You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Whiskey from Sherry Casks

Whiskey from Sherry Casks

Question:

What is the Rav’s opinion about whiskey which is aged in Sherry Casks?

Answer:

The flavor in the casks is considered insignificant in halacha and poses no kashrus concern for the whiskey. This is due to the fact that the flavor is halachically indiscernible, and presumed by chazal not to significantly improve the whiskey in any tangible way. See the attached teshuvos for elaboration [taken from Shu”t Minchas Asher chelek aleph]

:תשובת מורנו הרב

במה ששאל לדעתי בענין כשרות משקה הויסקי שמיישנים אותו בחביות שבהן יישנו יין בעבר וחביות אלה קרויות “שרי קעסקס”, על שם יין מזן שרי שהיו מיישנים בחביות אלה. לדברי יצרני הויסקי תהליך ההתיישנות בחביות אלה מוסיף גון וטעם בויסקי, ורבים חששו בזה לטעם יין, דכל דעביד לטעמא אפילו באלף לא בטל, אך לענ”ד אין בזה איסור כאשר אבאר.

הנה שאלה זו כבר נידונה ע”י גדולי הפוסקים לפני דור ודורותיים, באגרות משה יו”ד ח”א סימן ס”ב – ס”ד ובח”ב סימן ל”ו ובח”ג סימן ט”ו ובשו”ת מנחת יצחק ח”ב סי’ כ”ח ובח”ז סימן נ”ט – ס’. שניהם התירו, אך מכיון שברבות הימים אפשר שהמציאות תשתנה דנו בשאלה זו שוב ושוב, זה בכה וזה בכה.

ושני מאורי הדור הנ”ל השתיתו דבריהם על ההלכה דיין בטל במים בששה (יו”ד סימן קכ”ג ס”ח וסי’ קל”ד ס”ה, וכ”ה בט”ז יו”ד סימן קי”ד ס”ק ס”ד –ס”ו, ובנקוה”כ שם ובפר”ח שם סק”י, וכ”כ במג”א או”ח סימן ר”ד ס”ק ט”ז שביינות שלנו ודאי בטל בששה. ועי”ש באריכות בדבריהם). אך מ”מ י”א דצריך ששים, ועוד דכיון דלטעמא עבידא אפילו באלף לא בטל, ומשו”כ האריכו למצוא דרכים נוספות להתירא, עי”ש.

וכתלמיד הדן לפני רבותיו הגדולים, נראה להוסיף על דבריהם.

הנה מתבאר מדבריהם ומדברי כל הרבנים שכתבו לאחרונה להחמיר דכל החשש אינו אלא משום דכל שעשוי ליתן טעם אוסר בכלשהו, אך באמת אין זה נראה דהלא כתב הרמ”א בסימן צ”ח סעיף ח’ דכל דבר שאסור מחמת עצמו “אפילו באלף לא בטל כל זמן שמרגישין טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן אינן בטלים בששים”, ובט”ז שם ס”ק י”א כתב “שוב ראיתי באו”ה כלל כ”ה דין ו’ וז”ל דבר הנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף כגון תבלין ומלח של הקדש אין בטיל ע”כ, משמע דלא מקרי טעם אלא דבר חריף ולא שומן דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו מ”מ אין נרגש כ”כ כמו דבר חריף ע”כ שפיר בטל כמו כל האיסורים ומשום הכי סיים כאן גם הרמ”א כגון מלח ותבלין”.

הרי לן דאף מה דלטעמא עביד אינו אוסר אא”כ יש בו טעם גמור ומשו”כ נקטו מלח ותבלין אבל טעם קלוש אינו אוסר, ועי”ש בפתחי תשובה ס”ק ט’ דגם יין דעביד לטעמא אינו אוסר, ובני”ד, הרי ברור שאין טעם יין מורגש כלל אף לא לאיש אחד מאלף, וגם בין המומחים לדבר נחלקו הדעות אם היי”ש משתבח ע”י היין הבלוע בחביות אלה.

ועיין עוד בטור רי”ס צ”ח בשם הרשב”א בכל גדר טעם שאוסר תערובת עד ששים דרק טעם המורגש לסתם בני אדם אוסר, אבל מה שאינו מורגש לרוב בנ”א אלא לקפילא בלבד אינו אוסר, וכ”כ בשו”ע ובט”ז ס”ק ב’ עי”ש.

וא”כ נראה ברור דאי משום הא, אין לאסור.

ובאמת שאלתנו, סוגיא ערוכה היא בעבודה זרה דף ל”ג ע”א “ת”ר קנקנים של העובדי כוכבים חדשים גרודים מותרין ישנים ומזופפין אסורין עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס ואינו חושש. איבעיא להו לכתחלה או דיעבד ת”ש דתני רב זביד בר אושעיא הלוקח קנקנים מן העובדי כוכבים חדשים נותן לתוכן יין ישנים נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחלה”. ושוב איבעי’ שם אם מותר ליתן לתוכן שכר, ר’ נחמן ור’ יהודה אסרו, רבא ורבינא התירו עי”ש.

ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא, לדעת רש”י שם התירו ציר ומורייס משום דבחריפותן שורפים ופוגמים את טעם היין וכך דעת הרמב”ם פי”א ממאכ”א הלכה ט”ו. אך התוס’ שם בשם הר”י וכך הביאו הראשונים בשם ר”ת התירו בכל המשקים מלבד יין דהיין פוגם בשאר המשקים וטעמו בטל בהם.

ובשו”ע סימן קל”ז ס”ד פסק כשיטת הראשונים המקילים בכל המשקים מלבד היין, ועי”ש בט”ז ס”ק ז’ דאף אם היין נכבש מעל”ע בתוך קנקנים אלה מ”מ מותר משום נטל”פ, ואף דבכל דוכתא נוטל”פ אסור לכתחילה שאני הכא דנבלע בצונן, ואזיל הט”ז לשיטתו בסו”ס צ”ט דשכר ושאר משקים פוגמים היין, עי”ש.

ונראה לכאורה דבני”ד מותר לכל השיטות, דהלא גם היי”ש חריף הוא ומסתבר שדינו כציר ומורייס ושכר, ובודאי דלשיטת בעלי התוספות והרא”ש דבכל המשקים מותר, מותר גם בני”ד, ועיין בנודע ביהודה תנינא יו”ד סימן נ”ח שכתב בפירוש להתיר ביי”ש כיון שטעם היין הנבלע בכלי הוא קלוש כיון שנבלע בצונן, עי”ש.

ויודע אני שיאמרו המחמירים, דהלא החוש מעיד בני”ד דאין הטעם בטל אלא אדרבה משביח הוא את היי”ש, אך לענ”ד מסקנה זו מופרכת, וכי נסתור סוגיא מפורשת ודברי כל הראשונים והשו”ע ממה שנראה לנו מציאות המוחש, הס מלהזכיר.

אלא פשוט דבהכרח צ”ל באחת משתי דרכים ולהגיע לאחת משתי מסקנות: א. באמת אין טעם היין משביח כלל את הויסקי, וכבר הבאתי לעיל שגם בין המומחים ואניני הטעם המחלוקת שנויה אם טעם היין משביח את הויסקי ולרובא דעלמא אין טעם היין מורגש כלל. וכ”כ בשו”ת פרח מטה אהרן ח”א סי’ נ”ז דהבליעה הוי מיעוט ואינו מורגש כלל. וכ”ה בשו”ת פנים מאירות ח”ב סי’ ע”ה דכתב שכלי שרף של גויים אם נותן בו יין מותר דנטל”פ הוא, (ואין לחלק בין טעם שכר ביין לטעם יין בשכר). ב. אף אם הויסקי אכן משתבח אין זה משום טעם היין ופליטתו, אלא משום ריאקציה כימית (תגובה כימית) של עץ האלון והשרי, ואין בזה גדר טעם כלל. ובאמת כבר כתבתי במק”א דלא מצינו בהלכה גדר טעם שנפלט רק אחרי שנים רבות, ולא מצינו בהלכה אלא שטעם נפלט מיד ע”י רתיחה או אחרי מעל”ע ע”י כבישה, וכל טעם שאינו נפלט רק בשתים עשרה שנה וכדומה, אין בו דין טעם כלל, ובהכרח אינו פליטה אלא תגובה כימית, ומ”מ כבר ביארתי דלא כל טעם קלוש יש בו כדי לאסור תערובת. ומשו”כ יש להתיר את הויסקי לשתיה. כך נראה ברור לענ”ד.

והנה מבואר בסוגיא דרבינא לא גזר לאסור שכר אטו יין, וכך נפסק בשו”ע כנ”ל, אמנם הש”ך שם בס”ק ט”ו כתב דרק באקראי לא גזרינן אבל אסור ליתן שכר בקביעות בקנקנים אלה דבקביעות גזרינן אטו יין, ולפי”ז לכאורה יש מקום להחמיר בני”ד.

אך באמת נראה דאין להחמיר בזה דאם גזרו לאסור לכתחלה ליתן שכר, לא גזרו בדיעבד את המשקה, ועוד דכל גזירה זו לא נאמרה בשל גוי, דלמאי ניחוש, שמא הגוי יתן יין בתוך חביות אלה, הלא יין נכרי אסור ואין כלל חשש שישראל יהנה מיין זה. ובגוף הלכה זו בכנסת הגדולה הגהות כ”י אות כ”ג חלק על הש”ך בזה עי”ש. ומשו”כ נראה דבני”ד אין כלל חשש משום הלכה זו שבדברי הש”ך. כ”ז נראה נכון לדעתי העניה.

בענין הנ”ל ובגדר טעם קלוש באיסורין

באשר שאל במה ששמע בשמי בעיקר דין טעם איסור שנתערב בהיתר שאוסר מדין טעם כעיקר וכן במה דעביד לטעמא שאוסר בכלשהו דצריך בזה טעם גמור וברור ולא טעם קלוש ושאל למקור הדברים.

הנה בעצם גדר טעם האוסר מצינו בכמה מקומות בפוסקים דטעם קלוש בבליעת איסור אין בו איסור גמור וצ”ב בגדר זה, ואבאר בזה כמה מקורות:

א. ידועים דברי האחרונים לגבי גיד הנשה שנחלקו אם יש בו בנותן טעם, דלא נחלקו במציאות אם נותן טעם או לא, אלא דלכו”ע יש בו בנותן טעם קלוש, ונחלקו בטעם קלוש זה אם אוסר אם לא כך כתבו החוות דעת ומטה יהונתן ביו”ד סימן ק’. וכבר כתב כן הרשב”א בחולין צ”ב ועיין מה שהארכתי בזה במנחת אשר בראשית סימן מ”ו – מ”ז עי”ש.

ב. בחולין קי”א ע”ב נחלקו רב ושמואל בנותן טעם בר נותן טעם אם אסור, ומבואר שם וביו”ד סי’ צ”ה סעיף א’ דלא נחלקו אלא בנ”ט בר נ”ט דהיתרא אבל בנ”ט בנ”ט דאיסורא לכו”ע אסור ולא נתבאר שם טעם הדברים, דמה בין בליעת היתר כגון בשר בחלב לבליעת איסור כיון דמ”מ יש טעם, אך באמת צ”ב בכל סברת ההיתר בנ”ט בר נ”ט דמה לן אם הוי טעם ראשון או שני כיון דמ”מ טעמו מורגש.

ובכנפי יונה סי’ צ”ה שם נקט דבנ”ט בר נ”ט מסתמא כבר ליכא טעם וזה שורש היתרו, אך לא כך משמע בדברי הראשונים, ועוד דלדרכו עדיין צ”ב מה בין היתרא לאיסורא, ועיין בפרי חדש שם שכתב להדיא דנ”ט בנ”ט מותר אף כשיש טעם, ולא כדברי הכנפי יונה.

וביאור הלכה זו מצינו בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ תקט”ז שכתב “דלא אמרו נ”ט בר נ”ט אלא בדבר שהוא עובר לשני טעמים עד שלא יבא לידי איסור וכו’ אבל מה שקיבל טעם מן האיסור, אפילו אתה מרבה בו כמה טעמים לעולם אסור, דאיסור שבו להיכן הלך, ועיקר טעמו של דבר זה שאמרו בנ”ט בר נ”ט בב”ח, היינו לפי שכל שבלע היתר שנחלש ונקלש עד שאין בו אלא נ”ט בנ”ט אינו ראוי שיחול עליו שם איסור וכו'”.

וביאור דבריו דנ”ט בר נ”ט טעם קלוש הוא ואף דאין האיסור נפקע כאשר טעמו נקלש דמ”מ עדיין טעמו מורגש וכל שטעמו מורגש לא בטל ברוב ובודאי לא פקע איסורו מצד עצמו דמ”מ ראוי להרגיש בו טעם, מ”מ לא חזיא לחול עליו שם איסור, דאף שאין איסורו נפקע לא חייל עליה איסור, והדברים עדיין צריכים ליבון והגדרה.

והנה נחלקו הראשונים בנ”ט בר נ”ט דאיסורא אם אסור מה”ת או מדרבנן, עיין פרי מגדים שפ”ד סי’ צ”ד ס”ק כ”ה דלשיטת הר”ן אסור מה”ת ולדעת האו”ה אסור רק מדרבנן וכך מבואר להדיא גם ברא”ש בפסחים פ”ב סי’ ז’ דאין כאן אלא איסור דרבנן עי”ש, ולשיטתם נראה דכל שטעמו קלוש באופן זה של בליעה ופליטה אינו טעם גמור לאיסור, ואפשר דבטעם זה לא נתחדש טעם כעיקר, ולשיטתם דאין בזה אלא איסור דרבנן ניחא דלא גזרו אלא באיסור שכבר חל אבל לא בבליעת היתר שטעמו קלוש, אך לשיטות דאסור מה”ת עדיין צ”ע במה שחילקו בין היתר לאיסור כמבואר.

ג. והנה מצינו עוד גדר טעם קלוש בתבלין שאינו בטל בששים, וגם בו נחלקו אם אסור מה”ת או מדרבנן, עיין ש”ך סי’ צ”ח ס”ק כ”ט שהביא מהר”ן דאסור מה”ת והגרעק”א שם הביא מאו”ה דאסור רק מדרבנן, ובטעם השיטה דאסור רק מדרבנן כתב הפמ”ג בפתיחה להלכות תערובות חלק השלישי פרק א’ דכיון שיש ששים כנגדו בהיתר קליש טעמיה אף במה דעבידא לטעמא כגון בתבלין.

והנה אף שאין לדמות בהכרח הני תרי סוגיות להדדי, דאף שבשניהם אמרו דטעמא קלישתא יש בהם ולפיכך אין בהם איסור דאורייתא, מ”מ לאו בחדא מחתא מחתינן להו דבתבלין איקליש טעמיה ע”י ביטול ברוב היתר, ובנ”ט בר נ”ט קליש טעמיה ע”י בליעה בדפנות הכלי, מ”מ חזינן לכאורה דהראשונים הלכו בשתי סוגיות לשיטתם והלא דבר הוא דדעת הר”ן בשתי סוגיות אלו, גם בנ”ט בר נ”ט וגם בתבלין דאסירי מה”ת, בעוד האו”ה נקט בשתי אלה דאין כאן אלא איסור דרבנן, ונראה מזה דאף דבודאי אין הכרח לדמות שתי סוגיות אלה זל”ז, דעת הראשונים בפלס חכמתם לדון בהם דין אחד כמבואר.

אך מ”מ ברור דאין לנו אלא מה שמצינו בדברי הפוסקים ואין ללמוד מזה כלל למקום אחר, ולחדש דין מחודש וכללי בטעם קלוש דאינו אוסר, ושאני הני דיש בהם שינוי במהות הטעם ואין אנו בקיאים בזה וכל שטעם האיסור מורגש בהיתר חיישינן ליה לאיסור תורה וז”פ.

ד. אמנם בעיקרא דמילתא כתב הרשב”א והביאו הטור ברי”ס צ”ח דרק טעם המורגש לסתם בנ”א אוסר תבשיל ולא טעם שאינו מורגש אלא לקפילא, ומה דבעינן קפילא אינו אלא משום דרק קפילא נאמן משום דלא מרעי אומנותיה וכן פסק שם הב”י אף שהביא גם מי שחולק ועי”ש בשו”ע ובנו”כ. הרי דאף דיש לחשוש בכל טעם ואין בידנו להקל בטעם קלוש מ”מ בעינן טעם המורגש ע”י סתם בנ”א.

וכן לגבי מה דעביד לטעמא הלכה זו מפורשת ומבוארת במקורה דהנה כתב הרמ”א בסימן צ”ח סעיף ח’ דכל דבר איסור “אפילו באלף לא בטל כל זמן שמרגישין טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן אינן בטלים בששים”, והט”ז שם בס”ק י”א כתב “שוב ראיתי באו”ה כלל כ”ה וז”ל דבר הנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף כגון תבלין ומלח של הקדש אין בטיל ע”כ, משמע דלא מקרי טעם אלא דבר חריף ולא שומן דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו מ”מ אין נרגש כ”כ כמו דבר חריף ע”כ שפיר בטל כמו כל האיסורים ומשום הכי סיים כאן גם הרמ”א כגון מלח ותבלין”. הרי לן דרק בטעם גמור כמו תבלינים ומלח אין האיסור בטל ולא בטעם קלוש כמו שומן.

 

Comments (2)

Leave a Comment

Scroll to top