You Are Here: Home » Responsa Resource » Medical Law and Ethics » Tvilah with Prosthetic Eye

Tvilah with Prosthetic Eye

Question:

I will be officiating at the wedding of relatively new baalei tshuva in the coming weeks. It has come to my attention that the kallah has a prosthetic eye. She is very new to this and feels very embarrassed to remove it in front of the mikvah attendant. Could she be tovel with the prosthetic eye?

Answer:

Ideally all issues of chatzitza should avoided if possible. In extenuating circumstances such as the above, she may be tovel with the eye. There are a number of reasons to say that the eye does not pose a problem of chatzitza. It may in fact not block water from reaching her body, the cavity may be a “makom balua” and hence pose no issue of chatzitza, and most importantly this is something which she views and uses as part of her body, and she is makpid to have it in at all times. See below for elaboration and potential reasons to be stringent when possible.

מקורות וביאורים:

א) בשו”ת שואל ומשיב [מהדו”ת סי’ קח’] מיקל באשה ששכחה להוציא העין הזכוכית משתי טעמים, חדא דאין העין מהודק יפה ויכול המים ליכנס סביב העין, וזה נחשב כראוי לביאת מים. ועוד אף שהיא מסירתו לפעמים משום הצער שגורם לה, אינה נחשב כמקפדת דהלא בשאר זמנים היא מקפידה שהעין תשאר בפנים ובלא”ה הוי גנאי לה, ובכה”ג אינו  נחשב כחציצה.

ב) והנה, הא דמתיר משום שהוא ראוי לביאת מים יש לברר האם זה נכון גם לפי המציאות של זמנינו, שכידוע נשתנו הרבה עשיית העיניים האלו שהם מותאמים לגודל האדם ונעשים מחומר אחר. ועי’ בכוכב מיעקב סי’ קל”א דחידש שמקום העין מקרי בלוע ואינו צריך ראוי לביאת מים. אבל האחרונים חלקו עליו דאין זה מיקרי בלוע כיון שכבר נעשה נקב בגוף שעתיד לישאר גלוי, דבלוע הוא רק מקום שמדרך טבעו אינו מתגלה. וזה הטעם שאבר ובשר המדולדלין הוי כבית הסתרים וחוצצין דאחר שנחתכו נשאר המקום גלוי [עי’ סעי’ כב’], משא”כ חץ שאינו שוה לבשר אינו חוצץ דאף אחר שמסיר החץ נשאר המקום מכוסה ולכן אין במקום זו חלות חציצה [עי’ אג”מ סי’ צ”ח].

ג) ולגבי הטעם השני שכתב השואל ומשיב שאין זה נחשב כמקפיד עי’ בשו”ת אג”מ שתמה עליו טובא דהלא מבואר בסעיף כג’ ובט”ז שם בשם הראב”ד דאף ההקפדה להסיר טבעת משום לישה נחשב הקפדה וחוצץ אף בשעה שלובשת לנוי, כ”ש כאן שמקפדת הרבה להסירה מפני הצער. ועוד מוכיח מהא דרטיה ע”ג המכה [סעי’ י’] שאף שבשביל המכה היא אינה מקפדת, כיון שבלאו המכה היתה מקפדת נחשב מקפיד וחוצץ.

ד) ואף שנידון דידן עדיף שהרי כתב השואל שאין לאשה זו צער, וכרוב עיניים תותבות בזמנינו, ואף אינה מוציאה אותה מגופה אלא פעם בכמה חדשים כדי לנקותו. אבל ע”ש באג”מ שגם בכה”ג פקפק שאם היא מוציא אותו משום למנוע קלקול לגופה הלא סוף סוף היא מקפדת. ואם היא מוציא אותו רק שלא יתקלקל העין התותבת ולא משום גופה בכלל, ע”ש באג”מ שזה תלוי ביסוד היתר אינו מקפיד שיש להבין בשני אופנים. אם נימא דיסוד ההיתר הוא משום שהדבר החוצץ בטל להגוף הלא כאן א”א לומר כן דסוף סוף מוכרחת הוא להסירה. ורק אם נימא שע”י שאינה מקפדת  אותו מקום נידון כמקום מכוסה ואינו צריך ביאת מים, אז גם כאן אין העין חוצצת שהרי היא אינה מסירה לגלות אותו מקום אלא בשביל העין עצמו. וע”ש שדעתו נוטה להקל בזה שכל שמסירה רק לתקן העין אינו חוצץ כלל.

ה) ובכל זאת יש לדון טובא בניד”ד. דכמדומני שאה”נ עיקר טעם שמסירין העין הוא לנקותה אבל התועלת בזה הוא בתרתי, לתיקון ושמירת העין אבל ג”כ למנוע זיהום ופצע בחלל העין. וא”כ הלא היא מקפדת משום קלקול גופה להסירה מזמן לזמן, ולכאורה יש בזה חציצה גם לדעת האג”מ. אלא שיש לדון שכאן היא אינה מקפידה על גילוי אותו מקום ואילו היה העין נקי היתה משאירה אותו לעולם. ואולי י”ל שאותו מקום עדיין נחשב כמקום מכוסה, אבל יותר נראה שאין דורשין בזה טעמא דקרא וכיון שצריכה לגלות אותו מקום לתועלת הגוף נחשב כמקפדת.

ו) והיה נראה שיש מקום לדון בזה מצד אחר, והוא ע”פ דברי הזכר”י הידועין שהא דאיתא בסעיף כג’ שטבעת חוצצת, וביאר שם הט”ז ע”פ הראב”ד שהוא מפני שהיא מקפדת להסירה בשעת לישה. וחידש הזכ”י שזה רק בכגון דא שמזדמן לה לישה בכל זמן ועת, אבל דבר שמניח בגופה לזמן ארוך ומסירה רק בזמנים מסוימים אינה נחשב חציצה כשהוא בגופא בינתיים. אלא דאף שהביא כמה ראיות לדבריו הלא הרבה אחרונים השיבו עליו וחלקו על עיקר יסודו. עי’ בכתב סופר סי’ צ”א, אבנ”ז סי’ רנ”ג [אות יג’-טז’] שהקשו עליו מהא דרטייה בסעיף י’. ועי’ באג”מ [יו”ד א’-צז’] שיש להחמיר ע”פ רש”י שיסוד אינו מקפיד הוא שיתבטל  לגופה וזה צריך להיות לעולם, ע”ש. והזכ”י מתיר ע”פ יסודו לאשה שיש לה טבעת ברחמה שאינה מסירה לזמן קבועה, והלא האחרונים דנו בזה הרבה התירים ולא הקילו מטעם הזכ”י, עי’ בפתחת”ש ס”ק ט”ז מה שהביא מהחת”ס, ועי’ בנוב”י [קמא ס”ד] שהתיר משום שהוי בלוע, וברע”א סי’ ס’ מתיר משום דהוא סכנה להסירו.

ז) וחוץ מזה לא ברור שיש כאן היתר אף לדברי הזכ”י. דאף שבלי סיבה אחרת אינה מוציאה אותו רק בזמן מסוים אחת לכמה חדשים לנקותו ולהבריקו, אבל אם יזדמן לה לכלוך ממקרה מסוים ודאי שיוציא אותה לנקותו, וזה הוי קצת דומה לטבעת לגבי לישה [וכמדומני מטעם זה מתייעצים לאלו שיש בהם עין תותבת ללבוש משקפיים]. זאת ועוד, שאפילו אם היא עצמה אף פעם אינה מוציאה אותה חוץ מהזמנים המסוימים אחת לכמה חדשים, ידוע שלא כל אחד ואחד מקבל העין באותו נוחיות [מכמה טעמים וכגון מדת הלחות בחלל העין, ויכולת ליצור דמעות] ויש שצריכין להסירו ביותר תמידיות וכגון אחת לשבוע או אפי’ לכמה ימים ובמקרים נדירים יש שצריכין להסירו בכל יום. וא”כ לכאו’ יש לנו לחוש לדברי הט”ז בסעיף א’ ס”ק ב’ שדקדק מלשון המחבר שכשיש מיעוט אנשים שמקפידים והיא אינה מקפדת תמיד אבל מזמן לזמן היא כן מקפדת, על זה נאמר בטלה דעתה והוי חציצה.

ח) ויש להוסיף לכל זה דברי הרמ”א בסעיף א’ שמקורם בהגהות שערי דורא, (ועי’ בגאון ס”ק ד’ שמוכיח מתוס’ ב”ק פב.) שלכתחילה אין לאשה לטבול אף בדבר שאינו חוצץ מדינא. ולא מיבעיא אם העין חוצץ במציאות רק דהוי מיעוט שאינו מקפיד ששייכים דברי הרמ”א כמבואר בחכמ”א [קי”ט-ג’]. אלא אף אם נימא כדברי השו”מ שהוי רפוי וראוי לביאת מים [וזה תלוי במציאות כל עין כמובן] הלא גם בזה ביאר הסד”ט בס”ק ו’ שאין לטבול בו לכתחילה ע”פ דברי הרמ”א.

ט) ואי משום דברי הרמ”א בלבד שנאמרו רק בתורת חומרא יש מקום להקל משום הבושה שסובלת הכלה להסירה והלא גדול כבוד הבריות, ועי’ בשו”ת הר צבי סי’ קס”א שנשאל כנידון דידן ומיקל ע”פ דברי השו”מ, ואף שהשו”מ הקיל רק בדיעבד הוא לומד משם להקל גם לכתחילה ואינו מזכיר כלל דברי הרמ”א לאסור לכתחילה. ומסתמא הטעם כנ”ל שבמקום בושה וכבוד הבריות יש להקל. אלא שכבר נתבאר שחוץ מדברי הרמ”א יש בזה גם חשש גדול לחציצה מדינא, ובזה קשה להקל מטעם בושה. ועי’ בהר צבי הנ”ל שהבושה היא שע”י שמסירה העין “נתפרסם שהיא בעלת מום” וכידוע שבזמנינו תיקנו במקואות שהכל בהצנע לכת ואין אדם רואה במחיצתו של חבירו כלום, ומ”מ יש בושה מהבלנית, וצ”ע בזה.  ועי’ במנח”י ח”ג סי’ פ”ב שדייק שהשו”מ הקיל בזה רק בדיעבד וגם הוא הורה כן. ולגבי ההיתר שהוי ראוי לביאת מים שהוא באמת טעם להתיר לגמרי [וכן הסכים לזה באג”מ שם ח”א סי’ ק”ד] ביאר “שהוא כמעט מהנמנע להבחין ואין להקל” (לכתחילה).

י) ומאידך גיסא הלא מדובר כאן על חציצה של מיעוט שהוא דרבנן והוא ג”כ בית הסתרים [חלל העין] שלהרבה שיטות הוא דרבנן וא”כ הוי  תרי דרבנן, ועי’ באג”מ [א’-צ”ו] בשאלה דומה שלא הסכים כ”כ להקל אבל כיון שהיה של מיעוט בבית הסתרים דן אותו כתרי דרבנן ומסיק “הרוצה להקל אולי אין למחות בידו”. וכל מה שחלק האג”מ על היתר השו”מ [אף כשאין צער] מבואר שם שדן אותו ככל אינו מקפיד דעלמא, ולא נחית לחלק להא דכאן הוי  כוונה הפוכה, ואדרבא הוא מקפדת עכשיו שתהיה בגופה. ובאמת השו”מ אינו יחידה בסברא זו. עי’ באמרי יושר סי’ פ”ב שמתיר ע”פ זה לאשה לשים מוך בתוך אזנה בשעת טבילה בלבד, ועי’ גם בחלקת יואב סי’ ל’ שנקט כן ומוכיח כן מהר”ן בחולין עג. [ועי’ בשערי טבילה סי’ יד’ מה שדן בדבריו], וכן בשו”ת מהר”ם בריסק ח”ג סי’ ל”ג.

יא) ועוד יש להצטרף לזה חידוש האג”מ שמציין שם בתשובה והוא מה שביאר באריכות שם בח”א סי’ צ”ח – ק”ג שגדר חציצה בבית הסתרים שבעי שם רק ראוי לביאת מים, הוא רק בדברים “המתדבקים כמיני דבק וטיט וכדומה שהמקום נעשה מזה אינו ראוי לביאת מים, אבל דברים שאין מתדבקים רק מחמת שמונחים שם אין מניחים להכנס שם מים אין חוצצין בבית הסתרים שא”צ שיבואו שם מים”. ואף שהדברים מחודשים ודאי שראוי להצתרף לכל הנ”ל.

יב) אשר על כן, נראה שהעיקר לדינא בזה שאשה זו מותרת לטבול עם העין בפנים, ומ”מ נראה שיש להגיד לה שיש הידור להסירה קודם הטבילה, ואם קל לה בודאי לעשות כן [ואולי בהמשך הזמן כשנתרגל בטבילה תצא ממנה הבושה ויעשה כן בשופי], וכעין זה הורה בשו”ת באר משה ח”ב סי’ נו’, ע”ש. 

Leave a Comment

Scroll to top