אלא דחיישינן למיעוט המצוי, אך מעיקר הדין אזלינן בתר רוב, וא”כ במקום האפשר יש להשתדל להעדיף מאכלים חלביים או פרווה ולהמנע מלהאכילם בשר. ומ”מ נראה להלכה דכיון דהוי שעת הדחק גדול ובמצוה גדולה עסקינן יש להקל בזה כמבואר.

Leave a Comment

Scroll to top