You Are Here: Home » Responsa Resource » Shabbat » opening wrapping on Shabbos

opening wrapping on Shabbos

opening wrapping on Shabbos

Question:
Is it permitted on shabbes to tear a sweets wrapping (silver paper), where the letters are not written and not printed on it only pressed inside?

Answer:

It is not clear what you mean by “pressed inside”. If there are no letters it may be torn. If there are letters this should be avoided if possible, but otherwise one may tear a package even if it may tear some letters.

תשובת מורנו הרב

ראיתי בשמחה את הקונטרס שהגשת לי בענין מה שנוהג אני להתיר קריעת אריזות ופתיחת שקיות שיש עליהן אותיות בשבת, ואין אני חושש למלאכת מוחק. ושאלת מאיזה טעם נוהג אני להתיר ובמה זה שונה משבירת עוגה בשבת דבודאי יש לחוש בו לדברי הרמ”א בסימן ש”מ ס”ג דאסור לשבור עוגה שיש עליה אותיות משום מוחק.

ועוד שאלת מדברי המשנ”ב שם סקי”ז שהתיר לשבור עוגה זו בדרך אכילה, הרי דשלא בדרך אכילה אסור, וה”ה לגבי קריעת שקיות.

הנה בעיקר דין שבירת עוגה, חלק הנודע ביהודה בדגול מרבבה שם על הרמ”א והתיר לכתחלה לשבור עוגה שיש עליה אותיות משום דהוי פסי”ר בתלת דרבנן. כותב שלא ע”מ לכתוב, מקלקל, ומוחק כלאח”י, ובודאי אין להחמיר בתלת דרבנן בפסי”ר, והשערי תשובה נקט כותיה בסק”ה, עי”ש.

ולשיטתם מיירי המרדכי בעוגות התינוקות שכותבין עליהם לסגולה ובכה”ג אינו מקלקל ואף הוי דבר המתכוין עי”ש. ואי בדידי תלי’ הייתי אומר לדרכו של הנוב”י דמיירי בעוגה שמלמדים תינוקות באותיות שעל גבה, ובחיתוכה מתכוין למחיקה וזה דרכו וכונתו, משא”כ בפסי”ר בתרי ותלת דרבנן עי”ש.

ולכאורה דברי הדג”מ מוצקים וברורים עד שצ”ע בשיטת הרמ”א שאסר. וע”כ צ”ל דדעת הרמ”א דאין זה מקלקל, דזה תיקונה של העוגה ולכך היא עומדת, ואין כאן כל קלקול והשחתה, אלא שימוש בעלמא, ומשו”כ לא הוי מקלקל. ויש לעיין גם אם זה נחשב כלאח”י דאף דאין דרך למחוק את הכתב שנכתב בדיו ע”ג קלף בחיתוך וקריעה מ”מ בכתב שע”ג העוגה זה דרכו, ולגבי דין כלאח”י מסתבר דאין אנו דנים בדרך עשיית עיקר המלאכה אלא בדרך עשיית המעשה המסויים, ודין זה תלוי בכל ענין לפי מה שהוא, ומשו”כ נראה דדעת הרמ”א דבאמת אין כאן לא פטור מקלקל ולא פטור כלאח”י ומשו”כ החמיר.

אבל בקריעת אריזה נראה פשוט דאכן הוי זאת קלקול, וכל הקריעה בדרך השחתה היא ורק בקריעת השחתה התירו משום קורע, וז”פ. וא”כ אכן הוי תרי דרבנן בפסי”ר דלא ניח”ל שנהגו להקל בו, ובאריזות שרגילים לפותחן במקום מסומן ובדרך שאין בו קריעת השחתה נראה דאם הוא קורע יש בו גם פטור כלאח”י והוי תלת דרבנן.

אך באמת נראה לכאורה שצדקו דברי הדג”מ דגם בעוגה הוי זאת מקלקל וכלאח”י, דהרוצה למחוק אותיות שע”ג העוגה אינו חותך את כל העוגה אלא ממרח את האותיות וא”כ הוי זאת כלאח”י, ודו”ק.

ב

והנה המג”א הביא את דברי הלבוש שהחמיר גם בפתיחת ספר שיש אותיות על חודי דפיו, אך בשו”ת הרמ”א סימן קי”ט מבואר להדיא שהקיל בפתיחת ספר מתרי טעמא: א. כיון שעומד לפתוח ולסגור אין כאן מוחק וכותב כלל. וטעם זה לא שייך בחיתוך עוגה. ב. קירוב וריחוק אין בו כותב ומוחק וכשם שהכותב חייב אף כאשר האותיות רחוקות זמ”ז, כך פטור הוא על ריחוק האותיות ואין בזה מוחק, וטעם זה שייך אף בחיתוך עוגה. ומשו”כ כתב הרמ”א דאינו חייב בעוגה אלא כשאכלה ושוב לא שייך לקרבו, ובכה”ג הוי מחיקה גמורה. (אלא שצריך לי עיון בדברי הרמ”א דלכאורה אין איסור מוחק בדרך אכילה, ולכאורה מוכח מדברי הרמ”א דאם יש בזה איסור מחיקה אף בדרך אכילה אסור, וצ”ע).

ובט”ז שם סק”ב כתב גם הוא להקל בפתיחת ספרים ודחה את דברי הלבוש וחילק בדרך אחר בין ספרים שאין איסור בפתיחתם ובין חיתוך עוגה שאסר הרמ”א וז”ל “ופשוט שבזה (פתיחת ספרים) לא שייך לומר דמדרבנן מיהא אסור לדעת מהר”ם כעוגות שהזכרנו דהתם הוי עכ”פ מקלקל כיון דלאחר שנשתברו לא מועיל שום קירוב דא”א לעשות מהם חיבור אחד אחר שישברם אבל כאן אין קלקול במה שמרחיקם ע”י פתיחה”.

ויש לעיין בכונתו, והאם יש איסור בקריעת אריזות הנ”ל לשיטתו. דמחד י”ל דשאני מספר שאין בו שום קלקול וכשיסגר הספר יחזור לקדמותו לגמרי ומשו”כ אין בו כתיבה ומחיקה משא”כ בקריעת אריזות שא”א להחזירם לקדמותם לגמרי. אך מאידך י”ל דשאני מעוגה שנשתברו אותיותיה שנעשו שני חלקים שונים “דא”א לעשות מהם חיבור אחד אחר שישברם”. משא”כ באריזות דאף שנקרעו האותיות מ”מ האריזה מחוברת וגוף אחד היא ובנקל נקראים האותיות זה עם זה. (והרי זה דומה קצת לחיתוך עוגה בלי להפריד לגמרי את החתיכה אלא שחתכה במקצת, ודו”ק).

ובאמת יש מקום לומר דקריעת אריזה קלה אף מפתיחת ספר, דכל עוד הספר פתוח א”א לקרוא כלל את האותיות שבצדו ורק ע”י מעשה גמור של סגירת הספר האותיות שוב נקראים משא”כ בקריעת אריזה שלא נותקו האותיות לגמרי זמ”ז ובנקל הם נקראים ע”י מעשה קל של הטיית השקית עד שהאותיות נקראים, והרי זה דומה לאותיות שהיו קרובים זל”ז, והרחיקו אותם קצת ועדיין נקראים הם ביחד דפשוט דבכה”ג אין מחיקה כלל.

ומ”מ נראה דכיון דלשיטת הרמ”א בודאי יש להקל ואף לשיטת הט”ז יש סברא גדולה להקל כמבואר, וכיון שמדובר בפסי”ר בתרי דרבנן ואפשר דהוי תלת דרבנן כמבואר, ולדעת הדג”מ אף בעוגה מותר, יש מקום להקל בשופי.

ומה שפלפלת דשמא אין עיקר כונת הרמ”א אלא לסברא ראשונה שכתב דמותר לפתוח ספר כיון שזה דרכו לפתוח ולסגור ומשו”כ אין בו כותב ומוחק, וטעם זה לא שייך בקריעת אריזה, תמיהני, דהלא הרמ”א האריך גם בסברתו השניה דכל מחוסר קריבה אין בו כותב ומוחק, והלא פשוט כביעתא בכותחא דכאשר אחד מגדולי הפוסקים כותב בלשון מוחלט שני טעמים להקל, הלכה כשני הטעמים, ומה עלה על דעתו לומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה.

ומה שדייקת בדברי המשנ”ב שם בס”ק י”ז שלא התיר בעוגה אלא בדרך אכילה, ומשמע שדעתו להחמיר שלא בדרך אכילה, באמת דברי המשנ”ב תמוהים דהלא הביא קולא זו בשם הדגול מרבבה, וכל הרואה בדברי הדגול מרבבה תחזינה עיניו שהתיר בכל ענין, ולאו דוקא בדרך אכילה, אלא דלרוחא דמילתא כתב דאם שובר האותיות בדרך אכילה ודאי הוי כלאח”י עי”ש. ונראה ברור שעיקר דעת המשנ”ב להקל אף שלא בדרך אכילה שהרי בשעה”צ ס”ק כ”ב ציין לדברי הפמ”ג בסימן שט”ז בא”א סק”ז “שהקילו שם עוד יותר מזה וכ”ש בכאן דהוי עונג שבת”. הרי שלמד משם להקל כאן בק”ו, וכונתו לדברי הפמ”ג דיש להקל בפסי”ר בתרי דרבנן דאין במינו ניצוד וכלאח”י, וק”ו בני”ד דהוי תלת דרבנן וגם יש בו עונג שבת, הרי שדעתו להקל בזה אף שלא בדרך אכילה, ודו”ק כי הדברים ברורים.

וע”כ נראה דעיקר דעתו כדעת הדג”מ להקל בזה, אלא שרמז דבמקום האפשר ראוי להחמיר כשיטת הרמ”א ולעשות כן בדרך אכילה וכמו שכתב בדג”מ כיון שאין בזה טרחה וביטול עונג שבת ושמחת יו”ט.

וכיוצ”ב מצינו רבות בדברי המשנ”ב, ומ”מ נראה דכיון שהסתמך על דברי הדג”מ נקט עיקר כותיה וכדברי השע”ת אלא שדעתו להחמיר בעוגה כיון שאפשר בהיתר.

ולפי”ז נראה דבקריעת אריזות דא”א לקרוע שלא במקום האותיות, ועכ”פ טרחה יתירא היא יש להקל בכל ענין.

ונראה עוד צד להקל בזה דכשם שהקילו בקורע שלא ע”מ לתפור לצורך שבת בחותלות של תמרים וכך הלכה פסוקה, מסתבר שהקילו גם במוחק שלא ע”מ לכתוב דמה בין זל”ז, וכ”כ להדיא בשו”ת מהר”ש הלוי, והשעה”צ שם ס”ק כ’ כתב דהסכמת האחרונים כר”ש הלוי. וידעתי שכונת השעה”צ למש”כ מהר”ש הלוי דאף הרמ”א לא החמיר אלא באותיות שהן לא מגוף העוגה, אך מ”מ חזינן בר”ש הלוי שכתב כסברא הנ”ל דדין מוחק כדין קורע, ואף דבריו חזי’ לאיצטרופי בנידון דידן.

ואין להביא ראיה להחמיר ממש”כ המשנ”ב בסימן ש”מ ס”ק מ”א “ולקרוע אגרת המחותם אפילו אם יזהר שלא לשבור אותיות בחתימה רק יקרע הנייר שסביבה ג”כ אסור”. הרי שאסור לשבור אותיות החותם. דהתם מיירי בחותם של טיט או שעוה והאותיות נשברות ומתפרקות בפתיחת האגרת וכמ”ש המשנ”ב “אם יזהר שלא לשבור האותיות”, ומשו”כ הוי מוחק גמור משא”כ בני”ד, וז”פ. ובשו”ת שאילת יעבץ חלק ב’ סימן ק”מ וכן בחכם צבי סימן ל”ט הקילו אפילו באופן זה.

סוף דבר כיון דבתרי ותלת דרבנן עסקינן ובדשא”מ יש למיקל על מה לסמוך בשופי, ואף שודאי נכון טפי לקרוע שקיות אלה שלא במקום האותיות, אך כשאי אפשר יש להקל בזה כמבואר.

כך נלענ”ד והקב”ה יצילנו משגיאות.

Leave a Comment

Scroll to top