You Are Here: Home » Customs » Customs of Lag Baomer – Burning Clothes

Customs of Lag Baomer – Burning Clothes


במנהג שריפת בגדים במדורת ל”ג בעומר

“ומעיד אני באמת כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים אשר אבותם ראו וספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע”א היה פעם אחת בהילולא פה עיה”ק צפת ת”ו וכשעלה למירון…ובעת ההילולא היה שמח שמחה גדולה, ושרף כמה בגדים יקרים לכבוד הרשב”י זיע”א, וגם הזקנים הספרדים פה ידעו ושמעו זה” (הגר”ש העליר קונטרס “כבוד מלכים”).

א

כתבו הפוסקים לדון במנהג זה אם מותר להטיל בגדים יקרים אל תוך משואות האש לכבוד הרשב”י וכמו שנהגו כמה מן הגדולים אם אין בזה איסור דבל תשחית.

הנה בשו”ת שואל ומשיב (מהדו’ חמישאה יוסף דעת סי’ ל”ט) יצא בערעור על מנהג זה משום בל תשחית, וכתב: “ואני ערב להם שאם היו לוקחים אותו ממון והיו מפרנסים עניי אר”י בזה, שיותר היה ניחא לרשב”י והנאה לו והנאה לעולם”. וכן בספר חקרי לב (תנינא יו”ד סי’ י”א) יצא נגד מנהג זה וכתב: “ואיני מוצא בזה צד היתר, דנראה דאיכא איסור בל תשחית דרבנן דאפילו בשמחת בית השואבה לא היו מדליקין כי אם מבלאי מכנסי הכהנים…ולבי אומר לי דאין רצונו של רשב”י בכך”. ועיין מש”כ החת”ס בתשובותיו (יו”ד רל”ג – רל”ד) לתמוה על עצם מנהג השמחה והילולא דרשב”י: “ואף שכוונתם לש”ש ובודאי שכרם רב, אבל אני הייתי מן הפרושים”. וכ”כ בתורת משה ויקרא בהספד על חללי הרעש בצפת וכ”ה בדרשת חת”ס ח”ב עמוד ש”צ עי”ש. וע”ע בפתחי תשובה יו”ד סי’ רנ”א שהביא דברי החת”ס להלכה.

ולעומתם יצא רבה של צפת הגר”ש העליר זצ”ל בקונטרס “כבוד מלכים”, ובו האריך ליישב ולקיים המנהג. ועיין עוד בשדי חמד (ח”ו אסיפת דינים מערכת ארץ ישראל אות ו’) שהביא מחכמי אר”י להתיר מנהג זה. וכן כתב בשו”ת תורה לשמה (להבן איש חי סי’ ת’) להתיר “תדע כי מנהג ישראל שהולכים בליל ל”ג בעומר למירון ושם מדליקים חתיכות בגדים חשובים לכבוד הרשב”י ואין לפקפק על זה מאחר שהם מתכוונים לשם מצוה אין כאן חשש בל תשחית ומנהג ישראל תורה הוא, ועוד תדע שהרי נוהגים להדליק כמה נרות בבית הכנסת ביום ואע”פ שאין המקום מאיר באורם…ועכ”ז אין בזה חשש משום בל תשחית מפני שהם מדליקים לכבוד בית הכנסת או לכבוד הצדיקים זיע”א ועושים לשם מצוה להכי שרי וה”ה הכא, ודע, כי מעיקרא אין כאן איסור בל תשחית מן התורה אלא הוא מדרבנן דהכי איתא ברמב”ם ז”ל הל’ מלכים (פ”ו) דאיסור לאו בל תשחית אינו אלא בהשחתת אילנות ולא במשבר כלים וקורע בגדים עי”ש, והיה זה שלום”, עכ”ד. וכ”כ עוד בשו”ת ישועות מלכו (בלקוטי תורה בסוף ח”ב דף ע”ו בע”ב) להמליץ על המנהג ונתן בו טעם (עיין בדבריו שרמז יש בדבר, דרשב”י בעת שישב במערה בלי לבוש ועסק בתורה נתעלה כמעלת אדה”ר קודם החטא, וזה שמרמזים בשריפת הבגדים שהצדיק הזה לא היה צריך למלבוש, עי”ש).

ונבוא לדון ביסוד איסור בל תשחית ובדין השחתה לצורך קיום מצוה, כבוד, ומנהג.[1]

ב

הנה איסורא דבל תשחית ילפינן מקרא דכתיב: “כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתופשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור” (דברים כ’ י”ט). ויל”ע באזהרת לאו זה אם נאמר רק בעצי פרי או בכל דבר שיש בו ערך ושוויות.

הרמב”ם בספר המצות (ל”ת נ”ז) כתב “שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אומרו יתעלה לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה, כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום בל תשחית ולוקה”. ומדבריו משמע דכל הני בכלל איסור השחתה דאורייתא הן. ומאידך במשנה תורה (הל’ מלכים פ”ו ה”י) כתב: “ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסתם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם”. ומדבריו אלה נשמע לכאורה דכל אלו עניני השחתה אין איסורן אלא דרבנן ואין אסור מן התורה אלא המשחית אילנות פרי. ומצינו לכמה מרבותינו האחרונים שנקטו כדרך זו (מהר”י בסאן בתשובותיו סי’ נ”א, נודע ביהודה תנינא יו”ד סי’ י’, חיי אדם כלל י”א סל”ב, וכן נקט הרש”ש בהגהותיו ב”מ ל”ב, וכן צדד בתשובת דובב מישרים ח”ב סי’ ט”ז). אכן, כבר מצינו בדברי כמה מרבותינו הראשונים שנקטו עיקר דעניני ההשחתה כולם בכלל איסור תורה הן, וכמשמעות דברי הרמב”ם בספר המצוות, וכבר הארכתי במנח”א בראשית סי’ מ”ד אות ד’ דכלל יש בתורת הרמב”ם דיש במצוות רבים עיקר המצוה וענינים נוספים שכלולים בו עי”ש וה”נ אף שעיקר הלאו בהשחתת עצי פרי אמור, מ”מ כל עניני השחתה נכללו בו.(וכ”כ הסמ”ג ל”ת רכ”ט, סמ”ק מצוה קע”ה, וכ”כ בשע”ת לרבינו יונה ח”ג אות פ”ב, וכן דעת התוס’ כמבואר בדבריהם בכ”מ (קדושין ל”ב ע”א, ב”מ ל”ב ע”ב, ב”ק צ”א ע”ב, ובכולהו נקטו כדבר פשוט דכל גוונא דהשחתה בכלל איסור תורה הם).

ובהקדם יש ליתן טעם בדברי הרמב”ם שלא יסתרו דבריו אלו את אלו. ועיין בחת”ס (חו”מ סי’ כ”ז) שכתב ביישוב שיטת הרמב”ם דאכן כל השחתה יש בה משום בל תשחית, והא דכתב במשנה תורה דאין לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם היינו משום דהוי כלאו שבכללות לפי שכולל ענינים רבים, ואין לוקין על לאו שבכללות. (והא דהמשחית עצים לוקה, טעמא משום דכתיב “אותו לא תכרות” אפקיה רחמנא וכפליה ללאו דהשחתת העץ לומר דלוקין עליו).

ולדידי לא אדע למה חשב לאו זה כלאו שבכללות, הא ענין ההשחתה אחד הוא ולא הוי כלאו שבכללות אלא כאשר יש בלאו ענינים השונים במהותם וכלאו דלא תאכלו על הדם שנדרש לענינים שונים אך איסור השחתה אחד הוא ואין זה שייך כלל וכלל לאותן הלאוין החשובין “לאו שבכללות”.

ולגודל התימה בדברי החת”ס נראה ליישב בדוחק דאכן יסוד איסור בל תשחית ב’ ענינים בו. האחד, באיסור השחתת כל חפץ ובין אדם לחבירו הוא, דאל לו לאדם להשחית דבר שיכולים להנות ממנו והוא יכול לשמש לתועלת בני האדם. ועוד הוזהרנו בו מטעם איסור שבין אדם למקום שלא להשחית עץ פרי כי האדם עץ השדה, וכדאיתא בב”ק (צ”א ע”ב, וכ”ה בב”ב כ”ו ע”א) ובדברי הפוסקים לדורותיהם דכריתת עץ פרי סכנה היא וחמירא סכנתא מאיסורא. וסכנה זו לא מצינו אלא בעץ פרי. ויש מן האחרונים שהחמירו עד למאוד בחומר האיסור, וכתבו דאף כשיש להתיר לקוץ האילן מ”מ סכנה הוא, ודלא כדברי הפוסקים כולם ועיין לעיל בסימן ל”ג, ואפשר דלכך חשבינן ליה כלאו שבכללות ואין לוקין עליו.

ובשו”ת יד יצחק (ח”ב סי’ פ’) כתב ליישב דברי הרמב”ם באופן אחר, דהרמב”ם לשיטתו בכ”מ דכל לאו שאינו מפורש בקרא וילפינן ליה מדרשא אין לוקין עליו, וכהא דנקט דקידושי כסף מדברי סופרים הם (אישות פ”א ה”ב), אף דקי”ל דקידושי כסף דאורייתא וכמש”כ רש”י (כתובות ג’ ע”א, ולאפוקי מדברי רבותיו, ועי”ש מה שתמה על דבריהם), ומ”מ לקושטא דמילתא כל גוונא דהשחתה בכלל באיסור תורה.

אך העיקר נראה דכך דרכו של הרמב”ם בכ”מ דאין לוקין אלא על המפורש בתורה ולא על מה שנכלל בלאו ונלמד ממנו וכמו שביארתי במנחת אשר בראשית סימן מ”ד ד’.

ג

ומעתה נשוב לדין שריפת הבגדים. הנה כיוצא בזה יש לעיין לכאורה בהאי מנהגא דתברינן מנא בשמחת נישואין (כדאיתא בתוס’ ברכות ל”א ע”א, וכ”ה ברמ”א או”ח סי’ תק”ס ס”ב, אבהע”ז סי’ ס”ה ס”ג ומקורו מדברי הגמ’ בברכות שם) ואמאי לא חיישינן בזה משום בל תשחית. אלא דכבר כתב הפמ”ג (או”ח שם): “ויראה לשבור תחת החופה כוס שלם, ואין משום בל תשחית כיון שעושין לרמז מוסר למען יתנו לב”. וכ”כ במהר”ץ חיות בברכות שם שהקשה איך שבר מר בריה דרבינא כלי יקר בנשואי בנו והלא עבר בבל תשחית ותירץ דכיון דעשה משום סיבה כדי שיהיו עצבים אין בזה בל תשחית. והנה מכאן שמעינן דהיכא דהשחתה זו יש בה טעם לעורר הלבבות או להזכיר חורבן הבית אין בזה משום בל תשחית, דהא אינו משחיתו כדרך השחתה אלא לקיום המנהג וראה בקונטרס  כבוד מלכים הנ”ל שנתן טעם בשריפת הבגדים לכבוד הרשב”י משום צער ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו וכשם שעושים זכר לחורבן כך צריך לעשות זכר לצדיקים וכדברי בעל בינה לעתים כי העלאת זכר החורבן בכל שנה ושנה הוא סימן כי יש תקווה לגאולה, וכן בסילוקן של צדיקים מה שמצטערים הוא לאות על הנחמה כי נשוב להנות מאורם “ולכך בהתבונן כל אחד עם נגעי עצמו  האיך חושך ואפילה כסתנו וכבהמות נחשבנו הלא גם לבו ובשרו ישרוף אולי יכול לכלול לנגוע בקצה קדישא האילן הזה” עכ”ד. ולטעם זה לכאורה שפיר הוא דומה לשבירת הכוס בשמחת נישואין.

והנה מבואר בעבודה זרה (י”א ע”א) דשורפין על המלכים, ולא על המלכים בלבד אלא אף על הנשיאים “מעשה שמת רבן גמליאל הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי”, ומבואר שם ששרף כלי תשמיש השווין שבעים מנה, וכך נהגו לשרוף מטתו של מלך בגדיו וכלי תשמישו משום כבוד מלכות וא”כ מסתבר דכבוד תנא לא גרע, ובוודאי כבוד אור המופלא רשב”י, ולכך יש ליישב ולקיים מנהג זה. אמנם בדברי הט”ז או”ח סי’ שי”א סק”ד משמע דשורפין על המלכים משום דבגדיו אסורין לכל אדם, וכ”כ במג”א שם ס”ק ט”ז, וכן כתב שם בשואל ומשיב מדעתיה דנפשיה. אך יש לתמוה על דבריהם מהא דשרף אונקלוס הגר כלי תשמישו של ר”ג שלא היה אלא נשיא ואין כליו ובגדיו של נשיא אסורין לעלמא, ש”מ דמאחר דדרך כבוד הוא שרי. ועוד יש לתמוה שהרי התוס’ הקשו קושיא זו דהלא יש בזה איסור בל תשחית, ש”מ דלא משום איס”ה שרפו כלי המלך.

אמנם התוס’ סתרו משנתם בסוגיא זו, דבעבו”ז נקטו דמשום כבוד המלך ליכא איסורא דבל תשחית, אולם בב”מ (ל”ב ע”ב) נקטו דאף דאיכא איסורא דבל תשחית מ”מ גדול כבוד מלכות שדוחה איסור בל תשחית, ולדבריהם יש לעיין דדילמא לא אמרו אלא בכבוד מלכות בלבד. אכן נראה טפי דאף לדבריהם בב”מ כבוד התורה אלים טובא ולא גרע לפי שמצוה רבה היא ודוחה איסורא דבל תשחית.

אך באמת אין ראיה כלל מהא דשורפין על המלכים, דאף דגם על הנשיא שורפין כנ”ל וכמבואר גם בדברי הרמ”א ביו”ד שמ”ח ס”א, מ”מ מבואר בעבו”ז שם דאין שורפין אלא מטותיהן וכלי תשמישן והב”ח ביו”ד שם וכ”ה בש”ך סק”א כתבו דאין ראוי שישתמשו אחרים במטותיהן וכלי שימושן של מלכים ונשיאים אבל מידי אחריני אין שורפין וא”כ ק”ו שלא ישרפו בגדים בעלמא מאות שנים אחרי מיתתן של צדיקים. ואף שלכאורה משמע מדברי התוס’ שלא כדבריהם, באמת יש לפרש כן אף את כונת התוס’ דאין איסור בל תשחית בעצם הקביעה שאחרים לא ישתמשו בכלי תשמישן ושריפתן של כלים אלה דכיון דמשום כבוד מלכות עושין כן אין בזה בל תשחית.

סוף דבר אף שאין לדמות שריפת בגדי המלך למדורת ל”ג בעומר, מ”מ חזינן דכאשר שורפין משום כבוד מלכות אין בזה איסור ולכאורה ה”ה בני”ד.

ולפי המבואר יש לעיין לכאורה גם בקושית הרא”ש בתמיד (לקמן אות ד’) דלכאורה יש ליישב קושיתו לשני הדרכים שכתבו התוס’ לגבי הא דשורפין על המלכים, דכיון ששריפת הכסות תועלת יש בה וגם השחתה זו משום כבוד המקדש היא שהרי כבר כתב הרמב”ם בפ”ז מהלכות הבחירה דכל מצות שמירת המקדש משום כבוד הבית היא “לכבדו לפארו ולרוממו” לא גרע כבוד מלך מלכי המלכים מכבוד מלך בשר ודם לדחות איסור בל תשחית, ודו”ק כי קצרתי.

ובדברי התוס’ בב”מ לכאורה צ”ע דאטו שריפת בגדי המלך הוי מצות עשה ממש לדחות ל”ת. וע”כ נראה דס”ל לתוס’ דאין בל תשחית דאורייתא בשריפת בגדים, ועיין לעיל אות ב’.

ד

הפקר בי”ד בבל תשחית

הנה תנינן בריש תמיד דבכ”ד מקומות היו כהנים ולויים שומרים במקדש, ותניא התם (כ”ח ע”א) “איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקות לפניו, וכל משמר שאינו עומד וא”ל איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היתה לו לשרוף את כסותו, והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמר”. ופי’ הרא”ש וז”ל: “ורשות היה לו לשרוף כסותו, ואין כאן משום בל תשחית דהפקר בי”ד הפקר”. ולכאורה תימה הוא, דמה בכך דהפקר בי”ד הפקר והפקיעו רשות הבעלים מן הכסות, הא אכתי השחתה היא, והדרא קושיא לדוכתיה.

ולבאר דבריהם שומה עלינו לדון ביסוד דינא דהפקר בי”ד הפקר. הנה חזינן בדברי רבותינו האחרונים דאיכא מאן דס”ל דהפקר בי”ד ענינו בהפקעת הממון מיד בעליו גרידא, אולם אין ביד הבי”ד ליתן ולהעניק זה הממון לאחר, (עי’ מחנ”א הל’ משיכה סי’ ב’, נתיבות רל”ה סקי”ג, גט פשוט סי’ ק”כ סק”ה. ודלא כמ”ש הרשב”א (גיטין ל”ו ע”ב) דמהני ההפקר אף להקנות וליתן וכדילפינן מאבות דיש בידם להקנות ולהנחיל למי שירצו, וע”ע בים של שלמה (יבמות פ”י סי”ט) דנקט דפלוגתא דאמוראי היא). ותמה אני על דבריהם, דהא ברוב סוגיות הש”ס שמצינו דין הפקר בי”ד, אין ענינם בהפקר והפקעה אלא בהקנאה ונתינה. ונביא בקצרה עיקרי הסוגיות.

א: הנה בגיטין כ’ ע”א אמרו דלכאורה כל הגיטין פסולין דהלא כתיב “וכתב” ואיהי כתבה ותירצו “אקנויי אקני ליה רבנן”, ופרש”י דהפקר בי”ד הפקר, ומוכח דיש כח בידם אף להקנות דהא בעינן שיהא הגט ממונו של בעל (כמבואר בפשטות הסוגיא ובתוס’ שם כ”ב ע”ב, וכ”ה בשו”ע אהע”ז סי’ ק”כ, וליכא למימר דהפקיעו רבנן את הגט וממילא זכה בו הבעל דחצירו וידו זוכין לו שלא מדעתו, דהא באמת לא הפקיעו חכמים את הגט אלא את ממון האשה וכמש”כ רש”י שם, ואכמ”ל).

ב: ביבמות פ”ט ע”ב נתבאר לענין קידושי קטנה דרבנן דבעל יורשה משום דהפקר בי”ד הפקר, וגם כאן אין לפרש דהוי כהפקעה גרידא דהא פשיטא דזוכה הבעל בירושתה אף בלא מעשה קנין וכשאר ירושות.

ג: תנינן בגיטין (נ”ה ע”ב) לגבי חטאת גזולה דהוי הקדש ע”פ תקנ”ח דיאוש כדי קני, ואם שחטה בחוץ חייב  כרת ד”אוקמה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה”, ופרש”י דהפקר בי”ד הפקר, הרי דבכוחם לאוקמיה ברשותיה דגזלן ולא רק להפקיע רשות הבעלים (וליכא למימר דמאחר והפקיעו לרשות הבעלים קונה הגזלן משום קנין גזילה, דאין זה משמעות הסוגיא, ועוד דהא נתספקו התוס’ בב”ק ס”ט ע”א בנתיאשו הבעלים כשהיתה הגזילה ברשות הפקר אי קנאה הגזלן, ואי נימא דאין כח הקנאה בידם לא יקנה הגזלן אא”כ תהא הגזילה ברשותו, ובגמ’ לא משמע הכי אלא דאוקמוה ברשותיה, וז”ב.

ד: כתבו הר”ן ושאר הראשונים (שם ע”ח ע”א) דהא דמהני קנין ד’ אמות משום הפקר בי”ד הוא, הרי דמהאי טעמא בידם להקנות ולהכניס החפץ ברשותו של אדם ועיין מה שנתבאר בעיקר קנין ד”א במנחת אשר לגיטין סימן ס”ז – ס”ח.

ה: ביבמות פ”ו ע”ב מבואר דקנס עזרא הסופר ללויים מפני שלא רצו לעלות ולשכון בארץ ישראל, ותיקן שיהיה מעשר ראשון ניתן לכהנים ולא ללוים, ועי”ש בריטב”א שתמה היאך תקון עזרא האי תקנתא, הא יש בה ביטול מצות עשה דנתינת מע”ר ללוים, ותירץ דמאחר דהפקר בי”ד הפקר מהאי דינא שוינהו עזרא לכהנים כשלוחי הלויים בקבלת המתנות. ושמעינן מדבריו דמהאי דינא דהפקר בי”ד יש כח ביד חכמים אף להקנות ולאשווי לזה כשלוחו של זה.

ו: כתב רש”י (ב”מ י”ח ע”ב) דאי ס”ל דסימנים דרבנן הא דמהדרינן אבידה בסימניה משום דהפקר בי”ד הוא, וכ”כ התוס’ י”ט ע”א, ושוב חזינן דכח בידם אף להקנות החפץ לבעליו ולא רק לעשותו הפקר.

ז: בב”ב קמ”ז ע”א בשמעתתא דמתנת שכ”מ כתב הריטב”א דהא דתיקנו דדברי שכ”מ ככתובין וכמסורין דמו הוי משום דהפקר בי”ד הפקר, ואף הכי אין בידינו לפרשה מדין הפקר גרידא, דהא זכה זה במתנתו מכח דברי שכ”מ.

ח: ברשב”ם שם קל”א ע”א דהפקר בי”ד הפקר מהני להקנות לגבי תנאי בי”ד אף לדבר שלא בא לעולם.

ט: בתוס’ ב”ק (ס”ח ע”ב) כתבו וז”ל: “דאפקעינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל, ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר בי”ד הפקר”.

י: כ”כ רש”י גיטין ל”ו ע”א לענין פרוזבול: “דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה”.

י”א: בר”ה כ”ב ע”ב אמרו “מאתיים זוז נתונים לך במתנה” וברש”י שם “ותהא רשאי לעכבם ואע”פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך דיש רשות לב”ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר כדאמרינן ביבמות (דף פ”ט ע”ב) מנין שהפקר בי”ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת ימים וגו’ יחרם כל רכושו וגו’ (עזרא י’)” הרי לן להדיא דיש בידם ליתן וכמו שאמרו הכסף נתון לך במתנה, וכ”ה בירושלמי ר”ה י”א ע”ב עי”ש.

י”ב: כן נתבאר בר”ן נדרים כ”ז ע”ב ד”ה והוא דקנו, וברשב”ם ב”ב קע”א ע”א ד”ה בשלמא. וכן נ”ל להוכיח מדברי הרמב”ם הל’ סנהדרין פכ”ד ה”ו דס”ל דכח הבי”ד אף ליתן וכמש”כ “ומאבד ונותן”, ויש להאריך בזה טובא ואכמ”ל.

ולדידי פשיטא לי עוד יותר מזה דהא דאמרו דהפקר בי”ד הפקר היינו דכל דיני הממונות נמסרו ביד חכמים, ובידם להתקין תקנות, לגזור גזירות, ולחדש הלכות בדיני הממון.

ולפי זה דברי הרא”ש מתפרשים כמין חומר, ויסוד דבריו דאיסור בל תשחית בין אדם לחבירו הוא, וכשם שאסור לגנוב ולהפסיד ממון היחיד, כן אסור להפסיד ממונו של עוללם, ומאחר שנמסר הדבר לחכמים וכל דיני הממונות הופקדו בידם מעתה יש בכחם להפקיע ולהתקין אף בעקירת דבר מן התורה ומאחר שיסוד האיסור דבל תשחית הוא בצערם והפסדם של הבריות שוב יש בידם להיתר השחחת הממון מדין הפקר בי”ד הפקר, ודו”ק. (ועיין בזה עוד במנחת אשר עמ”ס גיטין סי’ ס”א ולקמן סימן ל”ט אות ה’).

ה

הנה כיוצא בזה יל”ע אי שרי להשחית ולשרוף בגד או כלי משום מניעת חטא או איסור. ועיין בשו”ת תורה לשמה (שם) שכתב להתיר לבעל לשרוף ולהשחית בגדי אשתו משום צניעותא וכתב שם דאיירי במקום דליכא חששא דתיגרא ויעשה בערמה ובדעת, ודוקא היכא דמחמתו תמנע מכאן ולהבא מלבישת מלבוש פריצות ואין בזה משום בל תשחית מאחר דכוונתו לש”ש עי”ש.

ויש להביא ראיה לדבריו מהא דאיתא בברכות (כ’ ע”א) דקרע רב אדא בר אהבה כרבלתא בשוקא משום פריצותא, הרי דבמקום תיקון הפרצות וחיזוק בדקי הדת לא חיישינן לאיסורא דבל תשחית. (ועי”ש עוד בתשובת הבן איש חי דמהאי טעמא אין לפקפק בהאי מנהגא דמשיאין משואות לכבודו דרשב”י ושורפין שם חתיכות בגדים חשובים, דמאחר דמתכוונים לשם מצוה שוב אין כאן חששא דבל תשחית ומנהג ישראל תורה).

ועיין בשו”ת מנחת יצחק (ח”ג סי’ מ”ה) שנשאל אודות סוחר השוהה בעיר רחוקה לצורך עסקיו, ובשהותו שם לא מצא כי אם פת פלטר (ולפי ששעת הדחק הוא התירו לו לאכלו) ונשאר מן הפת בכליו, אם עתה בבואו למקום שמצוי שם פת ישראל הותר לו לאבד ולהשחית פת העכו”ם המצוי ברשותו כיון דהשתא אין להקל באכילתה. וכתב דאין לחוש על איבוד פת זו, דמאחר דשוב אין ראוי לו לאוכלה תו ליכא בל תשחית. ואף מדבריו שמעינן כנ”ל, דהיכא דאין זה דרך השחתה אלא לאפרושי מאיסורא ולהרחיק מן העבירה תו לא חיישינן לאיסורא דהשחתה. אמנם באמת נראה דעיקר הסברא שם דכיון שנוהג איסור בפת זה לא שויה מידי ואין בו השחתה כלל.

ו

הנה נשאלתי במה שנהגו בזמנינו פקידי השלטון לאבד ולהשמיד עודפי יבולי פרי וירק כדי שלא יוזל השער ותפגע פרנסת החקלאים, אם אין כאן משום בל תשחית (ולא נחתינן אלא לדינא דבל תשחית, אכן פשיטא דאי שפיר מצינן לקיים השער בנתינת העודף לעניי הארץ ראוי לעשות כן).

והנה בתענית (כ’ ע”ב) איתא: “אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוי עביד רב הונא, אמר ליה כל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי זבין ליה ושדי ליה לנהרא”. ופרש”י שעשה כן כדי לשמור על רווחיות הסוחרים דאם לא יצליחו למכור והירקות ילכו לאיבוד נמצא מכשילן לעתיד לבא דלא יביאו ירק לסעודת שבת. ולכאורה משמע דכה”ג שרי ואין בו משום השחתה, ברם, כבר כתב רש”י בסוף דבריו וז”ל: “וזרק לנהר והולכין למקום אחר ומוצאין אותן בני אדם ואוכלין אותן, כך שמעתי” הרי דלא ניח”ל לפרושי דברים כפשוטן, משום איסור בל תשחית, (ואף דמסתבר דע”י הולכתן בנהר נפסדו לפחות חלק מן הפירות, מ”מ לא נתכוין רב הונא להפסידם), ולפי”ז אין מכאן ראיה לני”ד. (ומה שלא נתנם לעניים, כדי שלא יסמכו ע”ז לע”ל עי”ש).

ויש מי שפירש (הגהות ר”י מעמדין שם) דאף דהאי ירק אזיל לאיבוד, מ”מ לא חיישינן לאיסורא דבל תשחית, דהא לא כיון רב הונא לאבד ולהשחית זה הירק אלא כדי שלא תצא מכך מכשלה ולא יגרע מכבוד השבת, ולפי”ז לכאורה ראיה לני”ד דאין בכה”ג איסור דבל תשחית, ע”כ. ויש לדחות דכיון דאילו לא היה קונה ירקות אלה בלא”ה היו הולכין לאיבוד אין בזה איסור בל תשחית, ודו”ק.


[1] והנה השואל ומשיב כתב עוד דאין ספק דבימיו של רבינו האר”י לא נהגו יום זה בשמחה יתירה אלא כיום תפלה ותחנון. אך ראה מה שכתב גדול תלמידי רבינו האריז”ל, ה”ה רבי חיים ויטאל בספרו “שער הכוונות” (דף פ”ז), אודות המנהג לעלות ביום ל”ג בעומר לקבריהם של רשב”י ובנו ר”א ולשמוח שם: “ראיתי את רבי שהלך לשם בל”ג בעומר עם בני ביתו ושהה שם שלשה ימים בשבוע, וזה היה בבואו בפעם הראשונה ממצרים”. וכן העיד רבי יונתן שאגיש על רבו האר”י (שעה”כ שם): “בפעם הראשונה לפני שבאתי אליו אל האר”י הק’ ללמוד, הביא את בנו הקטן למירון עם כל בני ביתו, שם ספרו לילד את שער ראשו כמנהג הידוע ועשו משתה ושמחה“. וידוע מה שכתב החיד”א בספרו “עבודת הקודש” (סי’ ח’): “אודות המעשה ממהר”ר אברהם  הלוי זלה”ה שהלך לקבר הרשב”י בל”ג בעומר ונהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה”א את אבלי ציון וכו’, וגם בהיותו שם אמר נחם וכו’, ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי האריז”ל כי ראה בהקיץ את רשב”י ע”ה עומד על קברו ואמר לי אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אמר נחם ביום שמחתינו, והנה לכן יהיה בנחמה בקרוב, ולא יצא חודש ימים עד שמת לו בן אחד וקבל עליו תנחומין, וכתבתי כל זאת להורות כי יש שורש במנהג הנזכר ובפרט כי רשב”י ע”ה הוא אחד מחמשה תלמידים גדולים של רבי עקיבא, ועוד מעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מרבנן קדישי, והאריז”ל עשה שם יום משתה ושמחה”, עכ”ד. וא”כ תימה הוא מש”כ השואל ומשיב, דהא אנן חזינן להדיא דמנהג האר”י לעשות יום זה למשתה ושמחה.

Leave a Comment

Scroll to top