You Are Here: Home » Shiurim of Maran HaRav » Tanach as a Halachic Source

Tanach as a Halachic Source

במה שלמד אחד הרבנים ממה שכתבתי במנחת אשר על התורה (דברים סימן ל”ב) בענין שאלת הפגיעה באזרחים בשעת מלחמה, והבאתי ראיות מן התורה והנביאים, והוכיח מזה דלשיטתי אפשר ללמוד הלכה פסוקה מן תנ”ך, ושאלת אם אכן יש לי בזה דעה עקרונית. וכתבת דשמא דיני מלחמה שאני ואין ללמוד מזה לשאר דיני תורה. ובאמת הדגשתי בשיעור שאמרתי בענין הנ”ל, דמכיון דמאז חורבן בית שני בטלה המלכות מישראל, ועם ישראל לא ניהלו מלחמות ולכן לא מצינו דיני מלחמה בפוסקים, ואף בדברי חז”ל לא מצינו הלכות מלחמה פרטיהן ודקדוקיהן בהרחבה, ובהכרח יש הלכות מלחמה שאין להן ראיה אלא מכתבי הקודש.

אך בגוף הענין באמת מצינו ברמב”ם שלמד כמה הלכות מן הכתובים ללא כל מקור במשנה ובש”ס בין בדיני מלחמה ובין בדיני ממונות ובין באיסור והיתר וכן מצינו בפוסקים, ואציין כמה דוגמאות:

אך אקדים ואומר שלענ”ד אין ללמוד הלכות מן התנ”ך ואין לנו בבירור ההלכה אלא את דברי חז”ל והפוסקים, ובכל מקום שמצינו בגדולי הפוסקים שלמדו מן התנ”ך אין זה אלא במה שנראה להם מסברא ישרה ולא בא אלא למצוא מעין סמך ורמז בתורה שבכתב.

א. כתב הרמב”ם בהלק מלכים (פ”ו ה”ז):

“כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה’ את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו”.

הרי לן שהרמב”ם למד הלכה זו מהמפורש בפסוק במלחמת מדין. אך באמת כבר הביא הכס”מ שמקור הדברים בספרי. אמנם אין מפורש בספרי שזה מצוה לדורות אלא שכן צוה הקב”ה את משה במלחמת מדין, ומ”מ חזינן שהרמב”ם למד הלכה זו מהמפורש בתורה ללא מקור בדברי חז”ל שכך נצטוו לדורות.

אמנם גם בהלכה זו מדיני מלחמה היא. אך באמת מצינו כיוצא בו גם בתחומים אחרים.

ב. בהלכות ערכין וחרמין (פרק ו’ הלכה ל”א) כתב:

“יראה לי שאע”פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים”.

ובהלכה ל”ג הוסיף לבאר:

“ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר”.

הרי שלמד מן הכתובים הלכתא גבורתא בהלכות ערכין.

ג. בהלכות שכירות (פי”ג ה”ז) כתב הרמב”ם:

“וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד”.

אך אפשר דשאני מעשה אבות, דכיון שאמרו (קידושין פ”ב ע”א ויומא כ”ח ע”ב) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וגם ביעקב אבינו אמרו (רש”י בראשית ל”ב ה’, ומקור הדברים בפסיקתא זוטרתא שם) “עם לבן הרשע גרתי ותרי”ג מצות שמרתי”, הרי שכל מעשיהם לפי ההלכה הצרופה ויש ללמוד ממעשיהם, משא”כ שאר האישים שלפני מתן תורה.

אך מ”מ חזינן שהרמב”ם למד הלכה מן הכתובים.

ד. ועיין עוד ברמב”ם (פ”א מאבל ה”ב):

“מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר”.

ולכאורה למד הרמב”ם הלכה זו מדוד המלך שרחץ לאחר מות בנו.

אך באמת מקור הלכה זו במו”ק (כ”ז ע”א) אלא ששם אין המדובר אלא בכפיית המטה, והרמב”ם פירש דהלכה זו לא בכפיית המטה בלבד אמורה אלא בכל דיני אבילות, וכך פירש את מה שמצינו בדוד מלך ישראל.

ה. ועיין עוד בדברי הרמב”ם בהל’ איסורי ביאה (פי”ב ה”י):

“אבל ישראל הבא על הכותית בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה בין אשת איש ואפילו היה קטן בן ט’ שנים ויום אחד כיון שבא על הכותית בזדון ה”ז נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו”.

וגם הלכה זו למד הרמב”ם מן המפורש בתורה בבנות מדין שנצטוו להורגן ואין להלכה זו מקור בדברי חז”ל.

אך באמת כבר פקפק המ”מ בראיית הרמב”ם דהלא הוראת שעה היתה וגזה”כ, דהלא כל הראויה לביאה נהרגה ולא רק אלה שבאה תקלה על ידן. וע”כ צ”ל דהרמב”ם חידש הלכה זו מן הסברא דכיון שבאה תקלה על ידן יהרוגו, והביא כמעין סמך מן המקרא וכמו שפירש גם המ”מ, ודו”ק בזה.

וגם בפוסקים מצינו שלפעמים למדו מן התנ”ך.

ו. הנה כתב הרמ”א ביו”ד (סימן שס”ח ס”א): “וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר, אף על גב דמותר בהנאה (כן משמע מהרא”ש והמרדכי). וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים, ולכן אם צריך אותו לרפואה, שרי (ג”ז במרדכי). וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות, כגון שהמושל עובד כוכבים מרעה בהמות על הקברים וא”א למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה, ואין יד הקהל משגת, מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עובדי כוכבים, שזהו כבוד המתים (ת”ה סימן רפ”ד ומהרי”ו סימן נ’)”.

והנה איסור זה ליהנות ממה שגדל בבית הקברות מפורש ברייתא וכן למדנו במס’ מגילה (כ”ט ע”א): “בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש… ואין מלקטין בהן עשבים, ואם ליקט – שורפן במקומן מפני כבוד מתים”.

הרי שהתירו לעבור בידיים על איסור דרבנן כדי למנוע בזיון גדול יותר לבית הקברות ע”י הנכרים.

ובבהגר”א כתב (שם ס”ק ה’) “וראיה מחזקיהו שקצץ דלתות היכל להציל שאר המקדש”. וכ”ה בשו”ת מהר”י וייל שם.

ומקור הדברים בספר מלכים (ב’ י”ח ט”ו – ט”ז): “ויתן חזקיה את כל הכסף הנמצא בית ה’ ובאצרות בית המלך. בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה’ ואת האמנות אשר צפה חזקיה מלך יהודה ויתנם למלך אשור”.

הרי לן שמהר”י וייל למד הלכה ממעשה דחזקיהו מלך יהודה.

ז. בשו”ת שבות יעקב (ח”ג סימן י’ – י”ב) כתב להתיר שריפת ספרי קודש כדי למנוע בזיון גדול במקום שא”א לקוברן בכבוד. והביא ראיה משאול המלך ששלח יד בנפשו כדי שלא יתעללו בו הפלשתים.

והגאון בעל כנסת יחזקאל (שם סי’ י”א ובשו”ת כנס יחזקאל סימן ל”ז) חלק עליו ודחה את הראיה משאול המלך, והשבו”י השיב על דבריו (שם בסימן י”ב).

הרי לן דגם האחרונים לפעמים למדו הלכה מן התנ”ך.

ח. ובזמנינו מצינו למרן האגרות משה (יו”ד ב’ סימן ק”ג) שהוכיח ממעשה דפילגש בגבעה שמותר להשתמש באברי המת ולהפגין אותם ברבים במקום הצורך, שהרי ניתחו את הפילגש בגבעה לי”ב נתחים ושלחום לכל גבול ישראל, עי”ש.

אך באמת נראה פשוט דאין ללמוד הלכה מן התנ”ך מטעמים רבים, ולא ח”ו משום שאנשי התנ”ך לא נהגו לפי ההלכה כמו שאמרו המשכילים והכופרים עפרא לפומייהו, אלא משום שהדברים לא נתפרשו כראוי ואין בידינו לדעת ולפרש את נסיבות הדברים, ולפעמים מדובר בהוראת שעה מפי הנביא שיש בידו לעקור דבר מה”ת בהוראת שעה. ואם אמרו חכמים שאין למדין הלכה מן האגדה ק”ו שאין למדין הלכה מן המקראות.

ורגיל אני לומר שאין אנו יודעים כלל איך ללמוד את התנ”ך וכל עמלנו להבין איך למדו חז”ל את התנ”ך, ושמא אין אנו יודעים איך ללמוד את הגמרא וכל עמלנו להבין איך הראשונים למדו את הגמ’, ואין לנו בבירור הלכה אלא דרך המלך שנמסרה לנו מדור דור, עמל ויגיעה במקורות הגמ’ וממנה לראשונים ופוסקים גדולי הדורות לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

אלא שלפעמים הביאו הראשונים סמך מן הכתובים למה שנראה להם מן הסברא או ממקורות נוספים בדברי חז”ל כנ”ל.

ואציין לדוגמא את מש”כ בשו”ת הרא”ש (כלל ק”ז סימן ו’) להוכיח דאפשר לדון דיני ממונות עפ”י אומדנא ממשפט שלמה, אך מדקדוק בדבריו נראה דעיקר הסתמכותו על המבואר בב”ב (נ”ח ע”א) דרב בנאה נהג כן בדו”ד בענין ירושה. אלא שהביא סמך אף ממשפט שלמה. (ועיין בזה במנחת אשר בראשית סימן ס”א, ואכמ”ל).

וכך נראה במה שהביאו הפוסקים מספר חסידים שאפשר לדון עפ”י גורל מיונה הנביא שהושלך לים עפ”י גורל, והביאו בפתחי תשובה (יו”ד סימן קנ”ז סקי”ג), דנראה עיקר שלמדו כן מחלוקת הארץ, אלא שהביא סמך מהא דיונה הנביא.

ואפשר שלא למדו מן התנ”ך הלכה אלא שיש תוקף בגורל ודומה הוא לרוח נבואה וממילא קבעו מסברא שבאין דרך אחרת יש לסמוך על הגורל.

ובאמת כל דברי ספר חסידים סמומים ועלומים, ועל אף שאין ספר זה מן הפוסקים ואין דבריו אלא דברי קבלה ומסתורין, מ”מ הרבה מדבריו נתקבלו בחרדת קודש ע”י הפוסקים לדורותיהם.

וכך נראה גם לגבי דברי הרמב”ם בנדר על דבר שלא בא לעולם, דבאמת נראה מסברא דיש לו לחול דאינו דומה נדר לקנין, ולא הביא הרמב”ם מיעקב אבינו אלא סמך ורמז, ולא הלכה מחודשת. וכמו שכתב הרמב”ם בעצמו “וראיה לדבר”.

ובדרך זו כתבתי גם אנוכי הקטן והדל לפלפל בפרשיות שבתנ”ך ולהוכיח שיש להשתדל למעט בפגיעה באוכלוסיה אזרחית בשעת מלחמה, אבל במקום דאי אפשר יש לפגוע ולהשמיד את האויב גם אם אין מנוס מפגיעה באזרחים, כי מסקנה זו מתיישבת על הלב בהרגש המוסרי.

Leave a Comment

Scroll to top