You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Metzitza B’Peh

Metzitza B’Peh

Question:

How should one perform the minhag of “metzitza b’peh” by a bris milah? If it permissible to do with a tube shouldn’t that be done to avoid any danger to the baby, being that this is a custom and not an obligation?

Answer:

As with all Minhagei Yisrael, metzitza b’peh must be treated as an indispensable part of mitzvas milah. Metzitza is already given great importance by Chazal, as is quoted in the gemara Maseches Shabbos. Although it’s medical importance is no longer understood by modern medicine, this in no way detracts from it’s importance. The sifrei kabalah reveal to us that there are other reasons for metzitzah, and on some level it is an integral part of this mitzvah.

The statistics show that metzitzah b’peh is a safe procedure, and therefore should be practiced as always. Mohalim should be aware to take necessary measures to maintain safety. Cleaning mouth and hands with antiseptic, and in the event of any sore or the like in the mouth, or any sign of illness [fever, cold] a tube should be used or metzitzah performed by another mohel.

תשובת מורנו הרב:

בשלהי שנת תשע”א ובתחילת שנת תשע”ב נתגלו בירושלים מספר תינוקות שחלו במחלת ההרפס כמה ימים אחרי שנימולו, וככל הנראה נדבקו במחלה בעקבות מציצה בפה. אחד הילדים נפגע במוחו ונשאר נכה לכל ימי חייו. לפני מספר שנים חלו שני תינוקות במחלה זו לאחר שנימולו על ידי אותו המוהל ואחד מהם מת ל”ע. בעקבות מקרים אלה פנו אלי מספר רופאים יראי שמים בדאגה ובמצוקה ונפשם בשאלתם האם מצווים לעשות מציצה כאשר יש מגע בין פי המוהל ואיבר המילה או שמא עדיף לעשות מציצה בפה ע”י קנה של זכוכית שצדו האחד מתלבש על האיבר ובקצהו השני מוצץ המוהל.

הנה שאלה זו כבר עוררה פולמוס גדול לפני יותר ממאה ושבעים שנה, ומאז כמעט בכל דור ודור קמו עוררין על מנהג המציצה בפה, ונבאר את השתלשלות הדברים ועיקרם ואת הראוי לעשות בענין. בשנת תקצ”ז פנה הגאון הר’ אלעזר הורביץ רבה של וינה לרבו הגדול החת”ס ושאל דכיון שהרופאים בעירו סבורים שהמציצה בפה יש בה לסכן את הנימולים ולפעמים גם את המוהלים האם מותר לעשות מציצה ע”י ספוג.

בתשובתו כתב החת”ס דכיון שכל ענין המציצה אינו אלא משום סכנה כמבואר בשבת קל”ג ע”ב יש להאמין לרופאים האומרים שהספוג מועיל כמו המציצה בפה, וכיון שמדובר בחשש סכנה אפשר לעשות מציצה בספוג. ואף שמנהג אבותינו לעשותה בפה, הלא במשנה שם בשבת קל”ג ע”א מבואר דמלין ופורעים ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכמון“. והלא בזמנינו אין נותנים עליה דוקא מין כמון וסוג אספלנית שהשתמשו בהם בימי חז”ל, וכן הדבר גם לגבי מציצה, כל הפועל והמועיל כעין מציצה בפה יוצאים בו יד”ח. ואף שבדברי המקובלים יש ענין דוקא במציצה בפה אין לנו עסק בנסתרות כאשר יש חשש סכנה.

תשובה זו לא נדפסה בשו”ת חת”ס אך היא נמסרה לדפוס בכת”ע של אותה התקופה “כוכבי יצחק”. בשו”ת יד אלעזר של הגר”א הורביץ הזכיר את דברי החת”ס האלה בסימן נ”ה, וכתב שכך הנהיג הוא בעיר וינה וכך נוהגים בהרבה קהילות ישראל, ואלפים נימולו ובמקום מציצה בפה נהגו בספוג זה.

ועיין עוד בדברי המשנ”ב בביאור הלכה ריש סימן של”א שהביא את דברי היד אלעזר והתיר להשתמש בספוג גם בשבת. ויש לציין שספוג זה גרוע מקנה הזכוכית שרבים משתמשים בו בזמנינו, דבספוג אין מציצה בפה כלל אלא לוחצים לחיצה קלה על איבר המילה בספוג כדי להוציא דם, ואין משתמשים כלל בפה.

ובדברי גדולי ישראל מאז ועד עתה מצינו שדנו בשלשה תחומים שונים בפולמוס גדול זה. א: לדחות בתוקף את דעת המשכילים שרצו לבטל לגמרי את המציצה לפי טענת הרופאים שאין כל סכנה בהעדר המציצה ואין במציצה כל צורך ותועלת רפואית. ב: אם אפשר ללחוץ בספוג ע”ג האיבר כדי להוציא דם במקום מציצה. ג: אם צריך דוקא מציצה בפה ממש או שאפשר למצוץ גם ע”י הפסק כגון ע”י קנה זכוכית כנ”ל.

יש מן האחרונים שכתבו לחדש דמלבד ענין מניעת הסכנה הוי המציצה חלק ממעשה המילה ממש, ומשו”כ אין מקום להסתפק כלל אם אפשר להשתמש בדרך אחרת או באמצעים אחרים כדי למנוע סכנה במקום מציצה, דאף אם אכן יש באמצעים אלה למנוע סכנה מ”מ צריך דוקא מציצה מעיקר דין המילה ומהותה. וק”ו שאסור להעלות על הדעת ביטול המציצה שהרי הוי חלק מחלקי המצוה.

עיין שו”ת מהר”י אסאד יו”ד סימן רנ”ח שכתב דמציצה הוי הלכה למשה מסיני והוי חלק מחלקי מצות מילה, וכ”כ בשו”ת אבני נזר יו”ד סימן של”ח מסברא ולא מהלכתא, עי”ש. אמנם האמת יורה דרכו שלא הביאו כל ראיה משכנעת לחידוש גדול זה, ומשפטות הסוגיה מבואר דכל עיקר חיוב המציצה אינו אלא משום סכנה, וכך מבואר להדיא בלשון הרמב”ם בפ”ב ה”ב מהלכות מילה.

ורוב גדולי האחרונים כתבו מפורשות דאין המציצה אלא משום מניעת הסכנה. כ”כ בישועת יעקב או”ח סימן של”א, בדרך פקודיך אות ד’ חלק הדיבור, בקצות החשן סימן שפ”ב סק”ב, בשו”ת אמרי אש ח”א סימן י”ח, בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ת ח”ד סימן ז’, בערוך השלחן או”ח של”א ס”ב, וכך נראה עיקר. וראיה גדולה לדרך זו מדברי התשב”ץ ח”ב סימן מ”ב שדן בשני תינוקות למול למה אין המציצה הפסק לענין הברכות, ותירץ דמ”מ צרכי מילה הוי כמו “טול ובריך”. הרי מבואר דבאמת אין המציצה מגוף המילה ולכן הו”א דהוי הפסק, וז”ב.

אמנם אין זה אלא מעיקר הדין, אך במקורות הקבלה אכן נראה דגם המציצה הוי מחלקי המילה, עיין בלשון תיקוני הזוהר תיקון ל”ז שם כתוב “ועל דא אמר אדם קדמאה קמי קודשא בריך הוא מי מציל בני מחרב המתהפכת אמר ליה חרבא דמילה כמה דאת אמר עשה לך חרבות צורים וחרבא דקודשא בריך הוא חרב פיפיות לקבל מילה ופריעה ומציצה וי”ג בריתות שנכרתו עליה“. הרי לן דמילה, פריעה ומציצה הן חרבו של הקב”ה לבטל את החרב המתהפכת מעלינו. ועיין עוד במה שכתוב בספר הקנה (עמוד ס”ב הוצאת קראקא תרנ”ד) “ועושה מציצה יפה לבער חשש הדם הנמצא סביב שהוא במקום הדין פן ינזק, וע”כ מילה ופריעה ומציצה שוין הן אלא שמציצה צריך ואינו מעכב”. הרי דמילה, פריעה ומציצה שווין המה. ועוד למדנו מדבריו שהסכנה אינה סכנה טבעית בלבד אלא חשש נזק משום מדת הדין. וכ”כ באור החיים פרשת תזריע (ויקרא י”ב ג’) וביאר את פנימיות עניני מילה פריעה ומציצה, עי”ש.  הרי לן דלפי מקורות הקבלה המציצה היא חלק ממצות מילה וסגולתה.

אלא שכתב החת”ס שאין לנו עסק בנסתרות. ואכן החת”ס הלך בזה בדרכו הסלולה שאין כל חיוב לנהוג לפי שיטת הקבלה. כ”כ בשו”ת אהע”ז ח”א סימן פ”ה בענין חליצה לאשה שאינה  מתכוונת להינשא, דאף שלפי הזוהר יש מצוה בחליצה מצד עצמה, כיון שלפי ההלכה אין החליצה אלא מתיר, אי אפשר לחייב את האשה לקבל חליצה כשאין רצונה להינשא לאיש.

וכ”כ עוד החת”ס בענין שילוח הקן בשו”ת או”ח סימן ק’ דאף שלפי הזוהר יש ענין במצוה זו אף כשאין רצונו ליהנות כלל מן האפרוחים או הביצים, אין זה נכון לפי ההלכה ומשו”כ אין לשלח את האם אא”כ רוצים לאכול את האפרוחים או הביצים. הרי לן דעת החת”ס דאף כשאין סתירה בין ההלכה והקבלה אין צריך לנהוג לפי הקבלה, אך רבים מן האחרונים נקטו דכשאין סתירה בין ההלכה והקבלה אכן יש לנהוג לפי הקבלה, וכן כאשר המקובלים מחמירים יש לנהוג כמותם, וכ”ה במשנ”ב סימן כ”ה ס”ק מ”ב וכך מבואר בבית יוסף או”ח סימן קס”א, עי”ש.

ב

אמנם אף אם הבאנו מקורות מן הקבלה דהמציצה מעצם מצות המילה היא, (אף שאינה דוחה את השבת אלא משום חשש סכנה כמבואר בגמ’ שבת כנ”ל), עדיין יש לעיין אם צריך מציצה דוקא בפה.

ובאמת מבואר ברמב”ם שם דצריך למצוץ כדי שיצא הדם ממקומות הרחוקים, ולכאורה צריך דוקא מציצה, אבל בלחיצה בעלמא ע”י ספוג אין דם יוצא אלא ממקום הפצע בלבד אבל אינו נמשך ממקום רחוק. ותמיהני איך הכשירו מקצת הגדולים את הספוג, שאין מקיימים על ידו עיקר ענין המציצה שכל עיקרה להוציא את הדם ממקום רחוק. והחת”ס הסתמך על מה שאמרו הרופאים שהספוג מועיל כמו המציצה, אך ברור כשמש שרופאים אלה לא ראו כל תועלת רפואית בכל ענין המציצה ומתוך זלזול גמור אמרו כשם שזה אינו כלום גם זה אינו כלום, אך אנו אין לנו אלא דברי חכמינו ולפי דבריהם צריך למצוץ ע”מ למשוך את הדם ולהוציאו ממקום רחוק מן החתך, ולחיצה ע”י ספוג לא מהני כלל.

וכאן המקום לעורר את ציבור המוהלים שלא די בנגיעה בעלמא אלא צריך למצוץ ממש כדי להוציא את הדם ממקום רחוק. ולפעמים כאשר אני משמש כסנדק רואה אני מוהלים שאינם אלא נוגעים בשפתותיהם רגע כמימרא, ולכאורה אין בזה כדי לקיים כל ענין המציצה.

ולפי הקבלה יש למצוץ דוקא בפה כמבואר בלקוטי תורה להאריה”ק סו”פ לך לך “גם דע, כי מילה גימטריא פ”ה, ופ”ה גימטריא אלקים, ולכן מוצצים בפה כלומר: אנו מושכים בפה כח הדינים והקליפות הקשה שהוא אלקים. לכן מוצצים ג”כ ביין, לפי שיין ג”כ גבורה, כהמילה עם הכולל, מין במינו, גבורה בגבורה. להוציאו מרמ”ח איבריו, באופן: כי המוצץ יכוין, כי הדם הוא מדת הדין, ויין אדום הוא ג”כ מדת הדין, מצא מין את מינו וניעור. ולכן זורקין יין בפה על המילה, לומר כי אנו רוצים למתק הדין מבפנים. עם היין”. ואפשר שיש מקור לדברים בתיקוני הזוהר תיקון י”ח “חכמה אורייתא בבעל פה דתמן שכינתא תתאה פה אתקריאת מסטרא דצדיק דהרי סליק פ”ה לחושבן מיל”ה דיאהו כל פה”. וגם בספר הקנה הנ”ל יש גירסה “וצריך מציצה בפה“, במקום מציצה יפה, וכך מסתבר.

הרי לן לפי הקבלה דצריך דוקא מציצה בפה ורמז לדבר מילה בגימטריא פה.

ובאמת מצינו גם במקורות ההלכה דמוצצין בפה כמבואר בשבלי הלקט הלכות מילה סימן ח’ ובמחזור ויטרי מילה סימן תק”ה, וכך פשטות לשון מציצה וכך המנהג הפשוט, וכמ”ש הרמ”א ביו”ד סימן רס”ה ס”א דאם המוהל מברך צריך קודם לנקות את פיו, ובסעיף י’ כתב דרוקקין אם דם המציצה אל העפר, אך אפשר דאין זה אלא משום שלא היה להם דרך אחרת למצוץ את דם המילה, אך ממקורות הקבלה הנ”ל מבואר דיש בזה ענין וקפידה דצריך מציצה דוקא בפה. אך כשהמציאו את קנה הזכוכית שמחד יש בו מציצה בפה ומאידך אין פי המוהל נוגע בפצע הפעור היו מן הגדולים שנקטו דאכן אפשר להשתמש בכלי זה, כ”כ הגרש”ר הירש בשו”ת שמש מרפא סימן נ”ד – נ”ה, וכך הסכים הגרי”א מקאוונא כמבואר שם, וכ”כ בהר צבי יו”ד סימן רי”ד, עי”ש.

אך רוב רובן של גדולי ישראל החמירו מאד שלא לשנות מנהג אבותינו שבידנו, ואף המקילין הקילו והתירו להשתמש בקנה הנ”ל רק בשעת הדחק ובמקומות שאסרו בגזירת המלכות את המציצה בפה ממש. ועיין בזה בשו”ת מהר”י אסאד יו”ד סימן רנ”ח, שו”ת מהר”ם שיק או”ח קנ”ב ויו”ד רמ”ד, האלף לך שלמה ח”ב סימן רס”ב, בית יצחק יו”ד ח”ב סימן צ”ח, בנין ציון סימן כ”ד – כ”ה, וכך מבואר בספרים רבים.

והפליגו בזה בשו”ת מנחת אלעזר (ח”ו סימן כ”ו) שכתב דעדיף לבטל מילה בזמנה מאשר למול ע”י קנה, דהוי כאילו מבטלים לגמרי את חובת המציצה, וגם בשו”ת דברי יציב (יו”ד סימן קנ”ה) כתב כעין דברי המנח”א, אך לא הסיק כן הלכה למעשה. אמנם מדברי רוב גדולי האחרונים נראה בעליל דאף שנקטו דמעיקר הדין מהני מציצה ע”י דבר אחר ראו צורך לעמוד בפרץ נגד המתחדשים והמתפרצים, ומשו”כ נעמדו כחומה בצורה שלא לשנות ממנהג אבותינו.

וכך נראה מתשובת החת”ס שהקיל בזה כיון שבזמנו עדיין לא הרימו ראש לערער ולבטל מנהגי ישראל, ע”כ דן בזה החת”ס לגופה של הלכה וכיון שנמסר לו שיש סכנה במציצה בפה כתב להקל למצוץ ע”י ספוג, אך לאחר שחוגי המשכילים שפכו חמתם על מנהג המציצה בפה עמדו תלמידיו בפרץ שלא לשנות שינוי כלשהו במצוה קדושה זו.

ובשדי חמד כרך ט’ בערך מילה כלל א’ כתב אריכות מופלגת בענין זה וליקט הרבה מקורות ומכתבים בענין זה וכתב באות י”א לדחות בתוקף את דברי התולים עצמן באילן גדול החת”ס וכתב מפי השמועה שהחת”ס כתב תשובתו רק כשהיה חשש שהשלטונות יאסרו לחלוטין את המציצה, עי”ש. ובשו”ת עין הבדולח להגרח”צ מאנהיימר שהיה מצעירי תלמידי החת”ס (סימן י”ג) תקף את הגר”א הורביץ וכתב דאף אם אכן תשובה זו נכתבה ע”י החת”ס לא הקיל אלא לעשות מציצה ע”י דבר אחר ולא חלילה לבטל את מנהג המציצה, עי”ש.

ג

ולאחר כל המבואר, אכתוב את הנראה עיקר לענ”ד בגופן של דברים.

א: חלילה לבטל את מצות המציצה או למצוא לה תחליף שאינו מציצה בפה. רק מציצה יש בה כדי להוציא דם ממקום רחוק ולא ניגוב או לחץ.

ב: ראוי ונכון למצוץ בפה ממש כדרך שנהגו כל אבותינו מימות משה רבינו, וכך רמזו במ”ר (פי”א שהש”ר א’ י”ב) “משה מל יהושע פורע אהרן מוצץ…”, וכמבואר בכל הפוסקים. אמנם מעיקר הדין נראה דיוצא גם בהפסק כלי כגון קנה חלול, דמ”מ יש כאן מציצה בפה. אך כיון שנתבאר מדברי גדולי הקבלה שצריך למצוץ דוקא בפה, ועוד מבואר בקבלה דאין המציצה משום סכנה בלבד אלא יש בה ענין מצות המילה וסגולתה, יש לכתחלה למצוץ בפה ממש, דהלא אין לנו ידיעה בנסתרות ובמופלא ממך אל תדרוש, ואפשר שיש ענין במציצה רק כשנעשית בפה ממש.

ג: מן הנתונים שהוצגו בפני למדתי שבחמש השנים תשס”ז – תשע”א דווחו בארץ ישראל חמשה מקרים של תינוקות שנדבקו במחלת ההרפס בעקבות ברית המילה. בכל המקרים הללו נעשה מציצה בפה. בתקופה זו לא דווח על בנות שנדבקו במחלה זו, על תינוקות שנדבקו לפני הברית, או על ילדים שלא קויים בהם מציצה בפה שנדבקו. עובדות אלה מחזקות את ההשערה שאכן נדבקו במחלה מן המוהל שהדביק אותם ע”י המציצה. אמנם באותם השנים נימולו בערך כארבעים אלף ילדים שבהם נעשה מציצה בפה. הרי שאחוז הילדים שנדבקו במחלה קטן ביותר. לדברי ד”ר שלזינגר שהוא רופא ירא שמים אין הדיווח מושלם ויש מקרים שלא מדווחים. אך אף לדבריו ניתן להניח שרוב המקרים מדווחים, וברור א”כ שמדובר באחוזים קטנים ביותר.

אמנם ברור דאף אם מדובר באחוזים מעטים, אין הולכין בפקו”נ אחר הרוב ויש לעשות כל שבידינו למנוע מן התינוקות סכנת הידבקות במחלה. והלא כתב מרן הגר”ש וואזנר בשבט הלוי ח”ח סימן רי”ד דהסיבה שלא נהגו לעשות מציצה בפה במילת מבוגרים היא החשש שהמוהל ידבק במחלה מן הנימול, ומה לן בין סכנת המוהל ובין סכנת הרך הנימול. עוד נאמר לי ע”י רופא זה שמתוך ארבע מקרים שהוא בדק אישית הודו שני מוהלים שאכן היה להם פצע בפיהם שלא בדקו ולא היו מודעים לסכנת ההידבקות.

ומשום כך נראה דיש להביא למודעות המוהלים, שכל שיש לו פצע בפיו אסור לו לעשות מציצה בפה, וכן כאשר יש למוהל מחלה או חום, דכל כה”ג סכנת ההידבקות היא מוחשית ועולה לאין ערוך. וכל כה”ג תיעשה המציצה ע”י אחר שנקי מכל פצע ומחלה, או לחילופין ישתמש המוהל בקנה הזכוכית. ושמעתי משני מוהלים מומחים וידועים יר”ש מרבים הרב משה וייסברג והרב חיים מילר הי”ו שבהזדמנויות שונות שמעו ממרנן ורבנן הגרי”ש אלישיב והגר”ח קנייבסקי שבשעת הדחק מותר להשתמש בקנה זה לעשות מציצה, והגרח”ק אמר בשם מרנא החזו”א “אין חציצה במציצה”. ומשו”כ נראה דכאשר יש חשש קרוב להידבקות ובשעה”ד יש להקל להשתמש בקנה הזכוכית.

יש לדאוג גם שכל מוהל ישטוף את ידיו ואת פיו היטב בחומר שכולל אלכוהול, גם כשבוא בריא, כדי למזער את הסכנה. ובזכות י”ג בריתות שנכרתו על מצוה נשגבה זו נזכה שלא ישמע שוד ושבר, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, וכבר כתב החת”ס בשו”ת (יו”ד סימן רמ”ה) דע”י מצוה מילה זוכים לשמירה דלעילא וזכות המצוה תגן ותושיע להציל מכל צער ונזק.

Leave a Comment

Scroll to top