You Are Here: Home » Responsa Resource » Jewish Thought » The Necessity of Primary Sources in Psak Halacha

The Necessity of Primary Sources in Psak Halacha

Question:
The Pischei Teshuva (Y.D. 242:8) suggests the possibility that nowadays – that we have commentaries on the Shulchan Aruch – to issue a hora’ah based solely on an understanding of the Shulchan Aruch and its commentaries is not a violation of “moreh mitoch mishnaso”, as the commentaries explain the sevaros behind the laws in the Shulchan Aruch. However, the Aruch Hashulchan points out (ibid 36) that although commentaries were written on the Shulchan Aruch, “מ”מ ידוע שבלא באר מים חיים מהש”ס והראשונים אינו עולה יפה וכו'”. My (little) experience seems to clearly indicate in favor of the Aruch Hashulchan’s view. There is so much that the nos’ei keilim don’t discuss, and it’s very easy to miss crucial aspects of the sugya when skipping the primary sources! What is the opinion of Rav Asher Weiss שליט”א on this apparent machlokes? Thank you.
Answer:

The Aruch Hashulchan is certainly expressing an important point in psak halacha which is certainly an accepted one. The Pischei Teshuva may in fact agree. His point was that the Maharsha who writes against ruling from Shulchan Aruch may not be applicable with the commentaries. However to actually understand the Shach, Taz, Pri Megadim and Chaavas Daas, one needs an understanding of the Sugya and the background, as well as a Rebbi to guide him in psak. See Igros Moshe O:C 4:39, Y:D 1:101, anaf 5, who stresses this important foundation of the mesora of psak halacha.

At the same time, a sefer of piskei halachos which is written by a reliable talmid chacham, which discusses the very question a person has, may be considered as asking a question of a Rav. Here too however some basic knowledge of the issue is needed so as not to make basic errors in comparing circumstances.

Sorry for the delay, the site has been upgraded to improve service, we hope to hear from you soon!

תשובת הרב בענין פסיקה מתוך ספרי הליקוטים

במה ששאל לדעתי האם רשאי אדם לפסוק לעצמו או לאחרים מתוך ספרי קיצור וליקוט המצויים מאוד בזמנינו, והאם אין זה בכלל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה.

הן ברור ופשוט דרק מי שהגיע להוראה ומילא כריסו בש”ס ופוסקים ועמל הרבה בתורה ובדרכי ההלכה יכול לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא מתוך מקורות ההלכה. אך שונה הדבר לגבי ספרי הליקוט והפסק. דספרים אלה אם אכן נכתבו ע”י פוסקים מוסמכים או ת”ח ידועים ומופלגים שלמדו הלכות אלה ביסודיות, כל הלומד מהם הלכה הרי כאילו שאל שאלת חכם ושמע ממנו הוראה.

הלא מימות עולם נחלקו גדולי עולם לגבי הנחלת ההלכה לעם התורה. האם ראוי לנסח בכתב פסקי ההלכה ומסקנתה ולהפיץ אותם ברבים, או שמא אין ראוי אלא להסיק את מסקנת ההלכה מתוך פלפולה של תורה ומשא ומתן בכל הסוגיות.

כאשר פרסם הרמב”ם את משנה התורה שערך היו שטענו לעומתו שלא טוב עשה לכתוב את מסקנת ההלכה כמשה מפי הגבורה מבלי לפענח צפונותיו, ועיין בשו”ת הרא”ש (כלל ל”א סי’ ט’) שהביע התנגדות לדרכו.

וכך גם יצאו עוררין כנגד מרן מהר”י קארו כשערך את שולחנו לפני בית ישראל, ואף שלא הלך כדרכו של הרמב”ם ולא ערך את שולחנו עד אשר בנה את ביתו לתלפיות הלא הוא הבית יוסף שבו בירר את כל מקורות ההלכה. ואעפ”כ תקף אותו מהר”ל מפראג בספרו דרך חיים על אבות (פ”ו מ”ה):

ומ”מ רוב מנין ובנין, רובא דרובא, ורובא וחזקה בימי הרמב”ם וכך גם בימי הבית יוסף קיבלו את דבריהם בספריהם כהלכתא פסיקתא ומתוכם למדו את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

וכל בית ישראל הסב על שולחנו הערוך של הבית יוסף שעליו פרס הרמ”א את מפתו, על שולחנו הם יושבים ומפתו הם אוכלים, שולחן מלכים הוא מאן מלכי רבנן.

וכל המעיין בהקדמת הרמב”ם וכן בהקדמת הב”י לשו”ע יראה בעליל שלא היתה כונתם להציע את ההלכות לפני רבנים, מורי הלכה ותלמידי חכמים בלבד, אלא כונתם שכל אחד מבני ישראל קטן כגדול יכול ללמוד הלכה פסוקה מדבריהם ולנהוג על פיו.

ועל כרחך דאין בין השואל הלכה מפי הרב ובין הקורא מתוך הכתב הלכה ברורה ופסוקה, וכך גם לגבי ספרים אלה בזמנינו.

אף שרחוקים המה כרחוק מזרח ממערב בספרי קדמונינו ענקי התורה שמלבד היותם בקיאים בכל התורה כולה זכו אף לכוון ברוח קדשם ומן השמים זכו לכוון לשונותיהם לאמיתה של תורה וכמבואר בתומים (סימן כ”ה קיצור תקפו כהן סימן קכ”ד), מ”מ חזינן שכאשר פוסק בר סמכא כותב הלכה פסוקה מותר לסמוך עליו כאילו שאלו את פיו ואמר הן.

אמנם אין איש יכול לסמוך על ספרים אלה אא”כ תלמיד חכם הוא ומבין בהלכה הבנה מסויימת ויודע לדמות מילתא למילתא, ולדאבון לב מצוי שעמי הארצות סומכים על שרואים בספרי הקיצור וליקוט, ומערבים מין בשאינו מינו ונותנים טעם לפגם בדבר שאין לו מתירין.

סוף דבר קשה ליתן בזה גבול וגדר ולהגדיר בזה הגדרה ברורה והכל לפי הענין ולפי השכל הישר.

Leave a Comment

Scroll to top