You Are Here: Home » Responsa Resource » Miscellaneous Halachot » Kaddish by Non Observant Son

Kaddish by Non Observant Son

Question:

Is there anything wrong with a non-observant Jew saying kaddish for his mother on the day of her yartzhiet? would it be preferable to have an observant Jew say it instead or better the son?

Answer:

The son takes precedence over all others for saying kaddish, even if he is non observant. The son is the one who has the obligation to say kaddish because of Mitzvas Kibbud Av, and in addition it is the son’s kaddish that has the greatest effect on the father’s neshama. If the son is a proclaimed atheist, arrangements should be made for someone else to say kaddish, in addition to the son [there is no reason to discourage him from saying kaddish].

מקורות וביאורים:

 מצות כיבוד אב ואם לאחר מיתת הורים מפורש הוא בגמ’ קידושין לא: דאיתא שם “מכבדו בחייו מכבדו במותו”. אולם מה שפירש שם הגמ’ להדיא [איך לקיים מצוה זו] הוא רק זה שהביא כאן בש”ע, לומר “הריני כפרת משכבו” ואחר יב’ חודש לומר “זכרונו לברכה”. ויש לעיין בשורש חיוב זו האם הוא מן התורה או רק מדרבנן. ובאמת נחלקו בזה האחרונים, והביאו ראיות לכאן ולכאן. בספר דברות משה (לבעל האג”מ, מס’ גיטן עמ’ קנ”ה) נוקט שפשטות סתימת הגמ’, רמב”ם וש”ע הוא שאחר מיתה הוי חיוב דאורייתא כמו מחיים. דלא הוזכר בזה בשום מקום שהוא רק דרבנן, ואדרבא הגמ’ מדמהו לכיבוד מחיים, ומן הסתם הכוונה לחיוב גמור מה”ת. אלא שהוא עצמו שם נתקשה ממה דאיתא בגמ’ קידושין הנ”ל שר’ אסי התיר לעצמו לצאת מא”י לחו”ל לקבל פני אמו, אבל כשנודע לו שהיא מתה וארונה בא, חזר בו ולא הלך. ומבואר ששאני לאחר מיתה מלפני מיתה. וכן העיר בזה בדברות משה מס’ קידושין [עמ’ תקכ”ח הע’ כ’]. וכבר קדמו בשו”ת נודע ביהודה [אהב”ע מהד”ת סי’ מה’] ע”ש שהוכיח מזה דבאמת קיל כיבוד לאחר מיתה מכיבוד בחיים. ואף הכריע שם שציווי מאמו החי יש לו עדיפות על ציווי אביו המת המתנגד לזה, משום שזה בחיים וזה במיתה. ומשמע שסבירא ליה שאחרי מיתה החיוב הוא רק מדרבנן וכן דעת התפארת ישראל במשניות פ”ק דקידושין אות נד’, ועי”ש שביאר ע”פ זה איך קראו יעקב אבינו שם אביו יצחק בשמו בלי תואר (בפסוק המלאך הגואל). וכך נקט בשו”ת באר משה (חלק א’ ד’–ח’) שהחיוב לאחר מיתה הוא רק מדרבנן. וחוץ מהראיה מהא דר’ אסי בגמ’ קידושין הנ”ל, מביאין עוד ראיות לשיטה זו. דאיתא בירושלמי מו”ק (פרק ג’ הל’ ח’) שהא דמגלין לבו בקריעה על אביו ואמו הוא משום “שבטלה ממנו מצות כיבוד”, משמע שעיקר החיוב נגמר במיתת אביו ואמו (ויש לדחות דרק בפועל יהיה לו פחות מקרים ששייך בהו לכבדם). עוד מביאין ראי’ מהא דסנהדרין פה: שהגמ’ צריך ריבוי מיוחד ללמדנו שהמקלל אביו ואמו אחרי מיתה ג”כ בכלל האסור תורה, משמע שמן הסתם היה לן לפוטרו משום שהם מתו ואין בהם חיוב כיבוד ומורא (ועי’ בשו”ת דברי מלכיאל ב’-קל”ז שדחה ראי’ זו, בסוף התשובה שם).

 אמנם עי’ בפי’ תועפות ראם על ספר היראים [סי’ רכ”א–רכ”ב] שנקט בדעת היראים שהחיוב לאחר מיתה הוא ג”כ מה”ת כמו לפני מיתה. ומהא דר’ אסי הנ”ל ע”ש שמביא מהמהרש”א שם וכן הוא בפנ”י שם ובהגהות הרד”ל, שכולם ביארו שלעולם אפשר שיש חיוב מה”ת גם לאחר מיתה אבל הוא רק בדברים שהם תועלת להמת. וכגון לומר הריני כפרת משכבו, אבל בזה שמביא כבוד לשמו אבל אין תועלת בעצם להמת אין בזה חיוב. וכ”ה בקיצור בתוס’ ר”י הזקן שביאר על גמ’ הנ”ל “שאין זה מכבוד לאחר מיתה” (ועי’ בדברות משה גיטין הנ”ל שנתקשה בלשון זה). ועי’ גם בדברי מלכיאל (ב’–קל”ז) שנוקט שהחיוב הוא מה”ת ודוחה הא דר’ אסי באופן אחר, עי”ש. ועי’ בשו”ת רע”א [סי’ סח’] שג”כ משמע שיש חיוב גמור מה”ת לאחר מיתה, אלא שגדרו שונה מבחיים. עי”ש שביאר כעין הנ”ל אולם בנוסח אחר “דענין שהוא כבוד וגדולה בעצמותו כמו לומר אבא מארי, דבזה מגביה כבוד אביו, זה שייך גם לאחר מיתה, אבל כיבוד לעשות נחת רוח לאביו כעין מאכילו ומשקהו למנוע צער מאביו…י”ל דלא שייך לאחר מיתה דלא איכפת להו בזה”.

אולם יש כמה ענינים ומנהגים ודינים שהם אכן לכ”ע תועלת להמת, ויש בהם קיום של כאו”א לאחר מיתת ההורים. והאב לכולם הוא אמירת קדיש על אביו ואמו. ודבר זה באמת אין לו מקור מפורש לא בש”ס ולא ברי”ף ורמב”ם. וברמ”א יו”ד סי’ שע”ו ס”ה מביא זה מהמדרש והזהר שהובא בכמה ראשונים. ובאור זרוע [ח”ב ס”ס נ’] איתא מעשה בר”ע שראה נפש של מת אחד שהיה עובר יסורים נוראים על רשעתו שהיתה לו בחייו. ור”ע מצא בנו ולימד אותו לומר עליו קדיש, וע”י זה הצילו מדינה של גיהנם. הרי שע”י קדיש יש תועלת גדולה להמת עצמו ויש בזה קיום גדול של מצות כיבוד אב ואם, וכ”ה להדיא בחיי אדם (כלל סז’–ו’), וכן בגליוני הש”ס (מהר”י אנגל קידושין שם). ועי’ במהרי”ק [סי’ ל’] שג”כ מביא כזאת, וביאר בזה נ”מ שהבן קודם לנכד באמירת קדיש שחיוב עליו יותר לכבד אביו, וכן צריך לחלק הקדישין בין האחים בשוה [ואין הבכור זוכה ליותר], שכולם חייבין בכבוד אביהם [ומנהגם שרק א’ יאמר קדיש כל פעם ואין שתים אומרים יחד]. וכן מביא בים של שלמה [פ”ק דקידושין סי’ ס”ג]. ובספר שולחן הטהור או”ח סי’ קל”ב מביא שיש לכוון בכל פעם שיאמר קדיש לקיים מצות כאו”א.

והנה, חוץ מטעם הנ”ל להצילו מעונש גיהנום, מובא בספרים בשם האריז”ל שחוץ מהצלה מעונש, ע”י הקדיש יש בחינת ברא מזכה אבא, וגורם עליית נשמתו בעולמות עליונים להאב ע”י אמירת קדיש של הבן. ויש בזה נ”מ לדינא שמנהג האשכנזים מובא ברמ”א יו”ד ס”ס שע”ו שאומרים קדיש על הורים רק יא’ חודש ולא יב’, שלא להחזיקם רשעים, שמשפט רשעים בגיהנם הוא יב’ חודש, ומקורו במהרי”ל הל’ שמחות (ועי’ קצושו”ע פ’ כו’ אות יז’). ומאידך גיסא עי’ שיורי ברכה להחיד”א סי’ שע”ו אות ח’ ע”פ האריז”ל לומר הקדיש כל יב’ חודש (אלא שמביא שיש להפסיק לשבוע א’ בתחילת חודש יב’ משום טענת הרמ”א שלא להחזיקו רשע).

אבל כיון שנתבאר ששורש חיוב אמירת קדיש הוא משום כאו”א, אם אביו או אמו מבקשין ממנו לומר קדיש כל היב’ חודש, שומעין להם. ועי’ בשו”ת בית יצחק (ח”ב יו”ד סי’ קנ”ז) שנשאל מבן הגרש”ק זצ”ל, שאביו ציוה להם בצוואתו לומר עליו קדיש כל יב’ חודש, האם נעשה כדבריו או לאו. והשיב להם לקיים דבריו. ועי’ בספר פני ברוך [הל’ אבילות סי’ לה’ הע’ ה’] שמביא כן מהגר”ח ברלין ועוד כמה גדולים. ועוד נ”מ בזה ששורש חיוב קדיש הוא ממצות כיבוד אב ואם, עי’ בשו”ת מהרש”ג (או”ח ח”א סי’ מח’) שנשאל ביתום שהוא באמצע פסוקי דזמרה ונמצא במנין שהגיע לקדיש יתום, ואין עוד אחר שם לומר הקדיש. והוא צידד להקל בזה מטעם שקי”ל שאמצע פסוקי דזמרה אינו חמור יותר מבין הפרקים דברכת ק”ש, ושם קי”ל משיב מפני הכבוד ושואל מפני היראה. והלא ע”י קדיש מקיים מצות כיבוד ומורא אביו, ולכן מותר

Leave a Comment

Scroll to top