You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Preventable Chillul Shabbat

Preventable Chillul Shabbat

Question:
לכבוד מרן שליט׳א

On shabbat two sons call ( via phone) for help as their father begins to feel unwell complaining of chest pain. One calls the patient’s doctor who knows him well and lives at the end of town. The other son not aware of what the other relative is doing, calls hatzola who arrive within minutes and take the patient away. Meanwhile the patient’s Dr who is Jewish is travelling towards their house. There are no goyim who can be found to call the patient’s Dr. Are the sons obligated to call the Dr on his cell and advise him not to come to the house as he is being מחלל שבת unnecessarily? Does the shulchan aruch’s statement of ׳ויש להם שכר טוב מאת ה״׳ in שכח:טו apply to this Dr as well?

With many thanks.

Answer:

The doctor should be called and be told not to come. The phone call is minimal Chilul Shabbos vis–à–vis the driving of a car, and should be done to prevent Chilul Shabbos. The doctor himself still does get reward for his actions which are with the intent of performing the great mitzvah of saving a life.

תשובת מורנו הרב

נשאלתי פעמים רבות באנשי הצלה שנקראו להציל נפגעי תאונה או חבלה בספק פקו”נ והראשון שמגיע לזירה הציל את כל מה שניתן או שנכח לדעת שאין כאן סכנה, האם עליו להודיע לחביריו שעדיין לא הגיעו שאין בהם צורך כדי למעט בחילול שבת, או שמא אין לו להשתמש במכשיר הקשר שיש איסור דרבנן בהשתמשות בו ואין לו לעבור איסור דרבנן כדי להציל אותם מאיסור דאורייתא של הנעת רכב בשבת.

א

הנה לכאורה שאלה זו תלויה במה שנחלקו הרשב”א והבית יוסף בסוף סימן ש”ו. דהנה נשאל הרשב”א (שו”ת ח”ז סימן רס”ז) במי שהודיעו לו בשבת שהוציאו את בתו מביתו על מנת להוציאה לשמד אם מותר לו לעבור על איסור דאורייתא כדי להצילה. ונטה לומר דאסור, עפ”י המבואר בשבת (ד’ ע”א) אין אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חבירו, ואסור לעבור על איסור קל כדי להציל חבירו מאיסור חמור. ואעפ”י שבעירובין (ל”ב ע”ב) אמרו דניחא ליה לחבר ליעבד איסורא זוטא כדי שלא יעבור חבירו איסורא רבא אין זה אלא כשחבירו בא לחטא על ידו כהא דחבר שנתן לחבירו פירות בלתי מעושרים שאמרו דניחא ליה להפריש שלא מן המוקף כדי שלא יכשל חבירו על ידו באכילת טבל.

ומשו”כ נטה הרשב”א לפסוק שאסור לו לצאת חוץ לתחום י”ב מיל על מנת להציל את בתו מחשש שמד, אך מ”מ כתב שעדיין צריך תלמוד, עי”ש.

והבית יוסף חלק עליו מכח דברי התוס’ בשבת (שם) דכל שחבירו לא פשע עוברים על איסור קל כדי להצילו מאיסור חמור, ורק כשחבירו פשע כגון בהדביק פת בתנור בשבת אמרו שאין לעבור על שבות דרדיית הפת כדי להצילו כיון שפשע.

ומשו”כ פסק הבית יוסף דכיון שבתו לא חטאה ולא פשעה ובע”כ הוציאוה מביתו מותר אף לעבור באיסור דאורייתא על מנת להצילה מאיסורא רבא דשמד עי”ש.

ולכאורה תלויה שאלתנו במחלוקת זו, דשאר חברי ההצלה ודאי לא פשעו אלא במצות הצלה עסוקים הם, אך מאידך לא מחמתה הם מחללים את השבת, וא”כ לדעת הרשב”א אין לו להודיע להם, ולדעת הבית יוסף אכן יש להודיע להם שלא יבואו.

ב

אלא שיש מגדולי הדור שנקטו דנידו”ד שאני, דכיון דכל המצילים מקיימים מצוה ושכר מצוה בידם. וכמ”ש בשו”ע סי’ שכ”ח סעיף ט”ו “אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה’ אפילו הבריא בראשונה”. אין לו לעבור אף באיסור דרבנן להצילם מן החטא שהרי אין כאן חטא אלא מצוה, כן ראיתי מובא בשם מרן הגרשז”א ויבלח”ט מרן הגרי”ש אלישיב והגרש”ה וואזנר.

ובער אני לחלוק על דברי מאורי הדור, אך תורה היא וללמוד אני צריך ולענ”ד נראה דהלכה זו תלויה לגמרי במחלוקת הנ”ל, דהלא באמת כל עשרת האנשים שלקטו גרוגרות לא עשו מצוה כלל, שהרי בפועל לא הצילו את הנפש, וממילא ברור שחיללו את השבת בשוגג או באונס, ומה שמקבלין שכר אינו משום שקיימו מצוה, אלא משום שחשבו לעשות מצוה, ומחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה אף שאין כאן מעשה מצוה כלל.

הגע בעצמך, אדם בריא שבטעות נאמר לו שלדעת הרופא יש בו סכנה ועליו לאכול ביום הכיפורים, ובשברון לב אוכל הוא בדחילו ורחימו לקיים מצוות פיקוח נפש, וכי אין אנו מצווים להפרישו מאיסורא ולגלות את אזנו שבריא הוא ואסור לו לאכול ביום הכיפורים. הלוא ברור ופשוט שגם הוא יבוא על שכרו, שהרי עוסק הוא בפיקוח נפש, ואוכל הוא לשם שמים בחשבו שכך מצוותו, וכן הדבר הזה דכל המצילים יבואו על שכרם בחשבם שבהצלת הנפש הם עוסקים אף שיש כאן חילול שבת, אך לגבי הצלתם מן החטא אין בינם לכל החוטא בשוגג או באונס, כהא דעירובין (ל”ב ע”א) דהסומך על חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו שאינו מתוקן אף הוא אנוס, והבת שנחטפה לשמד (שו”ע או”ח סימן ש”ו סעיף י”ד) אף היא אנוסה, וכיוצ”ב בנידו”ד אף אם נכשל בשוגג או באונס יש ואומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו.

ואין לטעון דאף שודאי מצוה להפרישו, מ”מ אין לעבור עבירה כדי להצילם, כיון דמ”מ מצוה בידם ומקבלים שכר, דמה לן במה שמקבלים שכר על כונתם הטובה, כיון דמ”מ חילול שבת יש כאן. והלא גם האוכל טבל בשוגג וסומך על חבר שתיקן את פירותיו, אינו נענש. ומ”מ אמרו שיפריש החבר תרו”מ שלא מן המוקף ויעבור על איסורא זוטא כדי להצילו מאיסורא רבה, וה”נ בני”ד.

ג

והנה נתעוררתי ע”י הגאון הגדול ר’ יצחק נתן קופרשטוק שליט”א (זצ”ל) בענין דליקה שנפלה בבית ודנו הפוסקים אם יש חשש פקו”נ להתיר עכ”פ כיבוי דהוי משאצל”ג, ועורר הגאון שליט”א (זצ”ל) דאפשר דאמרינן לחבר חטא באיסור קל דרבנן כדי שיזכה חבירו, דהלא אם תתפשט האש ודאי שיש מן השכנים שיזמינו מכבי אש ורבים יחללו את השבת באיסור דאורייתא, כאשר מכבי האש והמשטרה יגיעו בכמה וכמה רכבים.

אמנם יש לעיין בזה דלכאורה יש לדון ממ”נ, לגבי אלה שאכן פעילותם נחוצה להציל את הנפש, לכאורה מסתבר דאין לעבור אף באיסור קל להצילם מן החטא, שהרי באמת עוסקים הם במצות הצלת הנפש ועדיפי מעשרה שקצרו גרוגרת בחשבם שיש בזה הצלת נפשות. ולגבי אלה שיבואו ללא צורך וכגון אנשי משטרה שמתלווים כדי לחקור את האירוע אף שאין הם עוסקים בפיקוח נפש וכדומה, אפשר דהוי פושע שלדעת הב”י אין עוברים באיסור כדי להצילם, בפרט שקרוב הדבר שמחללי שבת המה שלכאורה אין לעבור בעבירה כדי למעט חילול שבת שלהם.

ומאידך יש לעיין אם בני”ד נחשב מי שהדליקה נפלה בביתו כמי שגורם לחבירו לחטוא שלשיטת הרשב”א מצווים אנו לעבור באיסור קל כדי להצילם מאיסור חמור, שהרי בדרך כלל אין הדליקה נופלת בבית אלא ע”י רשלנות מסויימת, וצ”ע בזה אם רשלנות הוי כאילו גרם להם לחלל שבת.

סוף דבר, רואה אני בשאלה זו כמה צדדים שקשה להכריע בהם. אך בגוף השאלה בדליקה שבבית דעתי נוטה דאף בזה”ז הוי כספק נפשות ויש לכבותה, והארכתי בזה במק”א (עיין לקמן סימן כ”ז).

ועוד הארכתי בתשובה בדין חילונים בזמנינו אם דינם כמומר או כתינוקות שנשבו (עיין לעיל בסימן י’) ואכמ”ל.

ד

אמנם אף שנראה לי ברור שחילול שבת בטעות על מנת להציל את הנפש הוי ככל חילול שבת בשגגה ומצוה להציל את האדם מעבירה זו, מ”מ יש לעיין מטעם אחר אם אכן ראוי שמי שהגיע למקום יודיע לחבריו שאין צורך שיגיעו אף הם לזירה.

דהנה כבר נחלקו האחרונים בדברי הרמ”א דלכאורה סתרו זא”ז, דבסימן ש”ו סי”ד פסק השו”ע כשיטת התוס’ (שבת ד’ ע”א) דכל שלא פשע חבירו, אמרינן חטא כדי שיזכה. וברמ”א לא חלק עליו, אך בסימן שכ”ח סעיף י’ כתב הרמ”א “מי שמוציאים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו”, הרי דפסק הרמ”א כשיטת הרשב”א דרק כשהוא זה שהכשיל לחבירו, עליו לעבור איסורא זוטא כדי להציל חבירו מאיסורא רבא.

ושתי דרכים עיקריות נאמרו בישוב סתירה זו:

א. הב”ח בסימן ש”ו כתב דהיכא שאונסין אותו, אין כאן עבירה כלל ואין עוברין עבירה להצילו משא”כ במי שחטפו את בתו, חיישינן שמא תעבור עבירות מדעתה מחמת פחד.

ב. הט”ז שם סק”ה כתב דשאני עבירה פעם אחת דאין מחללין שבת להצילו ממנו, משא”כ בבתו שהוציאוה לשמד שכל ימיה תהיה בעבירה, וזה עדיף מפקוח נפש.

ג. המגן אברהם שם ס”ק כ”ט כתב כעין דברי הט”ז אלא שהדגיש דכיון דמחלל שבת כעובד עבו”ז, אין לחלל שבת כדי להציל אדם מעבו”ז פעם אחת, משא”כ בשמד שתעבור עבירה כל ימיה, עי”ש.

ולכאורה תלויה שאלה דידן בדרכים אלה, דלשיטת הב”ח מסתבר דבני”ד אין לחלל שבת אף באיסור קל כדי להפריש אחר מלחלל שבת, כיון שאנוסים הם. לשיטת הט”ז ג”כ מסתבר דלא יודיעו, דרק בשמד שתעבור באיסור כל ימיה מחללין, אך לשיטת המגן אברהם לכאורה פשוט דיחיד יעבור באיסור דרבנן כדי להפריש את הרבים מאיסור דאורייתא.

אך באמת י”ל דגם הב”ח והט”ז יודו בני”ד דיש להודיע, דשניהם הדגישו דמשום אונס רחמנא פטריה אין מחללין שבת כדי להצילו דאין באונס עבירה כלל, אך בני”ד אין זה גדר אונס אלא שוגג, ומ”מ בני”ד דמיירי באיסור דרבנן מחד גיסא, ובשוגג ולא באונס, מסתבר דלכו”ע נכון להודיע לשאר שלא יבואו.

ולהלכה נראה עיקר כדעת המג”א וכך סתם במשנ”ב שם.

ומשום כ”ז נראה דאכן יש לראשון שהגיע ורואה ששוב אין צורך שאחרים יגיעו, להודיע להם לא להגיע.

ויה”ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

Leave a Comment

Scroll to top