You Are Here: Home » Responsa Resource » Daily Living » Parks on Shabbos – Karpef

Parks on Shabbos – Karpef

Parks on Shabbos – Karpef

Question:
What does the rav hold of carrying in large parks on Shabbos and its status as karpef

What about including a baseball field in a bungalow colony
Since it is used during the week and enhances the bungalow

What the din be diff for a enclosed tennis court on Shabbos as well

Is having a baseball catch allowed on Shabbos ?

Thank you

Answer:

Parks which are used for leisure and are considered an integral part of a community, may be included in the eruv and would not be considered “lo hukaf ldirah”. A tennis court which is surrounded by it’s own mechitzos will not affect the general eruv.

There is no prohibition of playing catch on Shabbos, other than “zilusa dshabbos” it is not be fitting for the Shabbos atmosphere. So this should only be done by small children for whom it is age appropriate.

תשובת מורנו הרב לגבי קרפף ועיין סוף התשובה לגבי פארקים

הנה אחת השאלות הגדולות שיש בתיקון עירובין היא ההלכה דכל שטח שיותר על בית סאתיים שלא הוקף לדירה אסור לטלטל בו ד’ אמות. דאף שמה”ת הוי רה”י כיון שיש בו ד’ מחיצות, מדרבנן גזרו דהוי ככרמלית דכיון שאין בה דיורין והוי שטח גדול יחסית דומה מקום זה לרה”ר וגזרו לאסור בו טלטול ד”א. ולא זו בלבד אלא עוד תיקנו דאם יש בתוך המחיצות שהוקפו לדירה מקום הגדול מבית סאתיים שלא הוקף לדירה מבטל את כל המחיצה וכל זה מבואר בעירובין כ”ג – כ”ד ובשו”ע או”ח סימן שנ”ח, עי”ש.

והרי מצוי מאד בזמנינו שתוך שטח העירוב יש שטחים רבים שלא נועדו למגורים ואינם ראויים לדירה והם גדולים מבית סאתיים ולכאורה בטלו כמעט כל העירובין. ובכל דור ודור, ובכל מקום ומקום נחלקו גדולי הדורות בשאלות אלה זה אוסר וזה מתיר, זה מקיל וזה מחמיר. וידוע שהאדר”ת תיקן עירוב בירושלים עיה”ק ושדות הקוצים נכללו בעירוב, וסמך על דעת המקילים, ולאחר פטירתו פסל הגר”ש סלנט את העירוב והוציא את השטחים הפתוחים מן העירוב על מנת לצאת מידי ספק.

ונבאר את הצדדים שכתבו בזה גדולי הפוסקים בכחא דהיתירא.

ומלבד השאלות שנדונו באריכות בדברי האחרונים, נשאלתי פעמים הרבה שתי שאלות שנולדו מתוך מציאות חיינו בארץ ישראל בתקופה זו:

א. בחלק מן הישובים בחבלי ארץ יהודה ושומרון השטחים המגודרים שמסביב לישוב גדול פי כמה מן הישוב עצמו משום שיש ענין למדינה לגדור את כל השטח שמיועד לתכנית המיתאר של ישובים אלה לעתיד אף שבפועל רק חלק מן השטח כבר בנוי ומאוכלס.

האם השטחים הפנויים שהם שדות בור וקוצים אוסרים את מה שהוקף לדירה.

ב. בבסיסים של חיל האויר, בניגוד לשאר בסיסי הצבא, ישנם שכונות מגורים בשביל צוותי האוויר והקרקע כדי לאפשר הפעלת המטוסים באופן מיידי בשעת הצורך. שכונות המגורים בדרך כלל תופסות רק חלק קטן משטח הבסיס שרובו משמש לאחסון המטוסים, מסלולי המראה ונחיתה, מחסני תחמושת וכדו’. הגדר שמסביב לבסיס מקיפה את הבסיס כולו, ושכונות המגורים ושאר שטחי הבסיס שוכנים אלה לצד אלה ואין גדר חוצצת ביניהם.

האם שטחים עצומים אלה שאינם משמשים למגורים אוסרים על שכונת המגורים ומבטלים את המוקף לדירה.

וגם בשאלות אלה נדון לאור דבריהם של מאורי הדורות.

א

חילוק בין קרפף לחצר

כתב הרא”ש (עירובין פ”ב ס”ב) דאפשר דעד כאן לא אמרו דבית סאתיים שלא הוקף לדירה מבטל מחיצה אלא בקרפף אבל לא בחצר שיש בו מגורי קבע, וכן הביא בשם רבו הגדול מהר”ם מרוטנבורג.

אך בשו”ע סימן שנ”ח (סעיף י’) נפסק דגם בחצר ניתנה הלכה זו ואין בין חצר וקרפף ולא כלום. והב”י הלך בזה בעקבות הטור שכתב דיש להחמיר בזה.

ובנזירות שמשון הקיל כשיטת מהר”ם מרוטנבורג והרא”ש בשעת הדחק שהרי מדובר באיסור דרבנן וספיקו להקל. אך הבית מאיר (שם ס”י ד”ה אמנם) דחה דבריו וכתב דאין זה אלא ספק חסרון ידיעה וכיון שגם מהר”ם והרא”ש לא כתבו להקל בדרך החלט והטור והשו”ע פסקו לחומרא אין כאן ספק כלל ואין מקום להקל בזה.

אך באמת נראה דאכן יש בזה ספק רבתי ומהר”ם ותלמידו הרא”ש לאו יחידאה הן בהלכה זו, דבפסקי הרא”ש הובא סברא זו בשם התוס’, וכ”ה בתוס’ (עירובין כ”ג ע”ב ד”ה נזרע) וכ”ה במרדכי עירובין (סימן תפ”ה) ובאגודה (סימן כ”ו) כתב כן בשם רש”י, עי”ש. הרי לן שזו שיטה גדולה בדברי רבותינו הראשונים, אלא שבשו”ע פסק שלא כותייהו.

וראיתי בפרי מגדים (סימן שנ”ט מש”ז) שכתב דאף שהשו”ע החמיר בזה דהוי חסרון ידיעה, מ”מ כשיש צדדים נוספים לקולא יש מקום לצרף שיטה זו להקל, עי”ש.

ב

חילוק בין קרפף לעיר

וחידוש גדול כתב מהר”ש אבוהב בשו”ת דבר שמואל (סימן רנ”ט) דעיר המוקפת חומה אין מחיצותיה בטלות ע”י בית סאתיים ועוד של זרעים. ובשו”ת חכם צבי סימן נ”ט פסק כותיה בשעת הדחק, ועיין עוד במור וקציעה סימן שנ”ח שכתב להקל בזה בשופי ולא רק בשעה”ד.

ויסוד דבריהם לפי”ד מהר”ם הנ”ל שהובאו ברא”ש שכתב דרק דירת קרפף מתבטלת ע”י זרעים ולא דירת חצר דחשובה טפי, והוסיפו האחרונים הנ”ל לחדש דמסתבר דדירת עיר ומדינה ודאי אינה מתבטלת ע”י יותר מבית סאתיים זרעים ובזה מודי כו”ע.

ובמור וקציעה האריך להקל בזה מדעתא דנפשיה, ופירש כך את דברי הגהות אשרי (עירובין פ”ב סימן ב’) בשם האור זרוע ובסוף דבריו כתב דשוב מצא כן בדברי אביו הגדול בשם ספר דבר שמואל וככל החזיון הנ”ל, ומשום חיבת הדברים הנני מעתיק לשונו.

“אמר יעב”ץ. בעינא דאימא מילתא, ומסתפינא מחברייא, משמע לי דכל הני מילי דקרפף, שאינו מוקף לדירה ביותר מבית סאתים, או שהוקף לדירה ונזרע רובו, וכל כיוצא בו שנזכרו דיניהם בסימן זה, לא אמרן אלא בעומד על פני השדה, וכן בגנה שבבקעה, וכן אתה אומר ברחבה שאחורי בתים, בבתי החצרים וערי הפרזות הדברים אמורים, דכיון דמחיצותיהן גרועות שלעצמן בלבד עשויות, לא לשום דירת אדם, משו”ה כי נזרע רובן, בטלה מחיצתייהו, אע”ג דהוו מוקפין לדירה מתחלה, כיון דזרעים מבטלי מחיצתא, הדר הוו להו שאינן מוקפין לדירה. אבל בגנות זרועות וקרפיפות, שבתוך עיר מוקפת חומה, ומעורבת, כיון דשרי לטלטל בכולה, ואף בסרטיאות ופלטיאות שבתוכה, הכל דינו כרה”י. ולא אמרינן בה נמי אתו רבים ומבטלי מחיצתא, דאלימא מחיצתה טובא מאחר שלצורך בני אדם נעשית, כ”ש דלא אתו זרעים ומבטלי להו, דכי נמי מדלי מר מהכא היקף דגנה וקרפף לגמרי אכתי קיימן מחיצתן דעיר מאבראי, ומשוו להו רה”י לכל מילי כדאמרן”.

ושוב כתב “דברים הללו המה בכתובים עמדי זה קרוב למ”ד שנה, ולא ידעתי שנזכר מאומה מנדון כזה בספרים. ועתה בעת שאני עסוק לקבוע דברי אלה בדפוס, הקרה ה’ לפני שו”ת אמ”ה ז”ל ומצאתי דאתי לידי (חכ”צ סי’ נ”ט) הביא דברי הרב החסיד בעל ספר דבר שמואל שנשאל בדין עיר מוקפת חומה שקנו אותה מן השר ועירבו, ונמצאו בה קרפיפות ושדות בפנים שזורעים, ונסתפקו אם חל עליהם האיסור דקרפף יותר מבית סאתים. וראיתי שהרב שמואל הנ”ל בתשובתו הרמתה נגע במש”ל והתירו כמוני בפירוש, ושמחתי לראות שכוונתי לדעתו ז”ל. גם דעתו של אמ”ה ז”ל מסכמת עמו”.

ובסו”ד הוסיף “כך נ”ל פשוט וזכינו לדין שאין דין קרפף כלל בעיר המעורבת (אם לא קדם לישיבת בעיר וכנז”ל) כדאמינא מסברא דנפשאי כד הוינא טליא. וכדו שאלנא לסבייא ואשתכח כוותי, ברוך אל-הי תהלתי, ואל יצל מפי דבר אמת כשאלתי”.

ועיין עוד בשו”ת בר ליואי (להגאון הגדול רבינו משולם הלוי איש הורביץ אב”ד סטאניסלאב שהיה מגדולי גליציה לפני מאתיים שנה) סימן י”ח שכתב מדעתא דנפשיה לחדש דעירוב של עיר אינו מתבטל ע”י זרעים ונימק שיטתו בסגנון אחר. ויסוד דבריו דזרעים מבטלי מחיצת דירה משום שאין דרך לזרוע זרעים במקום דירה או בחצר בית. אך כאשר מדובר במחיצות העיר אין המחיצה מתבטלת ע”י זרעים שהרי אף הזרעים מצרכי העיר המה ובימי קדם אף שדות הזרעים והירקות היו בתוך החומה כדי להגן עליהם וכיון שהם מצרכי העיר ודרך בוני הערים לזרוע בהם זרעים, אין הזרעים מבטלים את מחיצת העיר, עי”ש.

ואף שרבים חלקו על כל שיטה זו, עיין מאמר מרדכי (שנ”ח ט’), שו”ת בית שלמה (או”ח סימן נ”א) חיד”א בברכי יוסף (שיורי ברכה סימן נ”ח) ושו”ת דברי מלכיאל (ח”ד סימן ג’), וגם החזון איש דחה שיטה זו (או”ח סימן פ”ט), רבים סמכו עליה, כמבואר לעיל, וכך גם האבני נזר (או”ח ח”א סימן חצ”ר), וכבר כתב המשנ”ב (שנ”ח ס”ט בבה”ל ד”ה אבל אם נגרע) שנהגו לסמוך על דברי הדבר שמואל כשיש חשש מכשול לרבים וא”א לתקן, עי”ש.

ג

הקיפו זרעים בהדי בית דירה

ובשו”ת דברי מלכיאל שם כתב חידוש גדול בכחא דהיתירא דעד כאן לא אמרו דזרעים מבטלי מחיצתא אלא כשזרעו זרעים אלה לאחר שהקיפו לדירה, דזריעה זו יש בה גילוי דעת המבטלת את מחיצת הדיורין, אבל כאשר לכתחלה הקיפו שדות זרעים וקוצים אגב היקף לדירה הוי כהוקף לדירה לכל דבר והד”מ כתב באריכות שכך דעת רבים מן הראשונים וכך יש להורות הלכה פשוטה, עי”ש.

ד

זרעים שעלו מאיליהן

הגאון המהרש”ם כתב בדעת תורה (סימן שנ”ח סעיף ט’) דאין זרעים מבטלים הוקף לדירה אלא בנזרעו ע”י אדם אבל בעשבים שעלו מאליהן אינו מבטל דיורין ולמד הלכה זו מן הירושלמי במס’ מעשרות (י”ז ע”ב) וז”ל ”                              “.

הרי דרק בשדה שנעדר ונזרע בטל דין חצר, וכן לגבי ני”ד, עי”ש.

אמנם החזון איש (מעשרות סימן ה’ אות ה’) כתב דאין לדמות כלל מילתא למילתא ואין ללמוד שבת ממעשרות, ובאמת נראה דמלבד מה שפשוט לחלק בין דין חצר שקובעת למעשה לדיני שבת ועירובין, אין ללמוד מזה להקל בעירובין ממה שהחמירו לומר דעשבים שעלו מאליהם אינם מבטלים דין חצר שקובעת למעשה.

ועוד יש לתמוה לכאורה דהלא בעירובין (כ”ד ע”א) מבואר דה”ה דשלולית מים מבטלת היקף דירה, והרי שלולית זו ודאי לא נעשה בכונה ע”י אדם, ולכאורה דין שלולית כדין זרעים. וראיתי בשו”ת אמרי יושר (ח”א סימן ק”ע) שכתב לחלק בין שלולית מים שאינה ראויה כלל להילוך לעשבים שאין דרך להלך בהם, וזה דוחק, עי”ש.

ה

שדות קוצים ובור

והנה כבר הבאתי לעיל מה שיש לדון בערים וביישובים רבים ביהודה ושומרון שהשטח המגודר גדול פי כמה מן השטח המיושב, כי המדינה ייעדה ליישובים אלה שטח נרחב למען בניה עתידית. שטחים אלה אינם בנויים ואין בהם זרע חלקם שדה קוצים אבל שטחים נרחבים הם שטחי בור שאין בהם אלא שדות חול ועשבי בר, ויש לעיין בשטחים אלה אם הם מבטלים דיורים.

וכיוצא בדבר מה שנשאלתי לגבי בסיסי חיל האויר שיש בהם שטחים עצומים שהם מסלולי המראה ונחיתה ושטחי אחסון למטוסים ותחזוקתם. בבסיסים אלה יש גם שטחי מגורים לטייסים ושאר אנשי צוותי האויר והקרקע. כולם חיילים המשרתים בבסיס ובני משפחותיהם. בדרך כלל שטחי המגורים תופסים רק חלק קטן משטחי הבסיס. מטבע הדברים בסיסים אלה מוקפים במחיצות גמורות, אבל אין מחיצה המפרידה בין שטחי המגורים לשטחים המשמשים לצורך הפעילות הצבאית. ונשאלתי האם שטחים נרחבים אלה דינם כשדות זרעים המבטלים את ההוקף לדירה.

ויש לדון בזה בכמה שאלות יסודיות:

א. ראשית דבר בשאלה זו יש לעיין האם שדה שלא נזרע אך בפועל אין הוא משמש לצרכי האדם מבטל היקף לדירה, ואפשר דשטחי הפעילות הצבאית גרע טפי כיון שהם מיועדים לשימוש שאינו דומה כלל ואינו משמש כלל לצרכי המגורים, ומאידך אפשר דעדיף משטחי בור שהרי שטחים אלה משמשים לצרכי האדם אף שאין הם ענין למגורים.

והנה כתב החזו”א (סימן פ”ט אות ז’).

“ואם יש מגרש פנוי בתוך העיר כמו שמצוי בעיירות שנחרבו בשריפות אש שנשארין כברות ארץ פנויות רבות שנים, נראה דיש להן דין קרפף שאין דרך בני העיר לשמש שם וא”כ אם הן יתר מבית סאתיים אוסרין על כל העיר אבל אין אנו נזהרין בזה”.

הרי דמחד גיסא נקט מסברא דשטחים פנויים שאין בני העיר משמשין בהם מבטלים דיורין אך העיד שלא נהגו ליזהר בזה.

ואפשר דבסיסים הנ”ל גרע טפי משום דיש שטחים שא”א להשתמש בהם משום סכנה או משום שיש שמירה ואין מניחים להלך בהם באופן חפשי, ועיין בשו”ת נודע ביהודה תניינא או”ח סימן מ”ז שכתב דגן חיות שבתוך העיר אם יש בהם יותר מבית סאתיים הוי כלא הוקף לדירה משום שיש סכנה ליכנס לכלובי החיות וגרע מזרעים.

ב. ועוד צריך עיון בבסיסים אלה אם יש מקום להקל משום שיטת הדבר שמואל, דיש להסתפק בזה משני טעמים:

א. יש לעיין אם לשיטת הדבר שמואל יש מקום להקל כאשר מקום הזרעים הוא יותר משטחי המגורים, דאפשר שעד כאן לא כתבו להקל בזה אלא כאשר מקום הזרעים הוא מיעוט ואזי אמרינן דכיון דמגורי העיר חשוב הוא ביותר ולא כקרפף בעלמא מקום הזרע בטל לדיורים אבל אם רוב השטח נזרע או שאינו משמש למגורים אפשר דאף לשיטתם יש להחמיר.

ב. ועוד יש לעיין אם היתר זה שייך בבסיסים הנ”ל, ולכאורה זה תלוי בהבנת יסוד ההיתר, שמצינו בו שני סגנונות שונים.

דמדברי המשנ”ב בבה”ל משמע דעיקר ההיתר משום שהעיר מוקפת חומה, ויש בזה מחיצה מעלייתא שאינה מתבטלת ע”י זרעים. ולפי”ז נראה דכן הדבר בבסיסים אלה או ביישובים שבשטחי יהודה ושומרון המוקפים בגדרות שיש בהם דין מחיצה ממש ולא רק בצוה”פ.

אך באמת נראה יותר דעיקר ההיתר אינו משום חומה אלא משום חשיבות של עיר שכל עיקרה ומהותה דיורי יושביה ומשום כך אין היקף לדירה ועיר מתבטל ע”י זרעים וכדו’, ולפי”ז יש לעיין אם היתר זה שייך בבסיסי חיל האויר שבעיקרן נועדו להיות בסיסי צבא, אלא דמשום שיש צורך בטחוני חיוני שהטייסים יוכלו לעלות על המטוסים באופן מיידי בונים בתוך הבסיס מקום למגורי משפחות, ויש לעיין אם גם בכה”ג יש מקום לקולא זו.

ולמעשה נראה דלדעת המקילים יש להקל גם בבסיסים אלה, דמ”מ מדובר במקום יישוב לעשרות או למאות משפחות והוי ישוב קבע ודינו כעיר לכל דבר, כך נראה יותר לענ”ד.

ו

עמדות שמירה אם הוי הוקף לדירה

ועוד יש לעיין בישובים ובבסיסים הנ”ל אם עמדות השמירה והתצפית עושה כאילו גם שטחי הפעילות הפתוחים הוקפו לדירה.

והנה מפורש בשו”ע סימן שנ”ח ס”א בורגנין דהיינו שומרי השדות לא הוי היקף לדירה, אך הב”ח שם כתב דאין זה אלא משום שאין השומר שוהה שם אלא ביום ולא בלילה אבל מקום שהשומרים שוהים בו ביום ובלילה הוי מקום דירה ומחיצתה הוי כאילו הוקף לדירה.

וחיליה דהב”ח ממה שלמדו הלכה זו מחצר המשכן דהוי רה”י רק משום שמקומו בית סאתיים ולא יותר ומכאן למדו דאם הוי סאתיים ועוד ולא הוקף לדירה אסור לטלטל בו, הרי דחצר המשכן לא הוקף לדירה ולא למדו מן העזרה שבמקדש, דבמקדש נצטוו בשמירתה ביום ובלילה והוי כמקום שהוקף לדירה.

ומקור דבריו בתוס’ עירובין (כ”ג ע”א ד”ה שהוא) שהקשו למה למדו מחצר המשכן שהיה שבעים אמה, ולא למדו מן העזרה שהיה קל”ה אמה. ותירצו שהעזרה היה מוקף לדירה כיון שהיו שומרים אותו כל הלילה, עי”ש.

ולפי דבריהם נראה דבשטחים שיש בהם עמדות שמירה ביום ובלילה לכאורה הוי הוקף לדירה.

אך החזון איש (או”ח סוס”י ק”י) תמה על הב”ח מהמבואר בגמ’ שם (כ”ב ע”א) דבית השומרים לא הוי הוקף לדירה משום “שתשמישו לאויר”. דהיינו שאין זה דירה לשמה ואין השומר גר שם לרצונו, אלא כדי לשמור ומשו”כ בטלה דירתו לעיקר המקום שאינו מקום דירה.

ולכאורה מבואר כדבריו ברש”י עירובין (ט”ו ע”א) “כל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתיים מותר יותר מבית סאתיים אסור דלאו דירה הוא דעל כרחו הוא דר שם”. הרי לן דמגורי השומרין אינה דירה כיון שהוא גר שם בע”כ.

ולפי דרכו כתב החזו”א דשומרי המקדש שאני שבשמחה היו שומרים שם כדי לקיים מצוותן ולא דמי לשומרי שדות ופרדסים.

ויש לעיין לפי כל זה בעמדות שמירה שהחיילים מתחלפים בהם כל כמה שעות, ואין איש אחד גר שם ביום ובלילה האם הוי כהוקף לדירה לדעת הב”ח.

ולפי החזו”א והמבואר מדברי רש”י לכאורה פשוט דלא הוי הוקף לדירה.

אך אפשר שמוצבים ובונקרים שיש בהם מטה כסא ושולחן ומנורה והוי מעין בית דירה ממש אף שהחיילים מתחלפים בהם הוי כבית דירה ממש, וכך מסתבר.

ז

עוד בענין שטחים פתוחים

ולכאורה שאלה זו תלויה בעומק הלכה זו דיש לפרשה בשני פנים.

מחד גיסא יש לפרש דרק שטחים המשמשים את בית הדירה נטפלים עליה והוי כהוקף לדירה דהיינו החצר שלפני הבית והרחבה שמאחוריו, והרחוב שממנו נכנסים לבית ואליו יוצאים ושדה האילן שיושבים בצילו וכדומה. ולפי הבנה זו מסתבר שהשטחים הפנויים שמחוץ לשטחי המגורים מבטלים את המחיצה דלא הוי בכלל הוקף לדירה.

אך יש לפרש בד”א דרק מה שאינו ראוי לדירה כגון שלוליות המים ושדות הזרעים וכדומה הוי כלא הוקף לדירה אך כל מקום הראוי להילוך ולשימוש הרבים הוי כהוקף לדירה אף אם בפועל אין משתמשים בו. ולפי הבנה זו מסתבר דאין שטחים אלה מבטלים את המחיצה.

וצריך עיון להביא ראיות מוכרחות לכאן או לכאן.

ונראה להוכיח מדברי החת”ס דס”ל כהחזו”א דשטח בור שאינו משמש לדבר מבטל מחיצה. דהנה בשו”ת או”ח סימן פ”ח דן ביישוב שבו בית הטבילה היה רחוק מבתי המגורים אם מותר לטלטל מן הבתים לבית הטבילה ע”י עירוב וכתב דמהני העירוב דכיון שיש בתוך תחום העירוב בתי מגורים אין זה כעירוב בבקעה דלא מהני ביה צוה”פ מארבעת הצדדים כמבואר בסימן שס”ב סעיף י’.

ובסוף דבריו כתב “אבל בנידון שלפנינו שצורת הפתח שמקצה בית הטבילה עד הנהר מחבר בית הטבילה להעיר ושארי צה”פ שבעיר עשוי’ לדיורים, אפילו יהיה המקוה נדון כמקום שאין בו דיורים מ”מ כיון דליכא בד’ רוחותיה אלא מרוח א’ או משתי רוחות לית לן בה, ובפרט שלא תהיה קרפף יותר מבית סאתים פנוי בין העיר לבית הטבילה דלא מיקרי דיורים”.

ובשו”ת מנחת יצחק (ח”ו סי’ ל”ג סוף אות א’) כתב שאינו מבין מה כונת החת”ס בפיסקה זו שכתב ובפרט שלא יהיה יותר מבית סאתיים פנוי, עי”ש. אך לכאורה כונתו ברורה ופשוטה דאף דאין כאן ריעותא וחסרון מצד עירוב בבקעה מ”מ אם יש יותר מבית סאתיים פנוי בין העיר לבית הטבילה בטלה המחיצה והוי כלא הוקף לדירה ואסור לטלטל בו דלא מהני לי עירוב.

הרי לן דאף ששטח זה אינו זרוע ואין בו מים מ”מ כיון שהוא פנוי מאין יושב ואינו משמש כל צורך הו”ל יותר מבית סאתיים פנוי שמבטל מה שהוקף לדירה.

אך נראה דלאו כו”ע היא, והפוסקים שהקילו בשדות עשבים בהכרח סברו דשטחים פתוחים אינם מבטלים מחיצת דיורין.

ומצאתי שכבר כתב להקל בזה המאירי בעירובין (כ”ד ע”א ד”ה וכל שאי) וז”ל “ומ”מ יראה לי שהזרעים העשויים לטיול ולצאת לשם תמיד לטייל שם ולהריח אין אלו מבטלות מחיצות והיקף דירה הוא אף על פי שנזרע ומכאן יראה לי שרבים מקילין בכך בפרדסים הסמוכים לבתיהם”.

ודו”ק בכ”ז.

ח

גינות נוי ודשא

ועוד דנו האחרונים לגבי מקומות שנזרעו לנוי כגון כרי דשא וגינות פרחים, האם דינם כזרעים שמבטלים דיורים או כאילנות שאינם מבטלים דיורין כיון שבני אדם יושבים להנאתן כצל אילנות כמבואר בעירובין (כ”ד ע”א).

ובשו”ת שואל ומשיב (מהדורא א’ ח”ג סימן קל”א) וכן בשו”ת דברי חיים (ח”ב או”ח סימן כ”ח) כתבו להחמיר בגינות פרחים וכרי דשא משום דלא חילקו חכמים בין זרע לזרע ובין אילן לאילן, וכשם שלא חילקו בין אילן שיש לו צל לעץ שאין בו צל כך לא ס”ל לחלק בין זרעים לצורך מאכל לעשבי נוי ופרחים. ועוד סברא כתב הד”ח להחמיר דאין דרך לזרוע שטח גדול לנוי ולתענוג אלא שטח קטן לראותו בלבד, עי”ש.

אך בזמנינו הרי זה ודאי דרך שבכל עיר ועיר יש פארקים ושטחי בילוי שיש בהם פרחים ודשאים להנות בהם בני האדם. ומסתבר טפי דשטחים אלה ודאי לא מבטלי הוקף לדירה.

ובשו”ת מהרי”א הלוי (חלק א’ סימן ר”ב) נקט דדשאים כלל אינם מבטלין הוקף לדירה ואין דין דשאים של עשב כדין זרעים, ובשו”ת אמרי ישר (ח”א סימן ק”ע) גם כתב להקל בזה דהלא מקרא מלא דיבר הכתוב “בנאות דשא ירביצני”. ולמעשה פסקו להקל בעשב בעלמא בצירוף דעת הדבר שמואל הנ”ל, עי”ש.

וראיתי במנחת יצחק (ח”ב סימן ק”ח) שגם כתב להקל בזה, עי”ש.

Leave a Comment

Scroll to top