You Are Here: Home » Responsa Resource » Marriage and Personal Status » Methods of Contraception

Methods of Contraception

Question:

MIRENA is a small T-shaped intrauterine system (IUS) which after insertion releases the hormone levonorgestrel (a progesterone) into the uterus. Its mode of action includes prevention of proliferation of the endometrium (lining of the uterus), thickening of the cervical mucus thus inhibiting the passage of זרע and suppression of ovulation in some women. Another alternative form of intrauterine contraception is the copper intrauterine device (Cu-IUD). As copper is toxic to ovum and זרע a Cu-IUD works primarily by inhibiting fertilisation. The overwhelming majority of up to date expert guidelines now agree that a Cu-IUD is not abortifacient supported by the fact that no studies show IUDs to destroy developing embryos at rates higher than those found in women who are not using contraceptives. The combined contraceptive pill (COCP) as well as the Mini-Pill (progesterone only) work by inhibiting ovulation, increasing the cervical mucus to prevent penetration of זרע and overall creating an environment which prevents fertilisation. 1. In view of the various mechanisms of action (many of which can have halachic implications) which of the above mentioned forms of contraception are preferred according to halacha to be used by a women who has been given a heter by a Rav to use contraception. 2. In which situations can the diaphragm (+- spermicide) can be advised by a Rav? 3. In a situation whereby a Jewish patient who is post partum (and her life is not in danger) refuses to consult a Rav on this matter and instead seeks contraception from her Jewish doctor, can the doctor suggest any of these methods of contraception over other forms to the patient or does he have chiuv to defer to another doctor who may well suggest other forms of contraception that are deemed assur by all other poskim? מחכה ומצפה לתשובתו

Answer:

Oral contraceptives and IUD devices [with and without horminal treatment] pose no halachic problem of abortion or zera l’vatala. They only inhibit either ovulation or fertilization, but do not abort already existing pregnancies. In addition they do not interfere with normal relations, producing no barrier between the zera and the uterus. This applies to other forms of hormonal contraceptives as well, such as the Nuvaring, the Depo Provera shot and others. Using contraceptives of any form does raise the issue of being mevatel the mitzva of either pru u’rvu or the mitzva drabanan known as “l’sheves ytzara”, to continue having children even after the fulfillment of pru u’rvu. In many instances contraceptive use is permissible, such as to give a woman ample time to recover from a previous birth. This depends on the circumstances, but between a year and 2 years is reasonable after having a baby. When pru u’rvu has been fulfilled and the issue is “sheves” the criteria for leniency are even broader.

Determining which of the above to use is mainly a medical and practical question, depending on the duration required, her age and medical history, and so on, to be determined by her doctor.

Using a diaphragm and/or spermicide, are both matters of debate amongst the poskim. spermicide due to the fact that it kills the zera and diaphragm which creates a barrier between the couple. The Rav’s opinion is like that of R’ Moshe Feinstein in Igros Moshe, that spermicide poses no problem of zera l’vatala, as it does not impede normal relations in any physical way. A diaphragm on the other hand is very likley considered what the gemara refers to as a “moch”, some form of barrier placed between the 2, and therefore only permitted in cases bordering on sakana, with no other viable option. While there are some opinion more lenient with the use of a diaphragm, certainly any of the above should be given preferance for contraceptive use. See below for an elaboration of the issue of spermicide/diaphragm use.

מקורות וביאורים:

א) כבר נמנו וגמרו ונתקבל אצל מורי הוראה שבאופן שיש צורך והיתר לזוג לעסוק במניעת הריון, האופן דלית בהו כל חשש של איסור הז”ל הוא ע”י גלולות [שפועלים ע”י הורמונים]. אלא דבהרבה מקרים מן הנמנע להשתמש באלו מכמה סיבות רפואיות, וכידוע לעוסקים בדברים אלו. ובפרט לנשים מניקיות שיש שע”י הגלולות א”א להן לטהר עצמן כלל מחמת ריבוי כתמים. ועכשיו נתעורר השאלה באיזה דרך של מניעה להשתמש. ובאמת ששאלה כזו תלוי בהרבה פרטים בין מצד הרפואה ובין מצד ההלכה. ובכל מקרה צריך מעקב של רופא מומחה ורב מובהק, ובחסרון חד מאלו כבר יצא קלקולים קטנים עם גדולים. ולא באתי כאן אלא לדון בפרט מסוים מתוך שאלה חמורה זו.

ב) שתים מדרכי מניעה הנפוצים ביותר הם הדייאפרם וקוטלי זרע. הדייאפרם הוא גומי קטן שנכנס בתוך גוף האשה ועושה מחיצה לפני הזרע. ובהשקפה ראשונה הוא ממש כמו המוך הנזכר הגמ’ בכמה מקומות. וא”כ קשה להתירו בלי סכנה, ולקמן יתבאר הצדדים להקל בזה. קוטלי זרע בדרך כלל הוא בצורת משחה, ג’ל, קרם וכדומה שגם ניתן באותו מקום לפני תשמיש, והורג הזרע שנכנס להנרתיק. אבל אינו עושה מחיצה של ממש לפני הזרע, אלא לוקח ממנו הכח לעבר האשה. והשימוש בזה שנוי במח’ בין הפוסקים מקצה אל קצה, יש שמתירים לגמרי וכמו הגלולות, ויש שהחמירו בו לגמרי בלי סכנה של ממש, שהרי סוף סוף משחית הוא את הזרע. ויתבאר לקמן שורש פלוגתא זו, שהוא מחלוקת הראשונים בהבנת גדר איסור השחתת זרע, ומה שנראה בזה להלכה.

ג) והנה, כל שורש שאלה זו תלוי בפירוש הברייתא המובא כמה פעמים בש”ס [כתובות לט., יבמות יב:, נדה מה., נדרים לה:] והוא ‘הברייתא דג’ נשים’ וז”ל:  תני ר’ ביבי קמי דר’ נחמן שלש נשים משמשמות במוך, קטנה מעוברת ומניקה, קטנה שמא תתעבר ושמא תמות, מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה שמא תגמול בנה וימות. ואיזו היא קטנה מבת יא’ שנה ויום אחד עד י”ב שנה ויום אחד, פחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר’ מאיר, וחכ”א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום  שנאמר שומר פתאים ה’ ע”כ לשון הברייתא. ולדינא קי”ל בכל מקום כחכמים נגד ר’ מאיר, וכן הוא להדיא בבית מאיר  [אה”ע סי’ כג’], ובים של שלמה [יבמות פרק א’ אות ח’]. אלא שלא נתבאר להדיא במאי פליגי עם ר’ מאיר. האם דעת ר”מ שהג’ נשים מותרות להשתמש במוך [ואין איסור של השחתת זרע], ולחכמים הם אסורות. או דילמא לר”מ הם חייבות להשתמש במוך [משום סכנה], ולחכמים אינם חייבות אבל לעולם מותרות להשתמש. וגם לא נתבאר האם מיירי במוך שמכניסה לפני תשמיש לעכב הזרע, או במוך שמכניסה אחרי תשמיש להוציא הזרע. ונחלקו בכל זה גדולי הראשונים, וכמו שיתבאר.

ד) שיטת רש”י      משמעות רש”י [יבמות יב: ד”ה משמשות] דמוך היינו לפני תשמיש. ובזה לר”מ מותר לשמש במוך רק לג’ נשים, ולשאר נשים מבואר ברש”י שאסורות, וא”כ לדידן דקי”ל כחכמים גם ג’ נשים אסורות. ועי’ בשו”ת אג”מ [אה”ע ח”א סי’ סג’ ענף א’] דזה משום טעם ‘שומר פתאים ה”, וזה רק בג’ נשים. אבל בסכנה גמורה ודאי מודה חכמים דמותר, דבכה”ג לא נאמר ‘שומר פתאים’, וכ”ה בשו”ת חמדת שלמה [אבה”ע סי’ מו’]. ועי”ש באג”מ שמוכיח כן מהא דנדה ג. שלדעת שמאי אשה שמצאה דם דיה שעתה משום שכותלי בית הרחם אינם מעמידים דם. והקשה הגמ’ שלגבי מי שמשמשת במוך למה דיה שעתה הלא המוך מעמיד הדם, ע”ש מה שתי’ הגמ’. ופי’ רש”י משמשות במוך “ג’ נשים משמשמות במוך קטנה מעוברת ומניקה”. וצ”ע דהא קי”ל כחכמים, שלרש”י ג’ נשים אסורות במוך. ואלא מאי שרש”י ציין למקור הדברים אבל שם מיירי במקום סכנה שגם חכמים מודו שמותרות במוך. ועי’ ג”כ בש”ע אבה”ע סי’ כג’ סע’ ה’ שמביא איסור לשמש עם אשה שיש לה אוטם ברחמה שגורם להבעל להיות זורה בחוץ. ועי”ש בביאור הגר”א “שאף לדעת רש”י אסור”, ומה הרבותא בזה לדעת רש”י, והלא לרש”י אסור גם מוך, לדידן דקי”ל כחכמים. אלא משמע דבכה”ג דהוי ביטול עונה ועיגון מודו חכמים, כיון שאין עצה של ‘שומר פתאים’ [דא”א להוציא האוטם מרחמה], כנ”ל לגבי סכנה [דכשאין עצה אחרת מודו חכמים שמותרת במוך]. ולזה קמ”ל הגאון שגם לרש”י אסור, שאוטם יותר חמור ממוך.

ולדעת רש”י יש קצת ישוב בהא דהעיר הבית מאיר [שם] דלא הביא הטוש”ע הא דג’ נשים, דכל ההיתר בזה אינו מהברייתא דג’ נשים להדיא [דבג’ נשים קי”ל כחכמים שאסורין במוך] אלא מדיוקא, היינו באופנים שמודו רבנן. ואין זה דרך הטוש”ע בד”כ להביא מה שאינו סוגית הגמ’ לדינא.

ה) שיטת ר”ת      דעת ר”ת מבואר בתוס’ [בעיקר ביבמות יב: ד”ה שלש ועי’ גם כתובות לט.] ועי”ש שנקט כדבר פשוט שמוך לפני תשמיש גם להשלשה נשים אסור “דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על עצים ואבנים כשמטיל על המוך”. ועי’ בתוס’ רא”ש ביבמות שם דבזה שמביא מבול לעולם [נדה יג.] אינו מסתבר להתיר לצורך הג’ נשים [דאין כאן פקוח נפש, שהלא אפשר שלא לשמש כלל]. אבל מאידך גיסא לגבי מוך לאחר תשמיש, ר”ת תולה איסור השחתת זרע בחיוב פו”ר. ולכן לנשים [שפטורות ממצות פו”ר] מוך אחר תשמיש הוי היתר גמור. והברייתא דג’ נשים ביאר ר”ת שלר”מ צריכות לשמש במוך משום סכנה, ולחכמים מותרות [ויש היתר לא להשתמש במוך משום שומר פתאים]. ובהא דמיקל ר”ת במוך אחר תשמיש אין הכרח דרש”י חולק על זה ואולי מודה דמותר, וכ”ה בשו”ת רע”א ריש סימן עא’ דלא פליגי רש”י ותוס’ בזה. [ובאמת, גם בדין מוך אחרי תשמיש נסתפק הר”י בתוס’ [כתובות לט.] וצידד שאסור אף שנשים אינם מצוות בפו”ר. וביאר תוס’ בגליון נדה יג. די”ל דאינו תלוי בפו”ר אלא הוי אסור בפנ”ע להשחית זרע, וא”כ אסור גם אחר תשמיש. וכן נקט רע”א בתשובה סי’ עא’ בדעת כמה ראשונים, דעל הצד שהיא מצווה לא להשחית זרע, הוא הדין אחרי תשמיש. ומאידך גיסא, עי’ בתוס’ רא”ש [כתובות לט.] והובא בשיטה מקובצת שם, שלכ”ע אין איסור כלל אחרי תשמיש להשחית גם להצד שהיא כן מצווה על השחתת זרע, ועי’ לקמן מש”כ בזה].

ו) שיטת הראשונים – רמב”ן, רא”ה, תלמ”ד רשב”א, ריטב”א  [בכתובות לט. ובשיטה מקובצת שם]  ונמוקי יוסף [יבמות יב:]  

הראשונים הקשו על רש”י שפי’ מח’ ר”מ\חכמים האם מותר או אסור לשמש במוך, דלשיטתו קטנה [אפי’ פחות מגיל יא’] צריכה להיות אסורה לשמש במוך. ולדעת ראשונים אלו זה פשוט שמותר דבלא”ה היא אינה מתעברת. ולכן פירשו שהג’ נשים צריכות לשמש במוך לר”מ ולחכמים מותרות, היינו שלכ”ע מותר לאלו ג’ נשים להשתמש במוך. ולגבי איסור השחתת זרע במוך לאחר תשמיש בראשונים אלו הדבר סתום, חוץ מהריטב”א הנ”ל שמפורש שיש בזה אסור, ועי’ לקמן בזה. אלא דממה שביארו הראשונים שקטנה מותרת לשמש במוך משום שבלא”ה אינה מתעברת, מבואר דסתם אשה בעלמא שאינה מהג’ נשים ואינה קטנה, והיא אכן ראויה להתעבר וללדת, אה”נ בשבילה אסור להשתמש במוך לכ”ע. וזה דלא כר”ת [שפי’ המח’ ג”כ אם הג’ נשים מותרות או חייבות להשתמש במוך כמו אלו הראשונים], שלר”ת מה שמותר להשתמש במוך הוא לכל נשים דעלמא ג”כ ואין איסור כלל בזה [במוך אחרי תשמיש]. והא דנקט הג’ נשים הוא רק משום דעת ר”מ שאלו חייבות להשתמש במוך.

ז) שיטת הרא”ש  [תוס’ רא”ש יבמות יג., תוס’ גליון נדה שם, עי’ שו”ת הרא”ש סי’ לג’, ומרדכי ריש יבמות  בשם הריב”א]  

דעת הרא”ש ודעימי’ הוא ללמוד כר”ת שהמח’ בברייתא הוא האם הג’ נשים צריכות או מותרות לשמש במוך כנ”ל. אבל לא חילקו כר”ת בין מוך לפני תשמיש או אחרי, וא”כ יוצא שלכל נשים מותר לשמש במוך [לפני ואחרי תשמיש], ואין איסור כלל בזה. וכ”ה ביש”ש יבמות (פ”א סי’ ח’) מדעת עצמו. ודלא כדעת שאר ראשונים הנ”ל [אות ו’] שההיתר הוא רק לג’ נשים וקטנה (שא”א לה להתעבר כלל גם בלי מוך).

ח) בשו”ת אג”מ [אבה”ע ח”א סי’ סב’ ענף ב’] העיר בסוגיא זו הערה יסודית. והוא, איך שייך להתיר איסור דאורייתא של השחתת זרע להשלשה נשים, הלא אין כאן פקוח נפש שדוחה הכל. דהלא אפשר שלא לשמש כלל ומשום צער אין להתיר איסורים דאורייתא. וביאר בזה, דכמו שמצינו דתשמיש עם איילונית וזקנה אינו אסור אף שלא שייך להם להתעבר, ולכאורה הרי הוא משחית זרעו בתשמיש זו. ומ”מ מותר, והטעם משום דלצורך מצות עונה מותר. היינו שזה צורך שלמענו התיר התורה להוציא זרעו אף שלא שייך להתעבר. וה”ה הכא כשיש צורך לקיום מצות עונה אין זה נכלל באיסור השחתה ומותר [ואין כאן איסור ודיחוי בצידו, אלא היתר גמור מעיקרא, ודו”ק].

ט) ור”ת שסובר שאף לג’ נשים אסורה מוך לפני תשמיש [וכן הוא לרש”י לדעת החכמים] אינו משום שפליג בחומר האסור של הז”ל. אלא שלדעתו גם כשהוא לצורך עונה עדיין הוי לבטלה כיון שלמעשה הוא עושה פעולה כדי לעכב ההריון [ע”י המוך]. ונחשב בזה השחתה כמו הטלה על עצים ואבנים. ואף שמצינו גמ’ מפורשת יבמות עו. שמותר להוציא זרע כדי לבדוק הבעל שאינו כרות שפחה להתירו לקהל (ומזה יסוד ההיתר להוציא זרע הבעל לבדיקה כשיש חשש חולי בזרעו, עי’ שו”ת אג”מ אה”ע א’-ע’). הלא שמה אין לו כוונה להשחית כלל, ואדרבה אילו היה יכול לעבר אשה בזה הזרע, שמחה היא לו. וכן בהא דהתיר הר”י בתוס’ לד: לשמש באקראי שלא כדרכה משום תאותו ולא נחשב השחתה, גם לזה נראה דר”ת יכול להסכים. דגם כאן לא מכוין להשחתה כלל והיה ג”כ ניחא ליה  אילו היה יכול להתעבר אשתו בכה”ג. אבל כאן שכוונתו להשחית זרעו, אף שהוא לצורך אחר דהיינו לא לגרום סכנה זה נכלל באיסור השחתת זרע שאין להתירו לצורך מצות עונה, לדעת ר”ת.

י) ושא”ר שהתירו מוך לפני תשמיש [לרש”י רק לר”מ לג’ נשים, ולשא”ר גם לחכמים מותר] היינו שבכה”ג אינו נחשב כלל לאיסור של הוצאת זרע לבטלה וכמש”כ רש”י כתובות (לט.) שהג’ נשים המשמשמות במוך “אינן כמשחיתות זרע” (לשון רש”י). היינו שהם הבינו דגדר האיסור הוא “הוצאת זרע לבטלה” והלא כשיש צורך, הוא לא הוציא זרעו לבטלה אלא לצורך מצות עונה. משא”כ לר”ת גדר האיסור הוא “השחתת זרע” וגם כשיש צורך הלא סוף סוף יש כאן מעשה השחתת זרע. ורק כשעושה פעולות שאינם בכוונה להשחית באמת, כגון תשמיש עם קטנה ואיילונית שבלא”ה אינה מתעברת, בזה יש היתר. אבל גם לשיטתו אין כאן דיחוי האיסור, אלא שאין זה בכלל האיסור. וההבחנה לר”ת הוא, אם הוא עושה כאן השתדלות לעכב אשתו מלהתעבר ע”י זרע זה, וכ”ש ניאוף ביד שאין לך השחתה גדולה מזו. וההסבר בזה נראה, שלר”ת שורש איסור השחתת זרע היא מניעת הריון, דהיינו להוציא זרע או להשחיתו באופן ובכוונה שמעכב הריון. וכן משמע מהא דר”ת בתוס’ יבמות יב: ובסנהדרין [נט: ד”ה והא] שלומד מקור לאיסור זה מסברא ממצות פו”ר, ולכן מתיר לנשים להשחית זרע כיון שאינן מחיובות בפו”ר. ולפי”ז הא דניאוף ביד וכל השחתה דעלמא, הכל מלתא דביטול פו”ר [עיכוב הריון]. וזה הטעם למש”כ בספר הישר [סי’ קמ”ט] דמי שכבר קיים פו”ר אין עליו איסור הז”ל, כך מביא בשו”ת חמדת שלמה [אבה”ע סי’ מו’ אות ג’] ובשו”ת בית יצחק [אבה”ע ח”א סי’ צא’ אות ב’ וג’]. ועי’ בשו”ת דברי יציב [אבה”ע סי’ לא’ אות ז’] שדוחה שאין זה כוונת הספר הישר. ולפי זה מובן מה שדן בעזר מקודש [סי’ כה’ על הב”ש ס”ק ב’] בכמה אופנים של הז”ל באופן שאין לו אפשרות באותו שעה להשתמש עם זרעו לעבר אשה, וכגון אשתו נדה ובמקום שנהגו אסור לישא אשה אחרת על אשתו. אבל נראה שכל זה שייך [ואינו מוכרח] רק לר”ת והגדרתו באיסור זו.

יא) ונראה דבזה תלוי ג”כ מח’ ר”ת והרא”ש, אי שייך איסור השחתה אחר תשמיש. דדעת ר”ת מבואר ששייך (אי מפקדי נשים אפו”ר) גם אחר תשמיש, דגם בזה משחית זרע ומונע אותו מלעשות הריון. וברא”ש כתובות לט. (עי’ בשיטה מקובצת שם) ותוס’ רא”ש יבמות יב: מבואר שלא שייך איסור אחר תשמיש “דלא מיקרי השחתת זרע אלא במי שגורם ע”י חימום שמוציא זרע לבטלה…אבל לאחר שנעקר הזרע מן הגוף לא שייך ביה השחתה”. והביאור כנ”ל, דלהרא”ש האיסור הוא להוציא זרע לבטלה, וכאן שיצא בהיתר ע”י תשמיש רגיל אין איסור להשחית הזרע אח”כ. ולר”ת האיסור היא להשחית זרע [כשהתכלית הוא למנוע הריון] וזה שייך אחר תשמיש ג”כ.

יב) ולאלו הראשונים הנ”ל המקילים במוך לפני תשמיש להג’ נשים [עי’ לעיל אות ו’ דעת הרמב”ן ודעימיה שג’ נשים מותרות במוך והמח’ הוא אם הם חייבות לשמש במוך או לאו], ודאי שהבינו יסוד האיסור על דרך הרא”ש שהוא הוצאת ז”ל, ולא השחתה. וסוברים דכל דרך תשמיש אינו נקרא לבטלה, ולהשלשה נשים מוך הוי כמו תשמיש עם איילונית וקטנה שמותר לכ”ע,  דבשבילם הוי דרך תשמיש [וגם קטנה שבלא”ה אינה מתעברת, אין המוך מגרע מהדרך תשמיש לדעתם, ועי’ לקמן בפרט זה].

יג) ומה שיש לדון הוא בדעת שא”ר מהו גדר האיסור לשיטתם, ואיך להבין מה שהקילו לג’ נשים לשמש במוך לפני תשמיש [ולדעתם זה לכ”ע כנ”ל], ומ”מ לדעתם שאר נשים אסורות לשמש במוך. והקושי מבואר, דלדעת ר”ת מוך אחרי תשמיש יש בו איסור השחתת זרע [לאלו החייבים בפו”ר] ולפני תשמיש הוי אסור גמור לכ”ע כמטיל על עצים ואבנים. ולרש”י ג”כ מוך לפני תשמיש אסור גם לג’ נשים. ולהרא”ש משמע שאין במוך איסור כלל לכל נשים. אבל לדעת הראשונים הדבר נתחלק, לג’ נשים יש היתר אבל לשאר נשים אסור. וצ”ע האם תשמיש כזו נחשב לבטלה או לא, ומאי שנא בין אשה לאשה [דכבר בארנו שאין להתיר איסור הז”ל לצורך ג’ נשים, אם אכן יש איסור כה”ג]. ומצינו פלוגתא באחרונים איך להבין דבריהם. בשו”ת רע”א [סי’ עא’] דייק מהא דהקשו על רש”י, שלשיטתו לכ”ע אסור לקטנה לשמש במוך. והקשו, הרי בלא”ה היא לא יכולה להתעבר ומה איסור יש בזה. מבואר שאינם חוששים בזה משום “מטיל על עצים ואבנים” ועדיין נחשב כדרך תשמיש [ודלא כדעת ר”ת הנ”ל]. וא”כ צ”ע מה איסור יש במוך לשאר נשים. ותי’ רע”א דהא דאסרו מוך [בשאר נשים דעלמא שראויין להתעבר] הוא משום לתא דידה, שהיא מצווה לא להשחית זרעו. אבל לדידיה, אה”נ הוא דרך תשמיש ומותר. ולכן ביאר רע”א שם דכמו שיש לה איסור השחתה לפני תשמיש [ולכן אסור להשתמש במוך לפני תשמיש], ה”ה לאלו הראשונים דאסור במוך אחרי תשמיש דגם בזה היא משחית זרע דבעלה.

יד) וכבר תמה עליו בשו”ת אג”מ [אבה”ע ח”א סי’ סב’ ענף ד’] וכן בשו”ת אחיעזר [חלק א’ סי’ כג’] דהלא אם ה”דרך תשמיש” מתיר מעשה זו בשבילו, ה”ה בשבילה אין איסור. ואין לומר שהאיסור בשבילה הוא עצם נתינת המוך, דבשעה שהיא נותנת המוך עוד לא נעשית שום השחתה ואיסור כלל, ואח”כ הוי דרך תשמיש לשתיהם.

טו) וראוי להתבונן בהבנת דברי רע”א והחולקים עליו, דהלא דברי ראשונים אלו הם יסוד גדול לדינא, עי’ בערוה”ש אבה”ע סי’ כג’ שמשמע דלהלכה קי”ל כוותייהו (דבהעלם דברי הרמב”ם ורי”ף הם הם הראשונים הפוסקים שביארו סוגיא זו). ולהבין עומק קושיית רע”א, נקדים לבאר גדר האיסור לפי רש”י ור”ת ונראה שהראשונים תפסו קצת מב’ המהלכים. דהנה, כבר בארנו יסוד גדול בהיתר דג’ נשים והוא דלא שייך להתיר איסורים אפי’ דרבנן בד”כ וכ”ש דאורייתא משום צער הזוג שאינם יכולים לקיים מצות עונה. וא”כ צריכין לפרש כהאג”מ הנ”ל דכל מה שמותר לג’ נשים במצבם אינו בכלל האיסור דהוצאת זרע לבטלה [ואינו מתורת דחייה].

טז) ודעת רש”י מבואר שאין גדר האיסור להרוג הזרע וכן לא לעכב הריון ע”י השחתת זרע, ולכן הג’ נשים מותרות במוך לפני תשמיש לר”מ דהגם שזה גורם הריגת הזרע וכן עיכוב ומניעת הריון אין זה עצם האיסור. אלא כמבואר לעיל האיסור הוא הוצאת זרע לבטלה, ולהג’ נשים אין זה נחשב לבטלה. אלא בשבילן זה צורך מצות עונה ולכן מותר, אבל לשאר נשים שאין צורך במוך מה שמוציא זרע במוך הוי הוצאת זרע לבטלה ואף שמותר תשמיש המטה במעוברת, מינקת וכדו’ היינו לצורך מצות עונה. ואף ששאר נשים עם מוך הלא ג”כ יש להם צורך מצות עונה והמוך אינו מגרע מזה. מ”מ תשמיש במוך אינו צורך לקיום מצות עונה והוא שלא כדרך תשמיש בשבילם. וכמו שאסור להוציא זרע על עצים ואבנים, ה”ה שימוש במוך הוא אופן תשמיש שמשליך הזרע לבטלה. ואה”נ מבואר ברש”י ששאר הנשים וגם הג’ נשים [לחכמים] אסורות במוך, דאף כשאין כאן מניעות פו”ר [דקטנה בלא”ה אינה מתעברת וכמו שהעירו הראשונים], מ”מ הוי תשמיש שלא כדרך ולהוציא זרע בכה”ג הוי לבטלה. ולפי”ז אה”נ שאחר תשמיש לא שייך איסור הז”ל [וכדעת הרא”ש] דהלא הוא כבר הוציא זרעו לצורך, ולהרוג הזרע אח”כ זה רק פעולת השחתה דהיינו הריגת זרע וגם מניעת הריון, ולרש”י אין איסור בזה כלל כנ”ל.

יז) ולר”ת שאוסר גם לג’ נשים לכ”ע מוך לפני תשמיש, מבואר דשימוש במוך הוא עצם האיסור ולכן לא שייך להתיר להם איסורים כדי לקיים מצות עונה. וכמו שהבאנו לעיל מכמה מקומות שלר”ת נראה שגדר האיסור הוא השחתת זרע כדי לבטל פו”ר [הריון], והג’ נשים במוך ג”כ שייכי בזה ולכן אסורות. ולפי”ז גם אחר תשמיש שייך השחתת הזרע שמונע פו”ר [הריון], ולכן זה ג”כ אסור (למי שמיפקדה אפו”ר). והא דאיילונית וזקנה וכו’ מותרות בתשמיש דבשבילם אין כאן מניעת הריון דבלא”ה אינם מתעברות. ולכאו’ לר”ת מותר להם ג”כ להשתמש במוך.

יח) ובדעת שא”ר, הקשה רע”א הנ”ל דממה שמתירין לג’ נשים לשמש במוך [לדעתם זה לכ”ע כנ”ל] מבואר דהאיסור הז”ל הוא רק כשהוא לבטלה וכשאינו לבטלה אין אסור (כרש”י). וא”כ האיסור בשאר נשים הוא משום דתשמיש במוך שאינו לצורך אינו קיום של מצות עונה כדרך תשמיש ויש בו איסור הוצאה זרע לבטלה. וא”כ צ”ע איך התירו קטנה לשמש במוך הלא אין דרך תשמיש בכך והוי הז”ל (דאי הוי דרך תשמיש וכדעת הרא”ש גם לגדולה הוי דרך ומותר גם בשאר נשים), וזה קושיא גדולה לכאורה. ונראה בכוונת תי’ רע”א עצה עמוקה. דהראשונים האלו הבינו גדר אחר באיסור הז”ל שאינו כרש”י [דהיא הוצאה לבטלה ובלא”ה מותר], ואינו כר”ת [שאסור להשחית למנוע הריון ולבטל מפו”ר], אלא האיסור הוא להרוג זרע פשוטו כמשמעו. אלא דמהא שמותר לשמש בקטנה, איילונית וזקנה מבואר דמעשה תשמיש כדרכו אינו מעשה הריגה, אלא נחשב שמתו הזרע ממילא,דאילו היה הריגה לא שייך להתיר בשביל עונה, כנ”ל. ולכן כל מעשה תשמיש הוי מותר גמור הגם שהזרע מת ממילא. וא”כ גם במוך הלא הם עשו רק מעשה תשמיש ותו לא, ומצד זה אה”נ הכל מותר גמור לכל הנשים [דלשיטה זו תשמיש במוך הוא כמו תשמיש עם זקנה]. וחידש רע”א שהאיסור הוא עצם שימת המוך לפני תשמיש, שזה גופא הוא מעשה הריגה של האשה לזרע הבעל. דאה”נ התשמיש אח”כ לא גרע מכל תשמיש באיילונית וכדו’ שמותר, אבל המעשה שהיא עשתה לפני כן להרוג הזרע, לבסוף הוי איסור קטילת זרע. אבל הבעל לעולם עשה מעשה כדרך תשמיש שאינו מעשה הריגה ואצלו אין איסור כלל, ודו”ק.

יט) ובזה ניחא הא דמותר בקטנה לשמש במוך [שהוא דעת ראשונים אלו], דשימת המוך אינו מוסיף שום איסור להני ראשונים, שהלא הזרע היה מת בלא”ה. ולפי”ז ביאר רע”א כדבר פשוט שגם אחרי תשמיש אסור לה להרוג הזרע (וגם לו אסור) דזה גוף האסור של הז”ל, הריגת הזרע כנ”ל.

כ) ועל זה הקשה האג”מ, דלא מסתבר שהמעשה נתינת מוך נחשב כמעשה הריגה דבאותו שעה לא נעשית כלום. ומחמת קושיא זו דוחה דבריו, וביאר האג”מ דלעולם הראשונים האלו לומדים גדר האיסור הוא זרע לבטלה, ובג’ נשים אינו לבטלה. ולשאר נשים צ”ל מותרות גם במוך דזה הוי דרך תשמיש ולא גרע מאיילונית. וחידש האג”מ דאה”נ מעיקר הדין מותר, ואסור רק מדרבנן גזירה אטו שיבא לשים מוך להשחית אחר תשמיש. והנה לעיל בארנו דלמהלך זו דהאסור הוא הוצאה לבטלה, לכאורה אין איסור כלל אחר תשמיש דהלא הזרע יצא בהיתר. ואין אסור להשחתת עצם הזרע למנוע הריון או להרוג הזרע דא”כ לג’ נשים ג”כ אסור. לזה חידש האג”מ דהאיסור הז”ל אינו רק בשעת יציאה מהגוף אלא גם אח”כ מצווין אנו להניח הזרע לילך לדרכו שמיועדת לו, ולקחת הזרע בידים ולהשליכו ארצה היא ג”כ נחשב “שמוציאו לבטלה”. אבל לעולם אין האיסור קטילת הזרע ומניעת הריון דכל זה יש בג’ נשים ומ”מ התירו להם, אלא האיסור הוא הוצאתו ממקומו למקום שהוא לבטלה ואיבוד. וזה דלא כהרא”ש (ופשטות רש”י) שאין אסור אח”כ, והאגרות משה הוכרח ללמוד כן בדעת הני ראשונים, ובאמת בריטב”א [כתובות לט. ועי’ בשיטה שם] מפורש שיש אסור במוך אחר תשמיש.

כא) והדוחק מבואר בדברי מרן האג”מ, שצריך לחדש גזירה דרבנן שלא מצינו להדיא שגזרו בזה, ובפשוטו משמע שהאיסור מעיקר הדין. וגם לומר שעיקר איסור לראשונים אלו הוא המוך אחר תשמיש הוא סתום מאד בדבריהם. ועי’ באחיעזר [חלק א’ סי’ כג’] שביאר באפ”א דברי הראשונים. דלעולם האיסור הוא כדביאר האג”מ שהוא להוציא לבטלה, ושאר נשים אסורות דאינו דרך תשמיש בשבילן ולכן הוי לבטלה. ולרש”י קטנה ג”כ אינו דרך תשמיש במוך וג”כ אסור כמו שאר נשים. ובפרט זה פליגי הראשונים, ודעתם דלקטנה שבלא”ה אינה מתעברת, בשבילה במוך ג”כ נחשב דרך תשמיש ומותר.ונפקא מינא ביניהם, שלדעת האחיעזר יתכן שלדעת הראשונים אין איסור לשים מוך אחר תשמיש כלל וכדעת הרא”ש, ואין צורך לחידוש הנ”ל דאח”כ גם שייך “הוצאה ממקומו” לבטלה.

כב) ואחר שנתברר לנו דברי הראשונים בזה, והיה לארבעה ראשים, האחד רש”י ועוד דעת ר”ת, הרמב”ן ודעימי’, ודעת המרדכי ותשובות הרא”ש (שמקילין בכל אופן במוך). עכשיו דן ידין בהני תרי אופנים של מניעת הריון דהיינו מישחה (וכל מיני אופנים) של קוטלי זרע, ודייאפרם (שהוא כיסוי דק בתוך נרתיק האשה קרוב לצוואר הרחם).

כג) הקוטלי זרע [מישחה ועוד צורות כמו פתילות, ג’ל וכדו’] אינם חוצצים כלל בפני הזרע והוי כתשמיש רגיל אלא שהולך ומשחית והורג הזרע. והנה, לדעת רש”י איסור הז”ל הוא רק כשהיא לבטלה והשלשה נשים יש להם היתר דאינו לבטלה [לדעת ר”מ], דבשבילם נחשב דרך תשמיש. ולשאר נשים [ולחכמים גם לג’ נשים] ע”י מוך אינו דרך תשמיש [כיון שאינו צורך לקיום עונה] לכן הוי הז”ל כמו מטיל על עצם ואבנים (וכמו ניאוף ביד). אבל אין נקודת האיסור שקוטל הזרע או מונע הריון, אלא שתשמיש כזה אינו כדרכו ולכן הוי  הוצאת זרע לבטלה. ואשר על כן, שזה דין בצורת התשמיש ולא בהזרע עצמו, היינו שהתשמיש צריך להיות כדרכו כדי שלא יהיה נחשב לבטלה, ותשמיש במוך אינו כדרכו. כל זה כשיש דבר המפריע או משנה צורת התשמיש, אבל קוטל זרע שרק הורג הזרע וע”י זה מונע הריון אין בזה שום איסור, וכמו שאין איסור אחר תשמיש להרוג זרע ולמנוע הריון.

כד) ולדעת רש”י, יש יותר מקום לחידוש המהרש”ם בשו”ת (א’-נח’), מחנה חיים (א’-ל’), שו”ת שרידי אש (טו’, טז’), וכן הגאון ר’ אלי’ הענקין (מובא בשו”ת בני בנים ח”א סי’ ל’) שהמוך היה דבר הממלא הרחם ומורגש ע”י הבעל, ובלא”ה אינו מגרע הדרך תשמיש. ולכן הדייאפרם שניתן למעלה ליד צואר הרחם אין דינו כמוך. ומ”מ דעת האג”מ בכמה מקומות (אבה”ע ד’-סח’, ד’-סט’ ועוד) שדייאפרם הוי מוך דתשמיש כזו עם מחיצה ביניהם אינו צורת תשמיש הרגיל. אבל מש”כ בשו”ת משנה הלכות [ח”ה סי’ ר”י] להתיר יותר ממוך דמוך הורג משא”כ זה, לדעת רש”י ליתא, דאינו תלוי בהריגה כנ”ל.

כה) ולדעת ר”ת שהאיסור הוא להשחית זרע למנוע הריון (לבטל מפו”ר), אה”נ כמו שאסור ע”י מוך אסור ע”י קוטל זרע שמשחית הזרע ומונע הריון, ולדעתו שזה עצם האסור, אסור ג”כ לשלשה נשים. וכמו שאסור להשחית ולהרוג זרע אחרי תשמיש (למפי שמיפקדה אפו”ר) ה”ה לפני.

כו) ולדעת שא”ר, לפי דברי רע”א שדעתם שמוך הוי דרך תשמיש לכל הנשים, אלא שיש אסור להרוג. ואה”נ מעשה תשמיש אינו מעשה הריגה אבל מעשה דידה לשים לפני תשמיש הוי המעשה הריגה, א”כ ה”ה לשים לפני תשמיש קוטל זרע צ”ל אסור וכמו שאסור לדעתו להרוג זרע אח”כ.

אמנם לדעת האג”מ שג”כ סובר דהוי דרך תשמיש ומחדש שיש אסור דרבנן אטו אחר תשמיש, נראה דכל זה במוך, דמוך אחרי תשמיש מוציא הזרע ממקומו ומשליכו לבטלה וזה נכלל באיסור הז”ל. אבל לדעתו אין האיסור להרוג זרע ולמנוע הריון, דהלא ג’ נשים עושים כן ומוכח דאינו עצם האיסור אלא ההשלכה לבטלה. וא”כ קוטל זרע שמניח הזרע במקומו מותר לשים גם לפני ואחרי תשמיש דאין איסור להרוג זרע.

וכ”ש לדעת האחיעזר שלומד שא”ר על דרך רש”י דכל האיסור לשאר נשים במוך הוא דבשבילם אינו דרך תשמיש (ופליגי רש”י ושא”ר אי בקטנה נחשב דרך תשמיש או לאו, כנ”ל באריכות). לשיטתו קוטל זרע מותר כמו שבארנו לרש”י, כיון שאינו לבטלה שעוסק במצות עונה. ורק מוך אינו דרך תשמיש ואסור, אבל הקוטל זרע אינו מגרע הדרך תשמיש כלל וכלל.

ודין דייאפרם לאלו בפשוטו הוי כמוך, ויש מקום לדברי האחרונים הנ”ל דאינו מגרע כי דרך תשמיש הוא, משום שהמציאות הוא שונה ממוך.

 כז) היוצא לנו לדינא, ששימוש במישחה גם לאלו שאינם מג’ נשים,  לדעת רש”י, שא”ר (רמב”ן, ודעימי’) לפי הבנת אג”מ ואחיעזר וכן לדעת המקילים במוך לגמרי (מרדכי, שו”ת רא”ש), מותר הדבר ואין בזה משום איסור השחתת זרע, וכ”ה דעת האג”מ (א-סב’, ג’-כא’) וכן היא באמרי יושר (סי’ קל”א), וכ”ה בשו”ת תשורת שי מהד”ת סי’ סב, וכמדומני שכן עמא דבר להקל כל שיש היתר לעסו’ במניעת הריון. וזה בצירוף דברי החזו”א המובאים בס’ נשמת אברהם סימן ה’ אות יג בשם אסיא [קובץ רפואי] שכל אשה אחרי לידה עד לשנה (לפי הענין) יש לה דין ג’ נשים. ועי’ ג”כ בשו”ת כתב סופר [אה”ע סי’ כו’] שלומד שדעת הש”ע להקל ע”פ הרא”ש לגמרי במוך. ועוד יש להעיר דגם לדעת רע”א בדעת הראשונים הוי מותר גמור להבעל, ורק היא עושה איסור בהנחתה לפני תשמיש, וא”כ גם אם הוא רוצה להחמיר לכאו’ היא יכולה לסמוך על שיטות המתירים, ובפרט כשהיא טוענת שיש חולשה, ולב יודע מרת נפשה. ולדעת ר”ת, והבנת רע”א בשאר ראשונים אה”נ אסור שלא במקום ג’ נשים. ולר”ת גם לג’ נשים אסור כמו מוך לפני תשמיש, אבל נראה הסכמת הפוסקים שאין הלכה כר”ת בזה, עי’ ערוה”ש אבה”ע סי’ כג’ שמביא דעת הראשונים בצירוף דעת הרא”ש ומכריע שיש לסמוך עליהם במקום סכנה אפי’ לשמש במוך לפני תשמיש [ועי’ שם שלדעתו ר”ת סותר דברי עצמו מיבמות לכתובות]. וכן הוא ביש”ש [יבמות פ”א סי’ ח’] שאין הל’ כר”ת מה שהחמיר בכל אופן במוך לפני תשמיש. ובשו”ת תורת חסד [אבה”ע סי’ מג’-מד’] ביאר בדעת כמה וכמה ראשונים דלא כר”ת, וזאת להתיר אפי’ מוך. ובקוטלי זרע נראה שהוא ק”ו להקל לדעתו, עי”ש שלגבי איסור להשחית זרע [ע”י מוך אחרי תשמיש] אפשר להקל בכל צורך קצת.

ואף שכמה פוסקים החמירו מאד בשימוש במוך, עי’ בשו”ת חת”ס [יו”ד סי’ קע”ב] ושו”ת רע”א [קמא סי’ עא’, ודבריהם מובאים בפתחת”ש סי’ כג’ ס”ק ב’], עי”ש בדבריהם שזה מפני שגם לרש”י וגם לתוס’ מוך אסור לפני תשמיש, דגם לרש”י שהוא מח’ הלא קי”ל כחכמים. אבל בשימוש בקוטלי זרע נראה שר”ת יחיד הוא, והוא לשיטתו בשורש איסור השחתת זרע כנ”ל באריכות, שהם דברי חידוש שלא מצינו בשאר ראשונים. והא דפי’ רע”א בדעת שא”ר ראשונים, כבר תמהו עליו, ופי’ בא”א כנ”ל מהאג”מ והאחיאזר.

ומשא”כ בדייאפרם יתכן שלכל הראשונים הוי מוך, אלא שיש סברת כמה האחרונים הנ”ל לחלק ביניהם. ולכן ודאי שעדיף להשתמש במשחה ולא בדייאפרם במקום שאפשר [וע”ע חוברת אסיא חלקים עז’-עח’ מהגרשז”א זצ”ל שסבר כסברת המקילים לענין דייאפרם ושקוטלי זרע שמשחית הוי יותר חמור, וכן הוא במשנה הלכות ח”ה סי’ רל”ב. ובשו”ת ציץ אליעזר סי’ נא’ שער ב’ ג”כ מחמיר במישחה שהוא חמור לפחות כמו מוך, ע”ש].

 

Leave a Comment

Scroll to top