You Are Here: Home » Responsa Resource » Kashrut » Kashrut of Toothpaste

Kashrut of Toothpaste

Question:

Does toothpaste require kosher supervision?

Answer:

Toothpaste is not consumed and in fact is not fit for consumption. As such there is no kashrus concern as to it’s ingrediants. Even if there are non kosher ingredients, which is itself a safek, they are often batel. The fact that one tastes the flavor before spitting it out poses no concern in such a case. Nevertheless, if toothpaste with a hechsher is readily available, and not of inferior quality it would be commendable to purchase that one.

:מקורות וביאורים

א) גדר איסור אכילה    בכל מקום שמצינו איסור אכילה בתורה, נחלקו רבותינו האם התורה אסר המעשה אכילה בפני עצמו או דילמא לא אסר רק את הנאת האכילה ולא המעשה אכילה בלבד. ברמב”ם ספר המצות [לא תעשה קפ”ז] נקט שהאוכל בב”ח לוקה רק אחת. ואף שיש בזה איסור אכילה וכן איסור הנאה אינו לוקה אלא אחת. ובחי’ רע”א פסחים [כא:] מביא מהמשנה למלך בהל’ יסודי התורה שדעת הרמב”ם הוא שהתורה אסר את הנאת האכילה וא”כ הנאה ואכילה מבב”ח אחת הוא ולכן אינו לוקה אלא אחת. וביאר בזה דעת ר’ אבהו שם בפסחים דכל מקום שנאמר “לא תאכל” אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, היינו שהאיסור הוא “לא תהנה מאכילה” וה”ה שאר הנאות.

ב) ורע”א חולק עליו מהא דהקשה הגמ’ על ר’ אבהו ממה שגיד הנשה מותר בהנאה, והלא גיד אין בו שום הנאה באכילתו [למ”ד אין בגידין בנותן טעם]. ואם כל איסור אכילה הוא משום הנאה שבו [וממילא ה”ה שאר הנאות אסורים לר’ אבהו], פשוט שאין זה האיסור בגיד אלא גזה”כ הוא שאין לאוכלו ואין שום ראיה לזה לגבי הנאה. ואלא מאי שכל איסור אכילה בתורה הוא המעשה אכילה ור’ אבהו למד מגזה”כ שגם הנאה אסור אבל לעולם הוא דבר נפרד מהאכילה.

ג) טעימת איסורים    זה מה שיש לחקור בשורש איסור אכילה הנאמר בתורה בהרבה מקומות. ובין למר ובין למר מה שאסרה תורה הוא דוקא אכילה אלא שנחלקו איזה פרט באכילה אסר התורה. אבל טעימה לא נכלל בגדר אכילה מה”ת ובמקום שאסר התורה אכילה, טעימה עדיין מותרת [לכה”פ מה”ת]. והמקור לזה הוא בשו”ת ריב”ש [סי’ רפ”ח] שנשאל לו שלכאורה יש לאסור טעימה בכל דבר שאסור באכילה משום הא דקי”ל שאף שאין מלקות עד שאכל שיעור שלם של האיסור מ”מ גם חצי שיעור אסור מה”ת. וא”כ ה”ה טעימה לא גרע מחצי שיעור ואסור מה”ת. והריב”ש דוחה דבריהם ומשם מביא ראיה להיפך. דדוקא חצי שיעור של אכילה אסור משום דהוא חזי לאיצטרופי לשיעור שלם. אבל טעימה שסוף סוף פולט מה שנכנס לתוך פיו ואין לו אלא “הנאת טעימה” אינו אכילה כלל. ומוסיף שאין להקשות מהא דקי”ל טעם כעיקר דאורייתא [שיטת ר”ת עי’ ריש סי’ צח’] הרי מבואר שחייב על טעם בלבד. דזה רק כשאוכל משהו שיש בו טעם אז אזלינן בתר טעם. אבל טעימה בלבד אינו כלום.

ד) והפרמ”ג [סי’ צח’ משבצ”ז ס”ק ב’] הקשה מהגמ’ חולין קג: שקי”ל כר’ יוחנן שחייב גם על “הנאת גרונו” אף שאין “אכילה במעיו”. והיינו שגם מה שנשאר בין החניכיים מצטרף לשיעור כזית של אכילה למלקות. ומבואר שגם על מה שלא בולע אלא טועם חייב עליו ונחשב אכילה. ועי’ במנח”ש [ח”א סי’ צא’] שביאר שרק כשיש מעשה אכילה מצטרפין גם מה שנדבק לחניכיים שהוא חלק מכל מעשה אכילה, וכל שאוכל כזית חלק ממנו נשאר בפיו. אבל בלי מעשה אכילה כלל אין טעימה בפנ”ע נחשב אכילה. וע”ש שפשוט שגם לר’ יוחנן מי שלועס מרור והוי בין חניכיו ואח”כ פולטו אינו יוצא בזה חובת אכילת מרור גם לר’ יוחנן.

ה) ומ”מ ע”ש בריב”ש שלעולם טעימה אסורה מדרבנן, ומוכיח כן מהגמ’ בע”ז, ע”ש. ולא ברירא ליה מה הוא טעם האיסור ומצדד לומר שהוא משום שלא יבא לידי אכילה גמורה, וכמו שאמרינן “לך לך אמרינן לנזירא” והיינו שלא לבא לבלוע מעט אוכל ויעבור בזה על איסור דאורייתא. ודברי הריב”ש מובאין לדינא ברמ”א יו”ד סי’ קח’ סע’ ה’, ובגלל הדבר הזה דטעם איסור זו הוא חשש שמא יבוא לאכול ממש ולא איסור בעצם, יש בזה כמה נ”מ וחילוקי דינים וכמו שיתבאר.

ו) בשו”ת צמח צדק [סי’ מז’] דן במי שעושה בורית ויש בו חלב [בצירי], וצריך לבודקו לדעת אם צריך להוסיף עוד מלח. והוא מתיר לטועמו, ומסביר שכל איסור טעימה הוא מדרבנן שמא יבא לאוכלו. ובזה שהאיסור פגום [ע”י הבורית] ואף באכילה ממש אין בו אלא איסור דרבנן, בכה”ג לא אסרו טעימה. ובשו”ת נודע ביהודה [יו”ד תנינא נב’] נוטה לומר שההיתר הוא דוקא באיסור פגום שאין בו חשש שיבא לאוכלו. ולבסוף מסיק שלעולם דעת הצ”צ להתיר בכל איסור דרבנן ולא רק פגום, וכמו שמשמע מהצ”צ עצמו.

ז) אבל ע”ש דעת הנוב”י עצמו להחמיר שטעימה גם באיסור דרבנן. ע”ש שמוכיח כן מהא דהרמ”א בסי’ קח’ סע’ ה’ שמשמע שגם בסתם יינם שהוא מדרבנן אסור לטעום. וכן דעת הפרמ”ג עי’ סי’ צו’ שפתי דעת ס”ק י’ שמוכיח כן מתוס’ יבמות פט. שאסרו לטעום טבל שאר פירות שהוא דרבנן. ועי’ גם משבצ”ז סי’ צה’ ס”ק טו’ שמחמיר ומביא כן מהפרי חדש. וכן הוא ביד יהודה סי’ צח’ פי’ קצר אות ב’, ובחכמ”א כלל סב’ אות י’ לאסור טעימה גם באיסור דרבנן.

ח) אבל כשהאיסור דרבנן הוא משום שהוא טעם פגום שיש עוד טעם להקל שאין בזה חשש שיבא לאכול, בכה”ג רוב האחרונים התירו טעימה. כן דעת הכתב סופר [בשו”ת יו”ד סי’ נז’], פרי תואר [סי’ קח’ ס”ק ה’], תבואות שור [סי’ מב’ ס”ק ד’], ויד יהודה [סי’ קח’ פי’ קצר אות מ’]. וע”ע בחכמ”א הנ”ל שנוטה להחמיר גם בטעם פגום ע”פ דברי הפרי חדש. וע”פ זה עי’ בשו”ת הר צבי [יו”ד צה’] שמתיר להשתמש במשחת שיניים שאין עליו הכשר ויש חשש שיש בו דברים אסורים. דאינו אלא טעימה בדבר שנפסל לגמרי מאכילת אדם ואין חשש כלל שיבא לאוכלו, דאף מי שרעב ביותר לא יעלה על דעתו לאכול דבר זה. ועל מה שאולי יבא לבלוע מעט בטעות אין חשש. דהאיסור באכילת איסור פגום הוא משום אחשבי’ ובאכילה בשוגג אין דין אחשבי’ כמבואר בתרומת הדשן סי’ קכ”ט. וכן הוא בשו”ת רבבות אפרים [ח”ב סיק י’] בשם בעל האגרות משה. ובכל זה הוא הדין והוא הטעם בנוזל לרחיצת הפה שיש לו ריח טוב אבל נפסל לגמרי מלאכול ולבלוע אותו.

 

Leave a Comment

Scroll to top