You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Returning Pot to Store After Tvilah

Returning Pot to Store After Tvilah

Question:

I bought an expensive pot for cooking and was tovel it after the purchase. It turns out it isn’t the right size I needed. The store is willing to take it back and return my money. May I return it? Do I have to worry that someone may purchase it after me and make a brocha levataka on the tevilah, being that it was already toveled? [it’s a jewish owned store]

Answer:

Being that there is a significant monetary loss involved, you may be lenient and return the pot to the store. see below for elaboration.

:תשובת מורנו הרב

לקח כלי וטבלו ושוב נמלך בדעתו להחזירו לחנות ובעל החנות מוכן לקבלו בחזרה, האם מותר להחזירו או שמא צריך לחשוש שמי שירכוש את הכלי מן החנות יטבילו בברכה ויעבור על איסור ברכה לבטלה.

הנה בשאלה זו ממש דן הגאון השואל ומשיב מהדורא שתיתאה סימן ל”א שם כתב שעשה סעודת חנוכת הבית ושאל כלים מחנות וטבלם לחומרא ושוב נסתפק אם מותר לו להחזירם. והביא את דברי הט”ז בסימן ק”כ סק”י דהקונה כלי מן הגוי לחתוך בו קלפים או כל סחורה והשאילו לאחר לצרכי סעודה שנחלקו אם השואל חייב להטבילו, וכתב הט”ז דיטביל לחומרא וצריך להודיע לבעל הכלי והחנוני שלא יחזור ויברך על טבילתו, וה”ה לני”ד.

אך שוב כתב שהחנוני ודאי יערבבם עם שאר הכלים שבחנות, ועוד דיתבייש להודיע ללקוחות שכבר השתמשו בכלי זה, ומשו”כ נטה להקל בזה וכתב בזה שתי סברות להקל:

א. לפי שיטות הפוסקים דטבילת כלים דרבנן הו”ל ספק דרבנן ולקולא.

ב. כיון שכלי זה יתערב עם שאר כל הכלים בטל הוא ברוב.

 ויש לתמוה לכאורה בשתי הסברות גם יחד.

דהנה במש”כ דהוי ספיקא דרבנן, נראה טפי דלא בדיני ספיקות עסקינן אלא דאסרו חכמים למכור לגוי דבר שאפשר שיגיע לישראל שיכשל בו, ואפשר שזה משום לפני עור לא תתן מכשול. אך מ”מ מבואר להדיא בשו”ע יו”ד (סימן קי”ב סעיף י”א) דפת עכו”ם אסור לישראל למכרו לגוי שמא ימכרנו לישראל, הרי להדיא דגם באיסור דרבנן נאמרה הלכה זו, וכ”כ בשו”ת כתב סופר (יו”ד סימן נ”א ד”ה היוצא) דגם איסור דרבנן אסור למכור לגוי אם יש חשש שישראל יקנה ממנו.

 ומש”כ דבטל ברוב לכאורה קשה מחדא ותרי טעמי.

ראשית דבר הלא דבר שבמנין אינו בטל ופשוט דכלי הוי דבר שבמנין, ובכל כלי וכלי יש חשיבות בפנ”ע.

ואין זה דומה למה דמבואר ביו”ד (סימן ק”א ס”ב) דאם אין האיסור בגוף הדבר אלא בבליעת איסור בטל הוא, דאין הנידון דומה לראיה דטעם הלכה זו דכיון שאין גוף החתיכה אסור אלא שאיסור נבלע בו בבליעה אין חשיבות, משא”כ בני”ד דעצם הכלי הטבול צריך להתבטל, וז”פ.

 אך באמת נראה דלא שייך בהלכה זו כל גדר ביטול דאין הכלי אסור או טמא וכדו’ אלא שפטור מן הטבילה כיון שכבר נטבל ואין כאן דין בעצם הכלי ולא רביע עליו שם מסויים, ומשו”כ לענ”ד לא שייך בזה גדר ביטול ברוב, וצ”ע.

 ונחזה אנן בכל עיקר שאלה זו.

 הנה מצינו כמה סוגיות מפורשות שמהם למדנו דאסור למכור לאחרים ואף לגוי דבר שיכול לבא ממנו מכשול לישראל:

 א. בעבו”ז (ס”ה ע”ב) וכן בנדה (ס”א ע”ב) אמרו דבגד שאבד בו כלאים אסור למוכרו לנכרי שמא ימכרנו לישראל שיעבור באיסור כלאי בגדים.

ב. בחולין (צ”ג ע”ב) איתא “שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר“. ובגמ’ שם אמרו דאם הירך חתוכה אסור כיון שאינו ניכר ושמא ישראל יקנה ממנו ויכשל בגד”ה.

ג. ביו”ד (סימן פ”ד ס”ב) איתא ברמ”א דאסור למכור לגוי קמח מתולע שמא ימכרנו לישראל.

ד. הפרי חדש (סימן צ”ב ס”ק ל”ז) כתב דכלי שבלע איסור אסור למכרו לגוי מטעם זה, עי”ש.

 הרי לן מכ”ז דלעולם צריך לחשוש שמא ישראל יקנה מן הגוי ויכשל בעבירה.

 וכבר הקשו התוס’ בעבו”ז (ט”ו ע”ב ד”ה לעו”כ) מאי שנא ממה שאמרו בעבו”ז (י”ד ע”א) דמותר למכור לגוי חבילת לבונה דכל הקונה חבילה שלמה קונה לצרכי מסחר, ולא חיישינן שגויים יקנו ממנו להקריב לעבו”ז דלא נצטוינו אלא בלפני עור אבל אלפני דלפני לא מפקדינן.

ותירצו בתוס’ דכיון דישראל נצטוו על לפני עור אין זה לפני דלפני דאסור לנו להכשיל את הישראל להכשיל את חבירו דנמצינו מכשילים אותו בלפנ”ע, ורק בגוי אמרו דלא מפקדינן אלפני לדלפני.

 וברשב”א בחוילין שם תירץ דאין הדבר תלוי אלא במדת הסבירות שישראל יכשל על ידינו, ואם קרוב לודאי הוא הוי כלפנ”ע ממש ואין זה כלפי דלפני, עי”ש.

 ועוד דרך מצינו בזה בריטב”א (עבו”ז ט”ו ע”ב ד”ה תנא מכולן) דבאמת אין זה משום לפנ”ע בכלל, דהרי בלפני דלפני אין איסור לפנ”ע אלא דמ”מ מצווים אנו שלא יבא לישראל תקלה על ידינו, עי”ש.

 ובני”ד לכאורה יש להחמיר שהרי כל שלשת השיטות שייכי ביה, דאם בעל החנות ישראל הוא, והחנות נמצאת בשכונה חרדית שכל לקוחותיה שומרי מצוות לכאורה קרוב לודאי שיבא לישראל תקלה על ידו.

 אלא דמ”מ נראה דיש להקל בזה מחדא ותרי טעמי.

 א. כבר כתב הרמ”א ביו”ד (סימן נ”ז סעיף כ”א) דכל שיש מי שמתיר אף דלא פסקינן כותיה מותר למכור לגוי ולא צריך לחשוש דימכרנו לישראל. ובבהגר”א (שם ס”ק מ”ז) ביאר דכיון דכל איסור זה מדרבנן, יש להקל בו כדעת המיקל, וכ”ה במקור הלכה זו בתרומת הדשן (סימן קע”ח) עי”ש.

וכיון שמצוי שאנשים מטבילים כמה כלים ביחד יש לתלות להקל דמי שיקנה כלי זה מן הגוי יברך על כלים אחרים עמו ולא יברך ברכה לבטלה.

ועוד דרבים נמנעים מלברך בזמנינו על טבילת כלים מחשש שיהודים שותפים לחברה המייצרת והמשווקת, אם ע”י קניית מניות אם ע”י שותפות ישירה. וכיון שרבים נמנעים מלברך שוב יש מקום לתלות לקולא, ובמקום ספק יש להקל.

 ב. שאני חשש ברכה לבטלה מאיסור בעצם, דכל שחייב הלוקח לברך שוב אין כאן ברכה לבטלה, ושאני מכל הני מקורות שבכולן מדובר באיסור, אם במאכלות אסורות ואם בשעטנז, אבל לגבי ברכה, כיון שהלוקח צריך לברך אף שכלי אחד מתוך החנות כבר טבול שוב אין כאן ברכה לבטלה.

בא וראה מש”כ החזו”א (אהע”ז סימן ס”ג ס”ק כ”ג) “וכן בקדושי טעות הברכה קיימת, כיון שברכו בשעה שהיו ראוין לברך ואף שהיה בטעות ראוי האדם לברך את ה’ בכל היום אלא שאין רשאי להרבות בזה וכעין שאמרו סיימתינהו לכלהו שבחא, ולכן צריך להתנהג בגדרים מיוחדים ולזה הגדירום חז”ל אימתי לברך וקבעו השעות שהאדם יותר מוכן בהכרת בוראו וחסדיו וכל שעשה ברשות חשיב ברכה ויוצא בה שכבר הגיעו שעה המוכנת אף שהיה בטעות”.

 ואין לומר דכלי זה הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וממילא כל הכלים שבחנות אסור לברך על טבילתן, דכבר כתבו הראשונים במקומות רבים דקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע, עיין תוס’ (ב”מ ו’ ע”ב ופסחים ט’ ע”ב) ואכמ”ל, וכן גם בני”ד כיון שאין כל היכר בכלי זה.

ומשום כל זה נראה דאם הוי הפסד ניכר מותר לו להחזיר כלי זה לחנות.

Leave a Comment

Scroll to top