You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Kashrus of Goose Liver

Kashrus of Goose Liver

Kashrus of Goose Liver

Question:
Kvod Harav, what is your view and psak halacha in regards to the consumption of goose liver which has presumably been force fed, assuming there was no issue of treifos in the veshet/kaneh, but rather due to tzaar baalei chaim, from the little bit that I have seen, being that its done for mankind, and its done by a non jew, and it may only be a D’rabanan, would that impose an issur on someone who hasn’t taken part in the force feeding, from eat it?
thank you.

Answer:

Something being done to an animal for the purpose of food preparation is permitted according to the letter of the law. Nevertheless, the Rama at the end of Even Haezer Siman 5 writes that even when there is no actual prohibition of Tzaar Baalei Chaim, there is still the concern of acting with cruelty towards animals. For this reason, he explains, people tend to refrain from such procedures, when they are not totally necessary. This would seem to be true of foie gras as well. The question of using such methods should be considered within this context, and judged based on the necessity and gain while considering the animals pain. Consumption of the food after the fact would not seem to pose a problem, although we should not be encouraging such procedures even done by non Jews.

Sources:

צבע”ח לצרכי האדם

הנה כתבו כל גדולי הדורות, הראשונים והאחרונים דאף אם צבע”ח דאורייתא, כל שיש בו צורך לאדם אין בו איסור כלל, ונביא את דברי הפוסקים בזה, ונוסיף את הנלענ”ד בשורש הדברים.

כתב הרמ”א באהע”ז סימן ה’ סעיף י”ד “כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים ומ”מ העולם נמנעים דהוי אכזריות” ומקור הלכה זו בתרומת הדשן סימן ק”ה עי”ש.

ויש לעיין בעיקר הלכה זו, האם יש גבול מסוים לצורך האדם, כעין מה שמצינו במק”א גדר הפסד מרובה, או צורך גדול וכדו’ או שמא אף צורך כלשהו יש בו להתיר צבע”ח.

וראיתי בספר עזר מקודש שם שכתב לגבי מריטת נוצות של אווזי פיטום כדי שיתפטמו יותר, “מכל מקום כיון שהותר לצורך כלדהו של אדם למלאות רצונו בצד מה וכמו שכתבתי במקום אחר, כן יש לומר אולי בזה, כיון שעכ”פ הנשים מסופקות אולי יש תועלת”. וכך כתב בדעת קדושים יו”ד סימן כ”ד דכל צורך מתיר איסור צבע”ח אף במה שאין בו טעם נכון, עי”ש.

ובאמת מבואר בשאלת התרומת הדשן שם אם מותר למרוט נוצות האוזים, או לחתוך לשון הציפור כדי שידבר או לחתוך אוזן וזנב הכלב כדי ליפותו, והשיב שכל זה מותר כיון שהוא לתועלת וצורך האדם אף שבכל אלה אין צורך חשוב וממשי, אלא שכתב דראוי להמנע מכל אלה משום מדת האכזריות.

ובשו”ת שבות יעקב ח”ג סימן ע”א נשאל אם מותר לערוך ניסויים רפואיים על בעלי חיים והביא את דברי התה”ד והרמ”א והוכיח בראיות שמותר לצער אף צער גדול משום ריוח כלדהו עי”ש.

ומשו”כ יש לתמוה על מה שכתב בשו”ת בנין ציון ח”א סימן ק”ח דעד כאן לא הותרה צבע”ח אלא לצורך רפואה אבל לא למנוע הפסד ממוני וכדו’ והדברים תימה דהלא כל מקור דברי הרמ”א מתרוה”ד הם והלא להדיא כתב להתיר אף לצורך כלדהו וכדברי בעל הדע”ק, ואף הרמ”א שם כתב דכל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים”.

אך באמת נראה דנחלקו הראשונים בזה דהנה בעבודה זרה י”א ע”א בהא דעוקרין על המלכים כתבו התוד”ה עוקרין “וא”ת אמאי לא פריך והאיכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן (דף י”ג) גבי נושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים דבשלמא משום בל תשחית ליכא דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין של מאה מנה אלא צער בעלי חיים איך הותר וי”ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צער בעלי חיים”.

ומבואר מדבריהם דלא כל צורך דוחה איסור צבע”ח אלא כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל, ולהדיא חילקו בין בל תשחית שנדחית מפני כל צורכי האדם “דאין כאן השחתה” משא”כ איסור צבע”ח שאינו נדחה אלא בשביל כבוד המלך, אך בפסקי התוס’ שם כתוב “צבע”ח אינו אסור אלא כשמצערה בלי ריוח”, הרי דכל ריוח ותועלת שהיא דוחה צבע”ח.

ויש לעיין בדברי התוס’ בב”מ ל”ב ע”ב שכתבו לדמות צבע”ח לבל תשחית ובשניהם כתבו “ומשום כבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם” עי”ש, דמחד גיסא דימו ב”ת לצבע”ח, אך מ”מ משמע דלא הותרה צבע”ח בשביל צורך כלדהו אלא בשביל כבוד המלך בלבד.

ובשו”ת נובי”ת יו”ד סימן י’ נשאל אם מותר להשתתף במסעות ציד שבהם הורגים חיות לשם הנאה ושעשוע, וכתב דמצד בל תשחית וצבע”ח אין לאסור כיון שעושה להנאתו ולצורכו כמ”ש התוס’ בעבודה זרה, ובאמת לא רק שאין הדברים כתובים בתוס’ בעבו”ז אלא אדרבה דברי התוס’ שם סותרים את מש”כ הנוב”י דמדבריהם מבואר דלא נדחה איסור צבע”ח אלא בשביל כבוד המלך שהוא כבוד כל ישראל כנ”ל, אך מ”מ יש לדברי הנוב”י בית אב בדברי תרומת הדשן ובדברי פסקי התוס’ כמבואר לעיל.

אך באמת נראה לדייק מדברי הרמב”ם במורה נבוכים שם דשחוק בעלמא אינו נחשב צורך כלל ויש בו איסור גמור שהרי כתב דאין איסור בשעת הצורך “כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע”ד האכזריות או השחוק”, הרי דשחוק דומיא דאכזריות ואין בו היתר כלל ודו”ק בזה.

אמנם באמת נראה בזה דאין בהכרח סתירה בין דברי התוס’ בעבו”ז למה שנקטו הפוסקים דכל צורך שהוא יש בו להתיר צבע”ח, ושני דינים יש בהלכה זו, ויסוד הדבר דיש לחלק בין שימוש טבעי בבע”ח להנאת האדם דאין בו איסור כלל דהתורה התירה צבע”ח להנאת האדם כגון שחיטת בהמה ועוף, ורכיבה על הסוס והגמל, וחרישה ע”י שור, ושימוש בבהמות משא וכדו’, וכל אלה הותרה להדיא בתורת ה’ ואין איסור כלל בהם והדומה להם. וכ”כ האחרונים לגבי ניסויים רפואיים וכל צרכי האדם הטבעיים.

אבל בהא דעוקרין על המלכים אין כאן שימוש טבעי דאין האדם מפיק הנאה מצער הבהמה וטרחה, אלא אדרבה כונתו להשמיד את הבהמה ולהפסידה, ואין לאדם בזה הנאה כלל, ובזה חידשו התוס’ דמ”מ מותר משום כבוד המלך, והתוס’ בעבו”ז הוסיפו דלא הותרה אלא בשביל כבוד המלך שהוא כבוד כל ישראל, דאין בזה גדר הותרה אלא גדר דחויה כיון שאין זה שימוש והנאה, ודו”ק בזה.

ומשו”כ יש לדחות את מש”כ בשו”ת בית יצחק (יו”ד ח”ב סימן קל”א) דהמרדכי חולק על תרוה”ד מדכתב במס’ עבו”ז (סימן תשצ”ז) דמה שאמרו במי שהקדיש בהמה בזמה”ז דנועל דלת בפניה עד שתמות מאליה כדי שלא יבואו בו לידי תקלה, משום דצבע”ח מדרבנן, ומדלא כתב דמותר לצורך האדם בהכרח שהוא חולק על כלל זה. ולפי המבואר אין זה ראיה כלל, דשאני השחתה והמתה כדי שלא יכשלו משימוש, וז”פ.

וא”כ נראה דשלש חלוקות בדבר, בהנאה טבעית ומוחשית היתר גמור הוא, בהשחתה ממש אין האיסור נדחה אלא משום כבוד המלך, ובהנאה טפילה אף שמותר מ”מ יש להמנע משום מדת האכזריות כמ”ש התה”ד והרמ”א.

ועיין בב”מ ל”ב ע”ב שם אמרו “אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא” ואף דצבע”ח דאורייתא “כדי לכוף את יצרו עדיף” ולמדנו מזה דבר גדול דגם תועלת רוחנית “לכוף את יצרו” צורך גמור הוא לדחות צבע”ח, וע”ע בר”ן שם דזקן ואינו לפי כבודו פטור דאף משום כבודו נדחה צבע”ח כמו לכל צרכיו, ודו”ק בזה.

וכיון דאתינא להכי נראה דבאמת יש לשקול לעולם את משקל הצורך מול גודל הצער, ואף התרוה”ד שכתב להתיר כל שיש בו צורך האדם, מ”מ כתב דנהגו להמנע בזה משום דהוי מדת אכזריות, כיון שמדובר בצורך קלוש שכל כולו שטות והבל כגון חתיכת אוזן הכלב כדי ליפותו וחיתוך לשון הציפור שתדבר, דמדת אכזריות היא לצער בע”ח משום שטות ורעות רוח אבל בצורך גמור ומוחשי אין כל פגם וחסרון, ומאידך כבר כתב הר”ן בב”מ שם דבצער קטן לא חששו כלל אלא לצער גדול עי”ש.

ומשום כ”ז נראה דלעולם הוי מחשב צער הבע”ח כנגד תועלת האדם ואין בזה כלל גמור אלא טוהר לבב ויושר הדעת המה ינחוני לדון בכל ענין לגופו, ודו”ק בכ”ז.

והנה זה נראה פשוט דמותר להרוג מזיקים ואין בזה כל איסור משום צבע”ח. ופלא בעיני מש”כ באגרות משה (חו”מ ח”ב סימן מ”ז) דיש להיזהר במקום דאפשר ולא להרוג זבובים ויתושים או עכברים בידים אלא בגרמא, ולענ”ד אין בזה כל קפידא, ואכמ”ל.

 

Leave a Comment

Scroll to top