You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Surrogate Mother

Surrogate Mother

Question:
Hi, one of our congregants recently had a baby boy. He informed me that the baby was born of a surrogate mother [non Jew]. In fact the surrogate mother was carrying the egg of a different egg donor [not the mother]. The egg was fertilized by zera of the husband.
How should we view the baby? Does it need geirus, and how does that effect the bris? What if the egg was from a non Jewish donor, but the pregnancy was carried by the Jewish mother?

Answer:

Being that both the egg and the carrier were non jewish the child ia also clearly not Jewish from birth, and hence requires geirus. The bracha at the bris should be that of geirus. In an instance where the egg is from a non Jewish donor, and the carrier is  Jewish, there is uncertainty as to the halachic lineage of the child. Although it would seem that the halachic mother is the one who provided the egg, this is not conclusive. Therefore any combination of a Jewish and Non Jewish, donor/carrier should be regarded as a safek and the child would require geirus l’chumra [in such an instance the regular bracha for milah would be used].

:תשובת מורנו הרב

הנני להשיב על שאלתו ואגב גררא אתייחס לשאלות דומות ומסתעפות. עוד מדגיש אני שבשאלה זו יש סוגיות נוספות שצריך לדון בהן, אם תרומת ביציות בכלל מותרת עפ”י ההלכה ועוד, אך לא אתייחס לשאלות אלה כי אם לשאלת היוחסין.

הנה זה שנות דור שפוסקי הלכה דנים בשאלת תרומת ביציות. כאשר אשה אינה יכולה להרות, אם משום שאין לה שחלות או משום שהשחלות אין בהן ביציות ראויות, יש ובני הזוג מבקשים תרומת ביצית של אשה אחרת. ביצית זו מופרית בזרע הבעל וכאשר ההפריה עולה יפה והזרע מתמזג עם הביצית, מחדירים את העוברון לרחם האשה. והשאלה הנשאלת ולד זה לכשיולד מי אמו, האם תורמת הביצית שממנה התפתח העובר או שמא בעלת הרחם, שברחמה התפתח עובר זה והיה בלדתה לנפש חיה. ושאלה זו נשאלת לחילופין באם פונדקאית שנושאת ברחמה ביצית מופרית של אשה אחרת.

ושלש מחלוקות בדבר. י”א דבעלת הביצית היא האם לפי ההלכה. י”א דבעלת הרחם היא האם. וי”א דתינוק זה אינו מתייחס לא אחרי זו ולא אחרי זו וכאילו אין לו אם. אלה ואלה הביאו ראיות לדבריהם, אך לענ”ד אין כל ראיה, ואף לא כדמות ראיה לא לכאן ולא לכאן. ואבאר.

הנה מבואר בסנהדרין צ”א ע”ב דנחלקו רבי ואנטונינוס בנשמה אימתי ניתנת באדם. משעת יצירה או משעת פקידה. ורבי למד מאנטונינוס דמשעת פקידה, וחז”ל הוכיחו בראיות דמשעת פקידה אכן ניתנת נשמה באדם, הרי לן דמשעת פקידה הו”ל נפש ומסתבר א”כ דגם אמהות נקבעת משעה זו.

כך כתבו המצדדים דבעלת הביצית היא האם.

אך פשוט כביעתא בכותחא דאין בזה אף דמות ראיה, ומה ענין נשמה ליוחסין.

ועוד ראיתי שיש מי שהוכיח דבעלת הביצית היא האם ממה שנפסק להלכה באהע”ז סימן ז’ סי”ח “כהן שנשא גרושה מעוברת… וילדה כשהיא חללה הולד כשר שהרי לא בא מטיפת עבירה”. אך גם מזה אין כל ראיה דלהדיא כתב המחבר בביאור הלכה פשוטה זו דהולד כשר משום שלא בא מטיפת עבירה, דאין הבן חלל משוםשנולד מחללה אלא משום שהורתו בעבירה ואין מזה כל ראיה לעניננו, וז”פ.

ורבים מגדולי הזמן נקטו דבעלת הרחם היא האם ההלכתית, כך הובא בשם מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א (זצ”ל) בספר נשמת אברהם (ח”ב אהע”ז סימן ב’ סק”ב) וכ”כ בציץ אליעזר (חט”ו סימן מ”ה). אמנם לאחרונה פירסם הגר”א שרמן שליט”א בשם מרן הגרי”ש שבעלת הביצית היא האם, וזה סותר את מש”כ בספר נשמת אברהם.

וכמה ראיות הביאו לשיטתם זו, ולענ”ד אין בהם ראיה כלל:

א. ביבמות צ”ז ע”ב מבואר במי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, אעפ”י שאין לו שאר האב יש לו שאר האם ואסור באחותו מאמו. הרי לן דאף דבשעת ההפריה היה העובר נכרי באם נכריה מ”מ כיון שנולד בקדושה יש לו אם ויש לו אף קרובים מצד אמו והו”ל כבני אם ישראלית. ומוכח מזה דהאמהות נקבעת בלידה ולא בהפריה.

אך באמת נתקשו מאד האחרונים בהלכה זו, דמאידך למדנו ביבמות ע”ח ע”ב דמעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה משום דהיינו רביתיה. הרי דהעובר הוי ככל גר, והוי לן למימר דכקטן שנולד הוא.

וידועים דברי הגרנ”ט דבאמת אינו גר גמור, דהרי הוא בן הלאום הישראלי אף ללא גירות, אלא שצריך טבילה להחיל עליו קדושת ישראל. וכעין דבריו כתב בסגנון אחר בזכר יצחק סימן ד’ דאף דהוי ישראל מצד אמו מ”מ צריך טבילה כעין טבילת כלים כיון דמ”מ בא מטיפה נכריה.

ולפי דבריהם לכאורה יש מזה כדמות ראיה דאין האמהות תלויה בהפריה אלא בלידה.

אך באמת נראה טפי דהוי גירות גמורה, אלא דכיון שעובר זה גוייר טרם היה לנפש אדם לא אמרינן ביה כקטן שנולד ויש לו שאר אם לא רק משום הלידה אלא אף משום ההפריה, דמ”מ זו היא אמו, מביצתה נוצר, בבטנה גדל ופטר רחמה הוא. ואין זה ענין כלל לשאלה דידן דשתי נשים שותפות בו. ודו”ק בכ”ז כי פשוט וברור הוא.

ויש שהביאו ראיה מהמבואר בתרגום יונתן (בראשית ל’ כ”א) דיוסף נוצר ברחמה של לאה ודינה נוצרה ברחמה של רחל ומלאך מן השמים החליף זב”ז. וכ”ה בדעת זקנים שם. הרי לן דאין האמהות תלויה בבעלת הביצית אלא בבעלת הרחם.

אך כבר אמרו (ירושלמי פאה י”ג ע”א) אין למדין הלכה מן ההגדות, וק”ו שאין ללמוד הלכה בהלכה חמורה מדברי אגדה שאין מקורם לא בתלמודים ולא במדרשי חז”ל אלא ממקורות מאוחרים יותר.

וידוע מה שנחלקו האחרונים האם זה רק כאשר דברי האגדה נסתרים מן ההלכה או שמא אף כשאין לדברים סתירה מן ההלכה, והנודע ביהודה (תניינא יו”ד סימן קס”א) כתב דאף כשאין לדברים סתירה מ”מ אין ללמוד מן האגדה, ואכמ”ל.

ומן הטעם הזה יש להסתייג אף ממה שהביאו ראיה משו”ת רמ”ע מפאנו סימן קט”ז שביאר מה דקיי”ל עכו”ם ועבד שבא על בת ישראל הולד ישראל ומאידך גיסא ישראל שבא על הגויה הולד כמותה, משום דשכבת זרע שבמעי האשה הוי כמיא דאסריח וממילא הוי כספנא מארעא ותלוי באשה.

והביאו ראיה מדבריו דהכל הולך אחר ההריון ולא בתר קליטת הזרע אזלינן. אך מלבד מה שיש לדחות דאין ענין כשרות ופסול הולד אם נכרי הוא או ישראל לדין יוחסין, נראה פשוט דאין דברי הרמ”ע חומה לבנות עליה טירת כסף, ואין דבריו אלא ליתן טעם ותבלין בהלכתא גבירתא כדרך הגדולים לדורותיהם, וכיון שלא בא לחדש הלכה אין להביא מזה ראיה כלל להלכה.

ומה שכתב בשו”ת אבן יקרה (מהדורא תליתאה סי’ כ”ט) להוכיח מדין ערלה בילדה שסיבכה בזקנה (סוטה מ”ג ע”ב) שבטלה, וכך נמי הביצית המופרית בטלה כשהושתלה ברחם האשה, הלא אין כל זה אלא פלפולא בעלמא, וכי האדם עץ השדה, ומה ענין זה אצל זה, אתמהה.

וראיתי מה שהביא בשם הגר”מ קליין זצ”ל בעל משנה הלכות שפלפל בראיה זו לפי”ד התשב”ץ שחילק בין הרכבה שכנית להרכבה מזגית, ואני אומר שכל עיקר דמיון זה אינו לא הרכבה מזגית ולא הרכבה שכנית אלא הרכבת מין בשאינו מינו, וכמחליף פרה בחמור ותכלת בקלא אילן.

סוף דבר, אין כל מקור להכריע בשאלה גדולה זו, ובעל כרחנו צריכים אנו להכריע בזה מסברא. וכבר ידעת מה שרגיל אני לומר שבאמת דורנו, דור יתום, היה צריך רמב”ן ורשב”א להכריע בשאלות חמורות המתעוררות בכל תחומי החיים עקב התפתחות המדע והטכנולוגיה, ובעיקר בתחום ההלכה והרפואה, אך לדאבון לב יתמי דיתמי אנן וכאצבע בקירא בסברא.

ואף שנטיית לבי שבעלת הביצית היא האם עפ”י ההלכה דדין זרע האם כזרע האב, מ”מ חושבני שצדק מרן הגרש”ז אוירבך זצ”ל שנקט דתשובת שאלה זו תינתן בידינו רק לעתיד לבא, ואין בידינו להכריע בזה בסברא, ומשו”כ יש להחמיר בה כשני הצדדים.

ומה שכתב הגר”מ שטרנבוך שליט”א בתשובות והנהגות (ח”ד סימן רפ”ד) דולד זה אין לו אם כלל דכל שלא בא לעולם בדרך הטבע אינו מתייחס כלל אחרי אמו. וכך כתב גם לגבי ולד שנולד מתרומת זרע שאינו מתייחס אחר אביו, אינו מתיישב על הלב כלל, מחדא ותרי טעמי:

א. הדברים תמוהים מסברא, דמה לן איך חובר זרע האם עם זרע האב, כיון דמ”מ ולד זה בא לעולם כטבעו של עולם בחיבור שבין שלשת השותפים שיש באדם, זרע האב, זרע האם והקב”ה שנפח בו רוח חיים, ומהי”ת לומר דרק ע”י מעשה ביאה יש דין אב ואם.

ב. הלא כתב הבית שמואל באהע”ז (סימן א’ ס”ק י’) דאשה שנתעברה באמבטיה מתיחס הולד לאביו אף שאין כאן מעשה ביאה. ומש”כ שם הגרמ”ש לחלק בין הא דנתעברה באמבטיה להפריה חוץ גופית שיש בה כח אחר תמוה ואין לו פשר, ובאמת אין בין זה לזה ולא כלום.

אמנם מתחבט אני במה שמצאו אפשרות של שיבוט (cloning) כדי להביא לעולם יצורים חיים. בתהליך זה לוקחים ביצית מנקבה ומשתילים בה חומר גנטי (DNA) מתאי גזע של אדם אחר (stem cells) במקום זרע האב, וכך מפרים את הביצית עם חומר גנטי ולא עם זרע. באופן עקרוני חומר גנטי זה יכול להילקח מנקבה כמו מזכר. ושוב מחדירים ביצית מופרית זו לרחם הנקבה שם היא מתפתחת עד ללידה. עד היום נולדו בדרך זו מספר כבשים ובעלי חיים שונים. אף שלא העיזו לעשות ד”ז במין האנושי. אם יעשו כן בעתיד לכאורה יש לנו תינוק שאין לו כל אב מבחינת ההלכה, דהלא אין כאן זרע האב, ומהי”ת לחדש דחומר גנטי שהופק מתאי גזע יש בו כדי לקבוע אבהות. ועוד דאם יפיקו חומר זה מאשה אטו נאמר דאשה זו אבי הילד הוא, אתמהה. ומשו”כ מסתבר דכל כה”ג אכן אין כאן אב. אך כאשר מדובר בזרע איש וביצית אשה פשוט בעיני שאב ואם המה לגבי כל דיני התורה.

אמנם שונה הדין לגבי השתלת אשך ואף השתלת שחלה. ואף שידוע לנו עפ”י חכמי המדע שהשחלה אינהמייצרת ביציות אלא כל הביציות שיהיו לאשה במשך כל ימי חייה נולדים עמה, אלא שהביציות הגולמיות מתפתחות ומגיעות לידי בשלות כאשר הנערה גדלה ומגיעה לידי בשלות, וכאשר משתילים שחלה מאשה לאשה כל התכונות הגנטיות תהיינה של התורמת. מ”מ מסתבר כמו שכתבתי בעבר למע”כ דאבר שנקלט בגופו של אדם וחי עמו ויונק מלשד עצמותיו ודאי בטל לגופו ונעשה כחלק ממנו. ומשו”כ מסתבר דאותה אשה שקיבלה תרומת שחלה והרתה כדרך כל הארץ ודאי הולד שיצא ממעיה בנה הוא לכל דבר.

וק”ו הדברים לגבי תרומת אשך דמי שקיבל תרומה זו אב הוא לכל דבר.

Leave a Comment

Scroll to top