You Are Here: Home » Responsa Resource » The Jewish Home » Buying Seforim with Maaser money

Buying Seforim with Maaser money

Question:
Can one use maaser money to buy seforim that one will use to prepare shiurim?

Kol tuv

Answer:

The poskim bring purchsing seforim as a vaild use for maaser money. However this is only if he otherwise would not have bought the sefer with his own money. In addition he has to write in the sefer that the sefer is from maaser money, and should be made available to others to use as well. Seforim which will not be available for public use, one should refrain from using maaser money.

מקורות וביאורים

הנה, עיקר מצות צדקה המפורש בתורה הוא נתינת ממון ושאר צרכים לעניים וכמש”כ ‘נתן תתן’ ‘ופתח תפתח’, והכל קאי על “וכי ימוך אחיך” דהיינו עני. ולמדו חז”ל מפסוק “די מחסורו” שגם מי שהוא עני בדבר מסוים אף שיש לו אוכל ודירה לחיות, מ”מ מצות צדקה הוא להשלים חסרונו. אבל לתת כסף לשאר צרכי מצוה וכגון לבית הכנסת או לקנות עלי’ אין בזה משום צדקה, אלא גמילת חסד. ואם היה מצות מעשר כספים חיוב גמור ושיעור במצות צדקה פשוט שצריך לתת הממון רק לצורך עניים [או עני בדבר להשלים חסרונו משום די מחסורו]. וכן משמע פשטות לשון הרמ”א כאן שמביא מהמהרי”ל שאין להשתמש בכספי מעשר לצורך מצוה “רק יתננו לעניים”.

אבל כיון שקי”ל שאין מעשר כספים חיוב גמור בשיעור מצות נתינת צדקה, אלא חיוב דרבנן ולהרבה רק מנהג בעלמא. מצינו בדברי רבותינו שהמנהג הוא להשתמש עם כספי מעשר לא רק לצדקה גמורה אלא ג”כ לצורכי מצוה, באופנים מסוימים. ואף למדו כן בדעת הרמ”א. דעי’ בבאר הגולה אות ה’ שמה שאסור לשלם למצות ממעות מעשר, הוא רק מצות שכבר חייב בהם בלא”ה ורוצה לפטור עצמו עם מעשר. וכן מבואר בגאון שמביא מקור להרמ”א ממס’ ביצה יט: והוא מה שאיתא שם שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, הנאמר לגבי קדשים. וה”ה שאין לפרוע לחובת מצוה ממעות שכבר “הוקדשו” למעשר. ובפתחת”ש ס”ק ב’ מביא מהחת”ס [יו”ד סי’ רל”א] שחולק וסבר שהמהרי”ל מיירי גם בכל מצוה שאין להשתמש בכספי מעשר. אבל גם הוא מודה שאין זה דין בעצם בהלכות מעשר. אלא מיירי באופן שנהג כן ג’ פעמים לתת מעשר כספים שלו לעניים, ושוב מה שמפריש “ממילא הוי לעניים”. אבל בלא”ה גם הוא מודה שלדעת הרמ”א יכול להשתמש במעשר לצרכי מצוה.

וכן משמע מהש”ך וט”ז, ששניהם מביאין מהמהרש”ל ודרישה היתר זו לשלם למצוות בכספי מעשר, ולא העירו שזה דלא כדעת הרמ”א. והנה, בש”ך ס”ק ג’ כתב שהיתר זו הוא רק “אם לא היתה עושה אותה מצוה”, ומשמע שגם מצוה שאינו מחויב בו אבל למעשה בלא”ה היה עושהו שאין לשלם עם כספי מעשר. אבל בט”ז [ס”ק א’] מבואר שאינו תלוי בזה וגם אם היה עושה המצוה, כל שמתנה מראש שרוצה לשלם למצוה זו אם כספי מעשר מותר. ולא רק כשעושה לביה”כ וכדו’ אלא גם אם הוא נהנה מהנתינה וכגון שקונה עלי’ לתורה מותר דאין זה אלא טובת הנאה שיש לבעלים בכל נתינת מעשר.

אמנם גם הט”ז בסוף דבריו מביא לשון זה “ולא היה עושה המצוה”, ומשמע שלעולם צריך לתנאי זה. והביאור בזה הוא, שתלוי לאן הולך כספי המעשר למעשה. דבנותן מעות לנר ביה”כ או לקנות עלי’, סוף סוף הכסף הולך להקדש וצרכי רבים אלא שהוא נהנה מזה. משא”כ בסוף דבריו מיירי שקונה זכות להיות סנדק, מסדר קידושין או לקנות ספרים. ובאלו, הכסף הולך לאדם פרטי שהוא לאו דוקא עני והוא מרויח ככל מכירה דעלמא. ובכה”ג התירו רק כשהכסף עושה מצוה שבלא”ה לא היה נעשית, ודו”ק.

Leave a Comment

Scroll to top