You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Bankruptcy

Bankruptcy

Question:
שאלה למעשה
A Jew, who resides in America, who incorporated his business with an LLC, bought close to $50,000 of merchandise from a Jewish-owned business in Eretz Yisrael. This is in addition to several business loans he borrowed from banks, and personal investors, to produce capital for the business. The merchandise did not sell and the Jew finds himself barely making ends meet, trying to find a job to feed his family. At this point, his only recourse to get rid of his debt is to declare his business bankrupt. Is he halachically allowed to do so (based on dina d’malchusa or other factors) and be absolved of his payment to his Jewish vendors?

Answer:

Based on Dina D’Malchusa and other factors one is permitted to file for bankruptcy on a business venture that fails.

תשובת מורנו הרב

דין פשיטת רגל בהלכה

הנה במשפט העמים לוה שמטה רגלו ואין בידו לשלם את חובותיו יכול לפנות לבית משפט ולבקש שיכריזו עליו כפושט רגל ולהשמיט את חובותיו. אם בית המשפט מתרשם שאכן נהג ונוהג הוא בתום לב ואין כאן כל גניבה ורמייה ובאמת אין בידו לשלם את חובותיו, יוזמנו כל נושיו לבית המשפט וינתן להם פתחון פה להביע את דעתם באשר לבקשת הלוה. הנושים אינם מתבקשים למחול או לותר על חובותיהם, אלא מוזמנים לביהמ”ש שמא יודעים הם על כספים שיש ביד הלוה שמהם יכול הוא לשלם חובותיו והוא מסתיר אותם מידיעת ביהמ”ש, או שמא יכולים הם לשכנע את ביהמ”ש שאין זה לטובתו ולטובת ציבור הנושים שינתן לו מעמד של פושט רגל.

אך אם ביהמ”ש בסוף התהליך מתרשם שאכן לטובת כל הצדדים עדיף להכריז עליו כפושט רגל ולהשמיט את חובותיו, כך יעשו. ואז ימנו כונס נכסים שנוטל לידיו את מעט הנכסים שיש ביד הלוה (בין אם מדובר בחברה או באדם פרטי) ומחלק אותם בין הנושים השונים באופן ראוי ושוויוני וכל שאר החובות בטלים ומבוטלים, והוא נפטר מלשלם אותם.

ההצדקה המשפטית והמוסרית של חוק זה היא ההנחה שתהליך זה לטובת כל הצדדים הוא. דהלא אם תתמוטט יד הלוה בלא”ה לא יוכל לעולם לשלם את חובותיו וגם המעט שאפשר לחלץ ירד לטמיון ולעולם לא יוכל להשתקם ולשלם את חובותיו. אבל אם נבטל את חובותיו ונחלק את מה שיש בידו, אם יחזור וישתקם יהיה לו ענין לפרוע את חובותיו כדי לשקם את שמו ותדמיתו ע”מ לחזור ולפתח את פרנסתו.

והנה שאלת רבים מאבות בתי דין, רבנים ודיינים אם יש תוקף בהלכה לחוק זה, ובפרט לענין גמחי”ם שלקח האדם לפני שפשט את רגלו, האם הוא פטור מלשלם לאחר שבית משפט נותן לו מעמד של פושט רגל.

הנה בשאלה זו דנו גדולי הדור. בשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”ב סימן ס”ב), בשו”ת מנחת יצחק (ח”ג סימן קל”ד) ובשו”ת חלקת יעקב (חו”מ סימן ל”ב) נחלקו בהלכה זו. דעת האג”מ שיש בזה דין דינא דמלכותא דינא ובפרט בחברות ציבוריות הנסחרות בבורסה עי”ש. דעת החלק”י שאין כל תוקף בחק פשיטת רגל והנושה לא נפטר מתשלום חובותיו. והמנח”י לא נחית לדון בענין דדמ”ד, וכל דבריו מתייחסים רק לשאלה אם המלוה יכול לטעון דאף שלא מחה בפני ביהמ”ש לא התכוין למחול. בביאור הדברים קיצר המנח”י וכתב רק דהמלוה יכול לטעון דאף שלא מחה בפני בית המשפט אין זה משום שהסכים למחול אלא משום שלא רצה לפגוע בסיכויי הלוה לקבל הכרה במעמדו כפושט רגל, עי”ש. ומשמע מדבריו דזה פשיטא ליה שאין תוקף בהלכה בעצם הכרתו כפושט רגל לפוטרו מתשלום חובותיו. ועוד הביא משו”ת מהרש”ם (ח”ג סימן ס”ט) שכתב שאין תוקף לחוק זה, והוכיח כן ממש”כ הבית יוסף (בסימן קכ”ח) משו”ת מהרי”ל (סימן ע”ח) והביאו הש”ך (שם סק”ו) דאם יש חוק שכל מי שלא בא תוך הזמן לתבוע נשמט חובו אין זה אלא גזילה בעלמא עי”ש.

אך לדידי צריך לי עיון טובא בהלכה זו, ואבאר.

הנה בכל עיקר גדר זה דדינא דמלכותא שיטת רבינו יונה (בב”ב נ”ד) דלא אמרו כן אלא במה שלטובת המלך אבל לא במה שבין אדם לחבירו. והחזון איש (חו”מ ליקוטים סימן ט”ז) כתב דאין מי שחולק בזה על רבינו יונה והלכה כמותו. אך באמת כבר הביא הרמ”א בדרכי משה (חו”מ סימן שס”ט סקי”ד) את שיטת רבינו יונה וכתב דהמרדכי חולק עליו ופסק כשיטת המרדכי ומשו”כ כתב שם בשו”ע (סעיף ח’) דכל שהוא לתועלת בני המדינה יש בו דינא דמלכותא דינא.

ובאמת מצינו במקומות רבים בפסקי הרמ”א דיש גם בענינים שבין אדם לחבירו תוקף לדינא דמלכותא:

א. בסימן קנ”ד (סעיף י”ח) כתב הרמ”א לגבי חזקת חלונות דאזלינן בתר דינא דמלכותא, אף שמדובר בענין שבין איש לשכנו.

ב. בסימן רנ”ט (סעיף ז’) כתב הרמ”א דאף דבדיננו המציל מזוטו של ים הרי אלו שלו, כיון דלפי חוק המלכות צריך להחזיר כך הוא הלכתא פסיקתא דדמ”ד.

ג. וכך כתב שוב בסימן שנ”ו (סעיף ז’) דלאחר שלפי חוק המלכות אין קנין בגזילה ע”י יאוש ושינוי רשות אף לפי דין תורה לא מהני וצריך להשיב גזילה לבעליה אף לאחר יאוש וש”ר עי”ש.

ד. וכך מצינו שוב בסימן שס”ט (סעיף ח’) דכיון שלפי החוק אין רשות למלוה להחליט את המשכון בידו אלא לאחר שנים עשר חודש, כך הוא גם בדיננו. (וכ”ה בסימן ע”ג סעיף י”ד, עי”ש).

הרי לן בדברי הרמ”א בכל מקום דדמ”ד אף במה שבין אדם לחבירו כל שיש במשפטם תיקון לבני המדינה. (אך השו”ע נקט בסימן ס”ח ס”א דרק במה שיש בו ענין למלך אמרינן דדמ”ד).

וכבר תמה החזון איש (חו”מ ליקוטים סימן ט”ז) במה שכתב הש”ך שם (סימן ע”ג ס”ק ל”ט) לחלוק על דברי הרמ”א בעניני משכונות, דכל שהוא נגד דין תורה לא אמרינן בו דינא דמלכותא דינא, הלא בכל מקום שאמרו דדמ”ד הוי נגד דין תורה, דאם אין זה נגד דין תורה, מה צורך יש במה שאמרו דדמ”ד, והלא בדין תורה נדייניה, וע”כ דאמרו דדמ”ד אף במקום שאין דדמ”ד מתיישב עם משפט התורה. וכבר הארכתי במק”א במה שיש לדון בדברי הש”ך בזה (לעיל סימן קכ”ב).

ואי בדידי תליא היה נראה דלא מהני דדמ”ד אלא בעניני מסחר ועסקים שזה לתועלת המדינה, וכלשון הרמ”א (סו”ס שס”ט) שאומרים דד”מ דינא בעניינים שהם לצורך המלכות ולתקנת המדינה, דעושרה של המדינה ורווחת תושביה תלויים בהתפתחות העסקים והמסחר, אבל במה שאינו נוגע למסחר אלא ליחסים ממוניים אישיים אין תוקף לדדמ”ד. וזו הסיבה שאין תוקף לדדמ”ד בענין ירושת הבת או שאר עניני נחלה ועניני ממון שבין איש לאשתו וכדומה דאין זה תועלת למדינה כלל.

ומה שמצינו דיש תוקף לדדמ”ד לגבי השבת גזילה ואבידה כמבואר לעיל, אפשר דאין זה אלא לחומרא, דהיינו לחייב את הגזלן והמוצא בהשבה, דמ”מ אין זה ממון שלהם מעיקרא, ואפשר דגם זה לטובת המדינה למנוע גניבה וגזילה וריב ומדון, ואפשר דבימי קדם היו הרבה פגעי טבע כגון שטפונות, רעידות אדמה וכדו’ ומצוי היה המצב של זש”י וכדי למנוע אנדרלמוסיה בוקה ומבולקה היה צורך לתועלת המדינה לחייב להחזיר אבידה מ”מ, וצ”ע בזה.

אך מ”מ נראה לכאורה דגדר זה דדמ”ד לא נאמר אלא בעניני מסחר והשקעות וכדו’ שהם עיקר גדול ברווחת המדינה ותושביה כנ”ל. אך מדברי הרמ”א בענין חזקת חלונות חזינן דגם במה שבין אדם לחבירו דינא דמ”ד. והארכתי בזה במק”א.

ב

והנה בכל עיקר חוק פשיטת רגל, המהרש”ם והמנח”י ועוד אחרונים ראו בו גזלנותא דמלכותא ודבר שאין בו כל הצדקה מוסרית. אך לענ”ד אין הדבר כן ואין זה דומה למה שכתב הב”י בסימן קכ”ח. וראשית דבר אומר דחוק שהוא מקובל היום בכל המדינות המתוקנות בעולם בודאי אינה חמסנותא לשמה, וכבר ביארתי בהקדמה לתשובה זו את ההגיון היסודי שמאחורי חוק זה, דכאשר נראה בעליל דאם לא יתנו לאדם אפשרות להשתקם ולפתוח דף חדש בחייו יתמוטטו עסקיו לחלוטין וגם הוא וגם נושיו יצאו נפסדים, החוק פוטר אותו לשלם את חובותיו תוך כדי הגבלות חמורות על התנהלותו וזכויותיו. והגבלות אלו נועדו למנוע מצב שבו יתפתה האדם לדרוש שיכריזו עליו כפושט רגל כדי לקפח את נושיו.

ודמיון רחוק לחוק זה מצינו בתקנת מריש (ב”ק ס”ו ע”ב וגיטין נ”ה ע”א וחו”מ סימן ש”ס סעיף א’) דמשום תקנת השבים פטרו את הגזלן מלקעקע את ביתו כדי להשיב גזילה לבעליו. ואף שבתקנה זו חייב הגזלן לשלם לכה”פ את דמי הקורה, מ”מ פטרוהו מלהשיב גזילה לבעליו משום תקנת השבים.

ויתירה מזו מצאנו בב”ק (צ”ד ע”ב ובחו”מ סימן שס”ו ס”א) דבגזלן מפורסם שעיקר הכנסתו מגזילה פטרוהו לגמרי מהשבת גזילה כשישוב בתשובה וגם אם החזיר אין מקבלין ממנו כמבואר שם.

הרי לן דיש שפטרו חז”ל את החייב מלשלם וקיפחו את הזכאים בתשלום, כדי לחלץ את האדם מרדת שחת.

ואף שבדיני גביית חוב לא מצינו אלא דין דמסדרין לבע”ח (בב”מ קי”ד ע”א), ואף בסוגיה זו נחלקו הראשונים להלכה, דדעת ר”ת מובאת בתוס’ שם דאין מסדרין אלא גובין ממנו כל דבר, ודעת הגאונים והרמב”ם (הלכות מלוה ולוה פ”א ה”ז) דמסדרין, אבל לא מצינו שפטרו לגמרי את הלוה מלשלם. מ”מ נראה דאין כאן גזלנות בעלמא, כיון שיש צורך, תועלת וגם יסוד מוסרי לחוק זה, וגם בדברי חז”ל מצינו שלפעמים פטרו את החייב וקיפחו את הזכאי כאשר ראו בזה טובה כללית לשני הצדדים, וכך גם בני”ד.

ומשו”כ נראה דאין זה דומה למש”כ הב”י בסימן קכ”ח, דשם מדובר בתקנה שרירותית שלא היתה מושתתת על המוסר והצורך, אלא על הסדר והתועלת, ודו”ק כי קצרתי.

ומשו”כ נראה דיש להחיל בענין זה את הכלל הגדול שקבעו חז”ל “דינא דמלכותא דינא”.

ג

ויש עוד לדון כאן בתוקף המנהג. דגם בדיני ממונות אזלינן בתר מנהג וכמבואר בב”מ (פ”ג ע”א) בענינים שבין בעלי הבית והפועלים הכל כמנהג המדינה וכ”ה בחו”מ סימן של”א, עי”ש. הרי שבעניני הממון שבין אדם לחבירו אזלינן בתר המנהג. ונראה פשוט דלא בדיני שכירות פועלים בלבד אלא בכל ההסכמים שבין אדם לחבירו, דהלא כך למדנו גם בכתובות (ס”ו ע”ב) בעניני הממון שבין איש לאשתו, ועוד דבשו”ת רבינו אליהו מזרחי סימן ט”ז ובשו”ת הרשב”א (ח”ב סימן רס”ח) מבואר דתוקף המנהג בממונות הוא משום דמסתמא על מנת כן נשתתפו, וא”כ כך הם הדברים גם במלוה ולוה.

אך לכאורה יש להעיר אם יש דין מנהג במה שאיננו תדיר אלא לעתים רחוקות, וכבר כתב הרמ”א בחו”מ (סימן של”א ס”א) “ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה אלא פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג”.

אמנם בהגהות הגרעק”א שם הביא דברי אורח מישור (מהדו”ב על ד”מ יו”ד סי’ א’) דאם מנהג ותיקון הוא יש בו תוקף אף אם אינו נוהג תדיר אלא לעתים רחוקות, ואפילו “פעם אחת ביובל”. ויסוד דבריו עפ”י דברי המרדכי בב”מ סימן שס”ו שכתב “הא למדת” שאין מנהג חשוב אלא א”כ הנהיגוהו ותיקים וחכמי הדור. ומקור הדברים באור זרוע לב”מ סימן ר”פ עי”ש. ונתקשו רבים בדבריו דאטו אין תוקף למנהג אלא א”כ תיקנוהו ותיקין, הלא מנהגים רבים יש שמנהג העולם הם ולא נודע כלל מה שורשם ולא עפ”י ותיקין תוקנו. ונראה שדעת הגרעק”א דמנהג גמור הנוהג תדיר יש בו תוקף בכל ענין אבל כאשר מדובר במנהג שאינו שכיח ומצוי כ”כ אין בו תוקף אא”כ מנהג ותיקין הוא עי”ש.

אך בני”ד ברור שאין לדון בו מנהג ותיקין וא”כ יש לפקפק אם יש ליתן תוקף לפשיטת רגל מצד תוקף המנהג.

אמנם לכאורה יש לדון לענ”ד בכל ענין לפי ענינו ומהותו, ואין דין מנהג הפועלים להשכים ולהעריב, כדין פשיטת רגל שמצד עצם מהותה אינה אלא כשמטה רגלו של מי ליפול. אך מ”מ כל שהוא דבר מקובל מעת לעת לפי ענינו יש בו תוקף המנהג, וצ”ע.

ועוד נראה דבתקופתנו שכל העולם כולו ככפר קטן הוא ואדם יודע מה שקורה מקצה העולם ועד קצהו, הוי כל דבר הקבוע בחוק כדבר השכיח דאף אם אין פשיטת רגל שכיחה בכל קהילה ובכל כפר קטן בודאי דבזמנינו הוי כדבר השכיח בכל יום, וז”פ.

אמנם לגופו של דבר נראה לכאורה שאין לדון בני”ד מצד המנהג מאחר שבאמת נחלקו גדולי ישראל בכל תוקף ענין זה כמבואר, ומאן מפיס אם אכן יש בזה מנהג מקובל בין שלומי אמוני ישראל, ודו”ק בכ”ז כי קצרתי.

(והנה מנהג גרוע אין הולכין אחריו כמבואר במרדכי שם וכשיטת ר”ת בריש ב”ב. ולא נתבאר היטב בדברי הראשונים מה גדר מנהג גרוע, ועיין בשו”ת הריב”ש סימן תע”ז דדבר שאין בו טעם וסברא ואינו בנוי על קו היושר הוי מנהג גרוע אף שאין בו שמץ איסור עי”ש. ומ”מ נראה בני”ד דלא הוי בכלל מנהג גרוע וכפי שביארתי לעיל).

ד

ויש עוד לדון בכל ענין זה לפי מה שהביא הגרעק”א (בחו”מ סימן י”ב סי”ג) וכ”ה בפתחי תשובה (שם ס”ק י”ט) בשם משאת משה (סימן ס”ב) שהביא את תשובת מהרש”ך (ח”ב סימן קי”ג) בלוה שבא לידי הסדר פשרה עם רוב נושיו שכופים גם את המיעוט להסכים לפשרה זו מאחר וכך הוא המנהג, והשתיתו הלכה זו על דין סיטומתא דמהני מצד המנהג כמבואר בב”מ (דף ע”ד ע”א), עי”ש.

והרי גם שם נראה ברור דאין זה ענין שכיח ומצוי בכל יום ואעפ”כ כופין את המלוה משום כח המנהג.

ובאמת נראה גם מצד מהות הענין דיש דמיון בין הלכה זו ובין ענין פשיטת רגל, ואף שבפשיטת רגל אין צריך להסכמת הנושים מ”מ גם בנידון דהמשאת משה כופין על המלוה להתפשר על זכותו כדי להשלים את הסדר החובות כדי לחלץ את הלוה מחובותיו, וגם בפשיטת רגל משתדל ביהמ”ש להגיע לידי הסדר עם רוב הנושים. סו”ד יש לדון גם מתוך דברי אחרונים אלה לתת תוקף לענין פשיטת רגל בזמנינו.

ה

ומ”מ נראה דאין הלוה פטור מתשלום הלואות אישיות וגמחי”ם, דכל תוקף פשיטת הרגל אינו אלא לגבי השקעות והלואות מסחריות שבהם מסתבר לומר דאדעתא דהכי סבר וקיבל והמשקיע כסף בעסק לוקח סיכון שמא בעל העסק יפשוט את רגלו, וגם החוק מסתמא מכוון בעיקר להלוואות עסקיות, אך לגבי הלוואות אישיות שהן מיסודות גמילות החסדים נראה שאין הלוה נפטר ממצות פריעת בע”ח ע”י פשיטת רגל.

כ”ז נראה נכון לענ”ד, והקב”ה יצילנו משגיאות.

Leave a Comment

Scroll to top