You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Refusing Medical Care

Refusing Medical Care

Question:
לכבוד הרבנים ומרן הגאב׳ד שליט׳א
A 50 year old gentleman is diagnosed with colon cancer. The doctors offer him an operation followed by chemotherapy after which he will have a 73% chance of survival at 1 year followed by a further 5 year survival rate of 50%. The patient wants to consider homeopathic treatment which according to numerous rigorous scientific studies in the last few decades has repeatedly shown to be no better than placebo. The doctors warn the patient that if he does not go through with the operation and subsequent course of chemotherapy, the cancer will spread and that his survival rate will be severely limited. Is the patient permitted to go against the advice of the conventional doctors? What is the Rav’s opinion with regards to the use of homeopathy in treating diseases, in light of multiple scientific studies which have shown their ineffectiveness as a form of treatment?

 

Answer:

Being that the only real viable treatment is chemotherapy, and this would provide him a real possibility of living a number of years, it is his obligation to do what he can to stay alive. Although the treatment will involve considerable pain and suffering, it is still the correct path to take. Only for one who is at an end of life scenario, and there is only a question of a few days or weeks, would the choleh have a right to refuse treatment. Below is a Teshuvah the Rav wrote on this matter in a similar case.

בחולה זקן שיש לו נמק ברגלו והדרך היחידה להציל את חייו היא ע”י קיטוע הרגל. החולה מתנגד לקיטוע וחושש מן הייסורים שבעקבות הניתוח ואומר שטוב מותו מחייו. האם כופין עליו ניתוח זה.

הנה כבר דנו גדולי הפוסקים אם מותר לחולה שיב”ס להמנע מפיקוח נפשו ולהסתכן וקבעו שעבירה בידו וחייב אדם להציל נפשו ממות. עיין מגן אברהם סימן שכ”ח ס”ק ו’, ושו”ת הרדב”ז (ח”ג תמ”ד וח”ד סימן ס”ז). אך אין דבריהם ענין כלל לני”ד, דהם דנו במי שאינו רוצה לאכול ביוה”כ או לחלל את השבת כדי להציל נפשו בחשבו שצדיק הוא מי שמוסר נפשו למיתה כדי שלא לעבור על מצוות התורה וטעות בידו, אך אין מדבריהם ראיה לגבי הבוחר מות מיסורים ורוצה להמנע מלקבל טיפול מפחד כאב ויסורים.

ועיין עוד במור וקציעה שם שכתב דאם אין החולה מאמין ברפואה אין לכפותו לקבל רפואה זו. אך גם זה אינו ענין לני”ד, דדברי המו”ק מבוססים על ההנחה שהרופאים אינם בקיאין כל צורכם במחלות פנימיות. (ועיין באבני נזר חו”מ סימן קצ”ג בדפוסים ישנים תשובה מאביו הגדול בעל אגודת אזוב שכתב גם הוא בשם האבן עזרא דכיון שאין הרופאים בקיאים במה שקורה בתוככי הגוף אין לסמוך עליהם, ועפ”י דבריו כתב בעל אגודת אזוב שהחולה רשאי להחמיר בזה נגד דעת הרופאים. וכעין דבריו כתב המו”ק דאם אין החולה מאמין בדעת הרופא אין לכפות עליו לקבל רפואה זו).

וברור כשמש דאין הוראה זו נוגעת לזמן הזה שבו התקדמה הרפואה מן הקצה אל הקצה וברור כשמש שאם דעת הרופאים נחרצת שטיפול מסויים או ניתוח מסויים יציל חייו של החולה אין כלל משמעות במה שהחולה מאמין או אינו מאמין. וכבר כתב האגרות משה חו”מ ח”ב סימן ע”ג אות ה’ שאם כל הרופאים מסכימים לדעה אחת, כופין את הטיפול על החולה ואין להתחשב במה שאינו מאמין בטיפול.

אך אין כל זה נוגע לני”ד שבו החולה חושש מיסורים וטוב מותו מחייו כמבואר. אלא שבמו”ק שם דן גם בשאלה זו וכתב דאם יש ספק אם הטיפול יועיל או לא, אם אין הסכנה גמורה זכות החולה להמנע מטיפול אבל בסכנה גמורה ורפואה בדוקה בטלה דעת החולה ויש לכפותו בפקוח נפש עי”ש.

אמנם גדולי זמנינו רוח אחרת היתה בקרבם, דהנה כתב האג”מ שם אות א’ דחולה מתייסר שא”א לרפאותו ולהצילו וגם א”א להקל יסוריו אין מצווים להאריך ימי סבלו ע”י תרופות וכ”כ שוב שם בסימן ע”ד אות א’ – ב’ וחזר פעם שלישית על דבריו בסימן ע”ה אות א’ עי”ש.

אמנם אין זה ענין לני”ד דשם מדובר בחולה סופני שאין סיכוי לתת לו אלא חיי שעה בלבד, משא”כ בני”ד שע”י קיטוע הרגל יש סיכוי להצילו לימים ארוכים. אמנם שם בסימן ע”ג אות ה’ כתב דאין כופין את החולה לקבל טיפול רפואי שיש בו סבל ויש בו סכנה אף אם הסכנה גדולה בהרבה אם לא יטופל, ושם לא מדובר בחולה סופני. אמנם עדיין יש לדחות דהאג”מ מיירי בחולה מסוכן בעלמא, אלא שהסכנה ללא הטיפול גדולה מסכנת הטיפול אבל אם ללא הטיפול צפוי החולה למות בודאי נראה לכאורה דיש לכפותו למלט נפשו ממות.

אך גם בכה”ג כתב בשלחן שלמה מתורתו של הגרש”ז אוירבך זצ”ל (ערכי רפואה ח”א עמוד ע”ד) לגבי חולה שיב”ס שהדרך להצילו זה ע”י קיטוע אבר והחולה אינו רוצה להתייסר וליפול למעמסה על משפחתו, דמותר לו להימנע מניתוח זה אף אם בדרך הטבע ודאי ימות, עי”ש.

ועוד ראיתי להגאון מסטייפלא בקריינא דאיגרתא אגרת ק”ץ שכתב “בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפי’ אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות, אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיני ד”ז צע”ג דביו”ד סי’ של”ט מבואר דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה (כשעי”ז המונע יסוריו רבים) ורק מעשה בגופו אסור לעשות וא”כ להיות שוא”ת לכאו’ (במקום שעי”ז יתוספו לו יסורים) לא מצאתי איסור ואדרבא יש ללמוד למנוע מזה עיין בבית לחם יאודה ביו”ד שם ד”ה מכח שאומרים, שאין לתת מלח להאריך הגסיסה (ואולי גוסס שאני) אבל לכאו’ כל שאינו אלא לחיי שעה ואין בו הצלה ממש דמי לנדון הגוסס שהרי הגוסס הוא כחי לכל דבריו וכ”ז צע”ג”.

והנה כיון שהדברים נכתבו באגרת ולא בפסק ובירור הלכה קיצר הגאון, סתם ולא פירש, ולכאורה פשוט דאין כונתו לומר דאין חייבין כלל להציל אדם לחיי שעה דהלא מחללין שבת בשביל חיי שעה, ותימה גדולה לומר דמותר לחלל שבת אף שכלל אין מצוה להצילו, ומשו”כ נראה פשוט דמיירי בחולה מתייסר שאין תקוה לרפאותו דומיא דגוסס וכמ”ש באגרות משה שם דחזקה על הגוסס שהוא מתייסר. ובכה”ג נטה לומר שאין מצוה להצילו לחיי שעה, וז”פ.

הרי לן דעתם של שלשה מגדולי הדור עמודי התורה לכל בית ישראל שאין חיוב להאריך ימי סבלו של חולה מתייסר או לנתח אדם באופן שעצם הניתוח יגרום לו לחיי סבל ללא תקוה להתרפאות. ולכאורה יש לתמוה על דבריהם מדברי חד מתקיפי קמאי מגדולי רבותנו האחרונים רבינו יעקב עמדין שקבע נחרצות שאין להתחשב עם דעת החולה המתיירא מייסורין ויש לכפותו להתרפאות.

אך באמת נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דכל כונת הגר”י עמדין בחולה החושש מיסורי הטיפול והניתוח, אך אם יטפלו בו וינתחוהו טובים סיכוייו להתרפא ממחלתו ולזכות לחיים ארוכים נטולי סבל ובכה”ג כתב דאין להתחשב בחששותיו. ובכה”ג מודי אף גדולי הדור הנ”ל, והם לא דנו אלא בחולה סופני שא”א להצילו וגם א”א להקל מכאבו וסבלו ובכה”ג אפשר דגם לדעת הגרי”ע אין מצוה להאריך את ימי סבלו, ודו”ק בזה.

ב

והנה האמת אגיד, דבעניי דברי שלשת עמודי התורה והיראה הקה”י, האג”מ והמנח”ש, צריכים עיון בעיני, דמפשטות דברי הקה”י משמע דאין מצוה כלל להציל אדם לחיי שעה וזה בודאי תימה כנ”ל. בדברי הגרש”ז מבואר דאדם רשאי להימנע מקטיעת אבר משום שהוא נכבד בעמיו ואם לא יוכל ללכת ברגליו יהיה אומלל וכדי לא ליפול למעמסה על בני משפחתו וכדו’, ומכל אריכות דבריו של האג”מ משמע לכאורה דכל שא”א לרפאותו ולגאול אותו מייסוריו אין מצוה כלל לרפאותו, וכ”ה בכל מצב שלפי ההשערה היה בוחר מות מחיים, דו”ק בדבריו.

ואני בעניי היה נראה לי יותר דאין הדברים אמורים אלא בחולה סופני שלא נשאר לו אלא זמן מועט לחיות, ואין היתר להימנע מלרפאותו אלא כשהוא מביע רצונו להימנע מרפואה עקב סבלו הגדול דכבר הפליגו חז”ל בקושי ייסורי הגוף עד שאמרו (כתובות ל”ג) “אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחי לצלמא” אבל אין רשות ביד האדם להימנע מהצלת נפשו משום שיקולים אחרים של נכבדות או מצוקה כלכלית וכדו’, ואף שאין בידנו לכפותו בפועל מ”מ מצוה לשדלו בכל דרך לקבל את הטיפול המוצע, כל עוד אין סיבת הימנעותו מחשש ייסורים וכאב.

וכבר הביא האג”מ מהא דעבו”ז (י”ח ע”א) דרבי חנינא בן תרדיון אמר לקלצטנורי שאם יסיר ספוגין של צמר מעל לבו וירבה השלהבת יביאנו לחיי העולם הבא אף שלא רצה לפתוח את פיו כדי שיכנס האש ויצא נשמתו במהרה, הרי דאף שאסור בשום פנים לעשות מעשה לקרב מיתתו של החולה המתייסר מ”מ אין אנו מצווים להאריך את חייו. ואין לנו מזה אלא בענין שהמות הטבעי מיידי וקרוב ובענין שהאדם מתייסר בייסורי שאול של שריפה חמורה, דון מינה ואוקי באתרא.

ומ”מ נראה בני”ד דכיון דמדובר בחולה במחלה קשה וקיטוע איבר לכשעצמו הוא ניתוח קשה שיש בו סכנה, וגם הרופאים אמרו שיש חשש בין שלושים לארבעים אחוז שהחולה ימות אף אם ינתחוהו, אין כופין עליו ניתוח זה אם רצונו להימנע ממנו.

Leave a Comment

Scroll to top