You Are Here: Home » Responsa Resource » The Jewish Calendar » Lighting Menorah for Visitors

Lighting Menorah for Visitors

Question:

1. A person who is invited (with his family) to close family members for a Hadlokas Neros. The hosts are well meaning but not very `informed` and are likely to be offended by the invited family not wanting to light by them. Is there any heitter for the guests to light there? (They are not sleeping there, just about eating one meal) And is there room le`hokel to allow at least the boys (probably higiu le`chinuch) to light there?

Many thanks for your unique very much appreciated service!!

Answer:

One who is not at home for lighting has a number of possibilities, see footnotes. If he is eating the meal there that evening he may light there, and should be יוצא  the brachos with the בעל הבית. In addition he should light in his house [without a bracha], either when he returns home or at the zman through a שליח.

מקורות:

מי שעומד מחוץ לביתו בשעת הדלקה ועתיד לחזור באותו לילה אחרי עיקר זמן הדלקה, יש בפניו כמה אפשריות איך לנהוג באותו לילה, ולכל צד יש מעלה וחסרון.

להדליק בפלג המנחה  –  קי”ל בש”ע סי’ תרע”ב סס”א שמי שטרוד ואינו יכול להדליק בזמן, מותר לו להדליק מפלג המנחה ובתנאי שידליק במספיק שמן שידליק עד הלילה שיהיה אז פרסומי ניסא. ומקור דבר זה הוא מהמר”י אבוהב בשם האורחות חיים מובא בב”י. ואף שהברכי יוסף כתב שלא מצינו מי שיחלוק על שיטה זו, באמת סתימת כל שאר הראשונים הוא שא”א להדליק דוקם שקיעת החמה, וכן מפורש במאירי [כא:]. ואף שהמ”ב מכריע שאפשר גם לברך בשעה זו, ודאי בדיעבד גדול הוא דלא כפשטות רוב ראשונים, ועי’ בכף החיים שבאמת מחמיר שאין לברך בהדלקה מפלג המחה.

להדליק לאחר זמן שתכלה רגל מן השוק  –  עיקר זמן הדלקת נרות חנוכה הוא לא מאוחר מזמן שתכלה רגל מן השוק, ובזמן חז”ל זה היה כחצי שעה מתחילת זמנה, כמבואר בראשונים. ובזמן הזה שהדרך שיש אנשים בשוק עד שעה הרבה יותר מאוחר לכאורה זמן הדלקה נמשך הרבה יותר מחצי שעה. וכן מפורש בריטב”א בחי’ לשבת. ומ”מ ודאי לכתחילה צריל להדליק בתחילת הזמן ולא מאוחר מחצי שעה אחר תחילת הזמן. ומ”מ בדיעבד לא זו בלבד שיש להדליק עד שעה מאוחרת שיש בני אדם בשוק. אלא מבואר בש”ע שם ס”ב שבדיעבד אפשר להדליק כל הלילה עד עלות השחר. ובזמנינו שרוב אנשים מדליקים בפנים הבית בחלון ביתם, וא”כ יש בזה גם היכר לבני הבית, הלא מבואר ברמ”א שם שמעיקר הדין אין הקפדה בזמן שיון שבכל אופן מדליקין לבני הבית. ומ”מ בזמנינו שאינו זמן סכנה [לכה”פ בא”י] ומה שמדליקין בפנים הוא מדין דר בעליה ודאי שלכתחילה צריך להדליק בזמן כדי לעשות פרסום לרבים [דרך החלון] לפני זמן תכלה רגל מן השוק.

להדליק בזמן ע”י שליח – ומי שאינו בביתו, וגם אין בני ביו נמצאים שם, לכאורה עצה פשוטה לו לשלוח שליח להדליק בביתו בזמן.  עי’ במ”ב תרע”ג סע’ ג’ שמביא מהב”ח [מובא במג”א תרע”ו ס” ג’] וט”ז, שאיש יכול לעשות אשה שליח להדליק בעבורו נ”ח, וגם איש יכול להיות שליח להדלקת האשה. ובפשוטו מבואר כאן דין שליחות בנ”ח ואינו דין מיוחד בנשים כלל, אלא ה”ה באיש שיכול לעשות איש אחר לשליח להדליק בעבורו. ומ”מ צ”ע הא דמביא המ”ב מהפרמ”ג וכן הוא בב”ח דהא דהשליח יכול להוציא המשלחו בברכות הוא רק כשהמשלח עומד שם ושומע הברכות ויוצא בזה משום שומע כעונה. אבל בלא”ה אין השליח יכול לברך, והלשון בב”ח הוא “כיון שהמצוה מוטלת על גוף האדם”.

 ונתקשו האחרונים טובא בדין זה [עי’ אג”מ או”ח א’-קצ’ ועוד הרבה] דמאי שנא הכא מכל שליחות בעלמא למעשה מצוה, וכגון בדיקת חמץ, מעקה, ומזוזה דשליח יכול לברך על המעשה מצוה שהוא עושה, ונאמרו בזה כמה מהלכים. באג”מ [או”ח א’-קצ’, במהלך הראשון] ביאר שלעולם שליחות זו הוא כמו כל שליחות למעשה מצוה, ולכן בעצם השליח יכול לברך ג”כ. אלא דברכת הראי’ [שעשה נסים] בכל הימים ושהחיינו ביום ראשון, תיקנו לאומרם רק פעם אחת ביום [ושהחיינו רק ביום ראשון]. דברכת הראי’ איתא גבמ’ שאומרים כל יום משום דכל יום היתה נס חדש, אבל שה רק לפעם ביום. ומי שנעשית שליח לברך הלא כבר בירך או עתיד לברך לעצמו וא”כ א”א לברך שוב שהמשלח. ואה”נ לפי”ז ברכת להדליק יכול לברך כל פעם שמדליק נ”ח מחדש, כמו כל שליח לעשות מצוה. דהוי כמי שיש לו חיוב להדליק ב’ פעמים בלילה אחד שכל פעם יש לו לברך ברכת להדליק, אבל ברכת הראי’ אין לו לברך אלא פעם אחת. ולכן אין לו לברך אא”כ המשלח שם יוצא בברכות בשומע כעונה. דאז השליח יכול לכוון לא לצאת בהברכה לעצמו ושוב אפשר לברך לעצמו בנרותיו.

אלא דמקור  דברי הב”ח הם במנהגי מהר”א טירנא שמביא כן בשם הר”ח. והוא המהר”ח או”ז, ומובא דבריו בשו”ת מהר”ח או”ז סי’ קכ”ח. ושם מבואר דלעולם אין השליח מברך כלל על נ”ח אא”כ המשלח עומד שם לידו. ועי’ בהגהות ברוך עטם בסי’ של”ד שהקשה דא”כ שזו מצוה המוטל על גוף האדם ולא שייך בו שליחות למה אמר הב”ח לא לברך, הלא כל ההדלקה של השליח אינו כלום. ונראה בזה שהשליחות אינו מועיל לקיים ע”י מצות הדלקה דבזה הקפידו חז”ל שיהיה באדם עצמו. ומ”מ ע”י שהשליח מדליק בביתו נפטר מחיובו, ויש לו כעין קיום המצוה, בלי שעשה מעשה המצוה. ומשל למה הדבר דומה, לגר שנגייר שפטור מפריה ורביה ע”י הידים שהיה לו שגיותו, אף שלא עשה בזה מעשה מצוה.

וכן הכריע הגרשז”א מובא בס’ הליכות שלמה [עמ’ ש’] שאין לשליח לברך כלל, כפשטות דברי הב”ח ומהר”ח או”ז. וא”כ גם בזה אינו עצה מובחרת להדליק ע”י שליח, דלהנ”ל חסר בזה המעשה מצוה ורק שפטר עצמו מחיובו ע”י הדלקת השליח. [והלא דעת היעב”ץ שברכות מעכבות בנר חנוכה ובלי ברכות לא קיים מצותו כלל].

להדליק אצל הילדים שלו  –  ומי שהוא בשעת הדלקה אצל ילדיו וכדו’ ואוכל שם באותו ערב בלבד ונשארים שם לכמה שעות, ורוצה להדליק ולברך שם. עי’ בט”ז סיק תרע”ז ס”ק ב’ שמעיר על מנהג זה שהוא טעות, ובאמת צריך לחזור ולהדליק בביתו. ומשמעות הט”ז שזה לעיכובא והברכה במקום שאוכל, בכה”ג הוי לבטלה.

אמנם עי’ במג”א ס”ק ז’ שמביא דין זה מהב”ח. והמעיין שם בב”ח יראה שדעתו שבאמת יכול לצאת מעיקר הדין במקום שאוכל אפי’ רק ללילה אחת. וכל ההקפדה לחזור לביתו הוא משום חשד של הרבים שיראו שאינו מדליק בביתו. וא”כ בזמן הזה שהרבה מדליקין בפנים ולכן אין חשד להרבה פוסקים, לכאורה יש יותר מקום להקל בזה.

ועוד יש להוסיף לזה, שלשון הט”ז הוא שאוכל אצל חבירו ויש לו “בית בעיר” אז חייב לחזור לביתו. ומשמע שאם הוא באמת בריחוק מקום מביתו בשעת הדלקה אולי בזה לא חייבוהו לחזור לביתו להדליק. ואפשר לבאר זה בתרתי. או שכיון שהוא רחוק מביתו, נקבע מקומו כאן במקום אכילתו אף שהוא ארעי ללילה זו בלבד. או דילמא לא הטריחוהו לחזור לקיים מצוה דרבנן, וממילא נשאר לו רק מקום אכילתו להדליק [עי’ בחיי אדם כלל סח’ ס”ק יט’ מה שדן בפטור ממצוות כשיש טירחא ללכת למקום כדי לקיימו, ועי’ מנחת אשר פ’ ויצא מה שדן בזה בארוכה]. ועי’ קצוש”ע [סי’ קל”ט ס’ יט’] שמדגיש כן שהך דינא דהט”ז הוא רק כשנמצא באותו עיר, אבל בעיר אחרת אינו חייב לחזור.

 

Leave a Comment

Scroll to top