You Are Here: Home » Articles » Mechiras Chametz

Mechiras Chametz

א

מקור מנהג המכירה

 

שנינו בתוספתא פסחים פ”ב ה”ו ישראל וגוי שהיו באין בספינה ויש חמץ ביד ישראל מוכרו לגוי או  נותנו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו במתנה גמורה”, ומברייתא זו המקור לדין  מכירת חמץ לנכרי, והובאה הלכה זו בסימן תמ”ח ס”ג עי”ש.

אמנם, שני הבדלים בין המכירה הנהוגה בזמנינו למכירה זו שבתוספתא דמכירה זו  אקראית ופרטית היא משא”כ זו שבזמנינו שהיא קבועה וכללית, ובאמת נרעדו אמות הסיפים כאשר  הנהיגו מכירה כללית ע”י רב העיר לפני כמאה ושמונים שנה.

בימי החת”ס כנראה עדיין לא נהגו במכירה כללית דבשו”ת או”ח סי’ קי”א כתב דיש לכל רב לדרוש  בשבת הגדול ולהסביר לעם את ענין המכירה פרטיה ודקדוקיה הרי שבזמנו לא היתה מכירה כללית  אלא כל מי שהיה חמץ ברשותו היה מוכרו לנכרי בעצמו, אך בישועות יעקב סי’ תמ”ח ס”ק ה’ כתב  ששמע שבמקצת קהילות נהגו במכירה כללית ומשבח מנהג זה.

בקהלת יאס פרצה מחלוקת גדולה כשרב אחד הנהיג מכירה כללית והגרא”מ טויבש מחה כנגדו  ובשו”ת אורי וישעי סי’ קכ”א כתב לדחות מנהג זה ובשו”ת נאות דשא סוף ח”א הובאה תשובתו של הגר”ש קלוגר  בשבח מנהג זה אמנם שוב חזר בו וכתב דיצא שכר מנהג זה בהפסדו.

ומכל דברי האחרונים הנ”ל  מבואר דבאותו זמן נהגו אף במקומות שהנהיגו מכירה כללית שהרב קנה את החמץ מכל בני קהלתו  וחזר ומכרו לגוי אך בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ב ח”ב סי’ ע”ז הביא כמנהג דידן שהרב הוא מורשה  למכור חמצם של בני קהלתו, אך הגאון בעל שו”מ דוחה גם מנהג זה עי”ש. אמנם מאז ועד ימינו נשתרש  מנהג זה בקרב כל הקהלות ואין פוצה פה ומצפצף וברור שיש במנהג זה תקנה גדולה למנוע איסור בל  יראה מרבים מעמי הארץ.

 

ב

בחשש הערמה במכירה

 

והנה ידוע בשער בת רבים לכל יודעי דת ודין, שיטת הבכור שור בפסחים כ”א דמכירת חמץ באמת  הערמה היא ואין לסמוך עליה אלא בדרבנן אך כיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי אין האיסור  מה”ת ושוב מהני מכירה זו. וגם בקצוה”ח נקט דאין מכירה זו נצרכת אלא מדרבנן כיון דמדאורייתא  סגי בביטול עיין בדבריו בסי’ קצ”ד סק”ג שכתב דאף דקנין אודיתא אינו אלא מדרבנן מהני בחמץ כיון  דמדאורייתא בביטול סגי עי”ש.

אך רבים מן האחרונים חלקו עליהם ונקטו דאין מה שמוכר בכלל הביטול כלל וממילא המכירה נצרכת  מה”ת, כ”כ החת”ס בשו”ת או”ח סי’ ס”ב ובשו”ע הרב בסדר מכירת חמץ ובפמ”ג סימן תמ”ח א”א ס”ק  י’ ומשו”כ נקטו דבאמת המכירה מכירה גמורה היא ומהני אף בדאורייתא וכך כתב המקור חיים בסי’  תמ”ח סק”ט עי”ש.

ולכאורה מסתבר כדבריהם דאם מבטל גם מה שהוא עומד למכור איך ימכור דבר שאינו שלו  דלרוב הראשונים ביטול הוי הפקר, ואף לשיטת רש”י והרמב”ם דביטול אינו הפקר אלא מדין תשביתו  הוא, מ”מ איך ימכור את מה שביטל כעפרא דארעא, והלא סתירה גמורה היא, ועוד דלכאורה נראה לשיטה זו דאינו יכול כלל לבטל את מה שרוצה למכור כדי לא להפסידו וכונתו לחזור ולקנותו דהרי חזינו דאינו כעפרא דעלמא אצלו, אלא מסתבר דמה  שמבטל אינו מוכר ומה שמוכר אינו מבטל.

אמנם במקום אחר כתבתי לבאר דאין בהכרח סתירה בין שני ענינים אלה, דהלא באמת מבטל ביום  י”ד את כל החמץ שלו בין הידוע ובין שאינו ידוע לו וכך גם במכירה הוא מוכר את כל החמץ שברשותו  אף החמץ שאינו ידוע לו אף שכבר ביטלו. ופשר הדבר כך הוא לענ”ד, כיון שיש מפקפקים בתוקף מכירה  זו כמבואר דעת הבכו”ש כוונתו לבטל גם מה שבכלל המכירה על הצד שאין זה מכירה גמורה, וכיון שיש  צד פקפוק בביטול וכמ”ש הר”ן בריש פסחים שמא לא ביטל בלב שלם, והרע”ב שם כתב דיש חשש  שמא ימלך על ביטולו, ועוד די”א דלא מהני ביטול בחמץ ידוע, ולצד זה כונתו למכור גם מה שביטל, סו”ד הרי זה כאילו מבטל ומוכר על תנאי  ושני ענינים אלו משלימין זא”ז (ועיין מש”כ בזה במנחת אשר לפסחים סי’ י”ד).

והנה נהגו רבים שלא למכור חמץ גמור ושלא להנות מחמץ גמור שנמכר בפסח כמבואר באליהו רבא  בסי’ תמ”ח וכ”כ בשו”ת עטרת חכמים חו”מ סי’ י”ד שמעולם לא אכל חמץ שנמכר בפסח וכ”ה באגרות  סופרים בשם הגרעק”א, וגם חומרא זו יסודו בפקפוק על תוקף המכירה, ואפשר דסברי דאין הביטול  חל על מה שמכר, והוי תרתי לריעותא, דכיון שאינו מבטל את מה שמוכר ואין המכירה גמורה ממילא  נוגע באיסור תורה ולכן החמירו שלא למכור חמץ גמור וכז”פ.

 

ג

אם ניתן לסמוך על מכירה לקויה

 

ובמנחת אשר לב”ב סי’ מ”א אות ב’ כבר הבאתי את מש”כ החת”ס בשו”ת יו”ד סי’ ש”י לפקפק על מכירת  חמץ, דהלא אנן סהדי דאין הגוי מכוין כלל לקנין גמור וכל מכירה זו אינו בעיניו אלא מעין טקס דתי  שאין בו ממש, וכתב החת”ס דאין לנו ענין אלא להוציא את החמץ מרשותנו ומה לן אם הגוי קונה או  לא, ולא יהא אלא הפקר די בכך כיון שעכ”פ יצא מרשותינו, ותמהתי על דבריו דהלא אם לא יקנה הגוי  אין זה הפקר כלל אלא נשאר בבעלות גמורה של ישראל וכמבואר בב”ב קל”ח ע”א בתוד”ה כאן דאם הקונה לא קנה  נשאר הדבר ברשות המוכר כיון שקנין אין כאן והפקר אין כאן.

ושוב כתבתי דיש ליישב דבריו לפי”ד המשאת בנימין סי’ נ”ט שחידש לגבי מי שמכר חמצו לגוי  בקנין כסף בלבד, דאין צריך לחשוש בו לחמץ שעבר עליו הפסח, דכיון דגילה דעתו שלא ניח”ל בחמצו  לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכמ”ש הר”ן בריש פסחים דמה”ט מהני ביטול בלב ושלא בפני  שלשה והביאו הבית יוסף בסי’ תל”א עי”ש, ולפי”ז י”ל כן אף בסברת החת”ס דכיון שהישראל מכר  כדין הוי הפקר ע”י גילוי דעתו אף אם מסיבה כלשהי לא חל הקנין.

ובספר נהר שלום או”ח תמ”ח דחה את דברי המשאת בנימין דלא כתב כן הבית יוסף אלא ליתן טעם  במה שכתבו כמה ראשונים דיכול לבטל חמץ ע”י השליח אבל אין זה הלכתא פסיקתא, ועוד דהב”י כתב  שם עוד טעם לחלק בין הפקר דהוי משום נדר ולכן לא מהני ע”י שליח לביטול חמץ דאין בו גדר נדר  כלל עי”ש, ונראה ברור דהנהר שלום חשב דכונת המשאת בנימין לדברי הב”י בסי’ תל”ד דמיירי בענין  הביטול ע”י שליח אבל באמת כונתו לדברי הב”י בסי’ תל”א דמביא דברי הר”ן בענין ביטול בלב דמהני  משום גילוי דעתא וז”ב (דבמשאת בנימין נכתב בטעות הדפוס בית יוסף סי’ תל”ה עי”ש).

 

ד

אך באמת צע”ג לסמוך ע”ד המשא”ב להלכה ואנא אנו באים בסברא זו, וכי מי ששכח למכור חמצו  לשעה לפני סוף הזמן ושוב אין ביד לבצע את המכירה עד עבור הזמן, והוא בוכה ומתאונן על מר גורלו שלא מכר חמצו, נאמר דגלי דעתיה דלא  ניח”ל והוי הפקר ממילא, או מי שחשב שעשה קנין המועיל אך הקנין לא נעשה כדין כלל נימא דסגי  בגילוי דעתא, ומה בין קנין כסף דלהרבה פוסקים לא מהני בגוי למי שלא עשה שום קנין המועיל, וע”כ  צריך למתוח קו בגדר זה של גילוי דעתא, דא”א בשום פנים שכל גילוי דעת שיהיה יועיל להפקיע איסור ב”י  וב”י.

ולול”ד המשאת בנימין היה נראה לחלק דע”כ לא כתבו הר”ן והב”י אלא במי שכונתו ברורה להפקיר  אלא שלא השלים תנאי ההפקרה ולא הפקיר כדין דהיינו שלא עשה כן בפני שלשה ולא הוציא בפיו בזה  חידש הר”ן דמהני ג”ד, דכל מה דבעינן הפקר בפה ובפני ג’ אינו אלא להשלים ולהוכיח גמר”ד, ובגילוי דעת סגי, אבל כשלא התכוין להפקיר כלל אלא להקנות והקנין לקוי ולא חל לא מהני ג”ד  כלל לעשותו הפקר דאין הג”ד מחדש חלות שלא התכוין האדם לעשות.

וראיתי שוב שהאחרונים כבר נתקשו ונתחבטו בסברת המשאת בנימין, ובשו”ת חמדת שלמה או”ח סי’  א’ כתב לבאר דכונתו דבאמת עיקר חלות הקנין מצד גמ”ד דמקנה הוא ומשו”כ מהני בג”ד, אך דרך זה  אינו מובן דמלבד מה שביארתי במנח”א לב”ב סי’ ל”ב דלא מהני גמ”ד במקום קנין אלא בשגמר ומקנה  מתוך שמחה יתירא בלבד ולא בקנין דעלמא, אך יותר נראה פשוט דבעינן עכ”פ שיתכוין להתחייב או  להקנות במחשבתו ולא כשמתכוין לעשות קנין ולא עשה קנין המועיל דנאמר דהוי הפקר וז”פ בעיני.

ובשו”ת אבני צדק או”ח סי’ נ”ב כתב בד”א דמהני גילוי דעתא רק בקנין כסף דמהני תנאי שיהני קנין  כסף אף במקום דלא מהני מעיקר הדין וכמבואר בקידושין דף כ”ה דאף דאין הכסף קונה בקרקע עד  שיכתוב שטר מ”מ מהני תנאו לקנות כסף עי”ש.

אך באמת זה תמוה דאיך יהני תנאי לחדש קנין שאינו מועיל מה”ת, וע”כ לא אמרו אלא במה דלא  מהני קנין כסף משום שלא גמר ומקנה משום שלא סמכא דעתיה דבזה מהני ג”ד דשפיר סמכא דעתיה,  אבל במה דלא מהני ביה הקנין מעיקר הדין מה יהני תנאו לשנות דין התורה, ואף במה שתיקנו חכמים  דלא מהני כסף במטלטלין נחלקו הפוסקים אם מהני תנאו דהנה הבית יוסף בסי’ קצ”ח כתב דמהני  והדרכי משה שם תמה עליו דע”כ לא אמרו דמהני תנאו אלא בקרקע אבל לא במטלטלין שתיקנו  חכמים לבטל קנין כסף משום גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חיטיך בעלייה וכ”כ הש”ך שם בסק”י לדחות  דברי הב”י וכדבריהם מבואר בחידושי הריטב”א בקידושין שם.

אמנם להלכה הסכים הרמ”א עם דברי הב”י שם וצ”ל דכך תיקנו חכמים שלא לבטל לגמרי קנין כסף  ובמקום שהתנה להדיא מהני הסכמת בעלי הקנין, משא”כ בקנין כסף דגוי דלא מהני מעיקר דין תורה.  וכיוצא בזה נתקשיתי בדברי הקצות שם בסי’ קצ”ח ס”ק ג’ דפשיטא ליה דלשיטת הב”י מהני התנאי גם  בגוי וצ”ע לענ”ד אמנם המג”א בסי’ תמ”ח ס”ק ד’ הוכיח מדברי המשאת בנימין דלא צריך מסירת  מפתח במכירת חמץ, הרי לכאורה דנקט הלכתא כהמ”ב, אך אפשר דלא הוכיח אלא במה שמבואר  מדבריו דל”מ מסירת מפתח אבל אין בהכרח דהלכה כותיה גם במה שחידש דמהני קנין כסף לחוד, אך  באמת זה תלוי בהבנת דברי המג”א דהנה הפמ”ג שם בא”א סק”ה כתב לדון בדברי המג”א דהמ”ב  מיירי בענין שהחמץ בעיר אחרת ולכן אין ריעותא בקנין כשלא מסר לו מפתח משא”כ כשהחמץ בעיר  שבו הקונה ומוכח מקושיתו שהבין הוכחת המג”א ממה שלא כתב המ”ב דצריך מסירת מפתח (ולפ”ז  י”ל כנ”ל דלא הוכיח מדבריו אלא הלכה זו דל”צ מסירת מפתח) אבל בשו”ת צ”צ או”ח סי’ מ”ד כתב  לבאר כונת המג”א להוכיח מכל עיקר סברת המ”ב, דכמו דמהני ג”ד לשוויה לקנין כסף קנין המועיל  בגוי כמו”כ מהני דלא נצטרך מסירת מפתח ומוכח דהמג”א נקט עיקר להלכה כשיטת המ”ב ודו”ק  בכ”ז כי קצרתי.

ומשום כ”ז נראה דצ”ע אם לסמוך על דברי המשאת בנימין בזה להלכה.

 

 

ב

בענין מכירת חמץ ללא שטרי הרשאה

 

 

לידי“נ ויקירי הגאון הגדול

מרביץ תורה לעדרים רבים

בדבר רב אחד שנאבדו לו רוב שטרי ההרשאה שנתנו לו בני קהלתו למכור חמצם ומכר את החמץ  לנכרי ללא שטרי ההרשאה.

 

הנה מעכ”ת פשיטא ליה דהמכירה לא חלה דאיך תחול המכירה כשאין הלוקח יודע מה קנה וממי קנה  ואין המוכר יודע מה מכר וממי מכר, ודימה זאת למי שרוצה למכור חמצם של בני העיר מטעם זכין  לאדם שלא בפניו בלי לדעת מי הם בני העיר וחמצו של מי הוא מוכר, ומאחר דפשיטא ליה שאין כאן  מכירה, האריך לבאר אם חמצם של בני הקהילה אסורים כדין חמץ שעבר עליו הפסח והאריך בדברי  הפוסקים דמי שמחמת אונס השהה חמצו ברשותו אם נאסר עליו מדין חמץ שעבר עליו הפסח.

אך לדידי נראה פשוט דהמכירה חלה וממילא אין כאן בית מיחוש בענין חמץ שע”ע הפסח, וזאת משני  טעמים.

דהנה דנו הפוסקים אם קנין חל עד דבר שאינו מסוים. הרמב”ם בפכ”א ממכירה ה”א כתב  “המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע אע”פ שאין מדתו ומשקלו ומנינו ידוע ה”ז קנה  ואם אין מינו ידוע לא קנה” והטור בסי’ ר”ט הסכים לדבריו, וכן הוא בשו”ע שם סעיפים א’ – ב’.

אמנם בהל’ זכיה פ”ג ה”ה (וכ”ה בשו”ע  סימן רמ”א ס”ד) כתב דהכותב קרקע מנכסי נתונה לך הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו לא קנה כלום,  ועי”ש במגדל עוז דרק משום שהקרקע אינו מין מסוים, והרי במנחות ק”א ע”ב אמרו דבית בבתי אני  מוכר לך נותן לו פחות שבבתים הרי דהמכירה חלה משום דבית הוא מין מסוים ומוגדר משא”כ נכסי  או קרקע.

אך הטור בסי’ רמ”א לגבי המוכר נכסים סתם הביא את דברי הרמב”ם דאין הקנין חל וחלק עליו ונקט  דהקנין חל אף שאינו מסויים ע”ש בפרישה. הרי לן דנחלקו במוכר דבר שאינו מסויים אם המכירה  חלה. אך מבואר בדבריהם דעד כאן לא נחלקו אלא כשאין המין ידוע כלל ולא סיים מה מכר מרגליות  טובות או סובין, אבל כשהמין ידוע ורק המדה והכמות לא ידועים אף להרמב”ם חלה המכירה וזה  הביאור במה דמהני כשמוכר בית בבתי אף שאינו יודע איזה בית והיכן מקומו, כיון שהוא יודע שקונה  בית כמבואר במגדל עוז כנ”ל.

ובשו”ע סי’ רמ”א ס”ד כתב “י”א שכשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן… ויש חולקין ואומרים שבין במכר בין במתנה יכול להקנות דבר שאינו מסויים”. הרי שהביא את שתי הדעות בעניין המוכר קרקע סתם. אך הט”ז שם כתב דהלכה כשיטה בתראה דאכן הקנין מועיל. וע”ע בפתחי תשובה סק”ה בשם שו”ת הרמ”ע דזה גם דעת השו”ע כידוע שכאשר מביא שתי שיטות בשם י”א הלכה כשיטה בתראה. ועוד כתב שם דקרקע סתם הוי כמין לא ידוע, אך כאשר המין ידוע מהני המכירה, וזה כדברי המגדל עוז הנ”ל, עי”ש.

ומשו”ה נראה דבאמת אף כשאין שטרי ההרשאה ביד הגוי הלוקח הוי כדבר המסוים כיון שבשטר  המכירה מפורט שמיני חמץ נמכרו לו, וסוגי החמץ מפורטים פירוט רב בשטר המכירה אלא שאינו  יודע הכמות והמקום שבו החמץ, אך לא הוי דבר שאין מסויים משום כך.

ונראה עוד דבני”ד עדיף מכל הנ”ל והוי דבר המסויים ממש כיון שכל אחד מבני הקהילה ציין בדקדוק  בשטרי ההרשאה היכן חמצו ואף שנאבדו השטרות אין כאן חסרון של דבר שאינו מסויים אלא שחסר  בירור לדעת את סיום הדברים, והלא איכא לברורי ע”י הודאת בע”ד של המוכרים מה מכרו, וכל כה”ג  לא הוי דבר שא”מ ואף שאין הגוי מכיר מי המוכרים לו מ”מ הוא רואה ומכיר את השליח ואין הקונה  צריך להכיר כלל את המשלח והמוכר, הגע בעצמך בכל קנין בשעת עריכת התנאים וערבי קבלנים  מתחייבים מכל צד אף שאין הם יודעים על מה הם מתחיבים ולכאורה הוי דבר שאינו מסוים, אלא  ברור דכיון דהם יודעים שהמחותנים התחייבו זל”ז בדברים מסויימים הוי דבר המסויים אף שאינו  מסויים אצל הערב קבלן המתחייב וכן בני”ד הגוי הלוקח יודע (וכך מסבירים לו) שכל אחד מהמוכרים  מוכר לו חמץ מסויים וידוע והוא יכול לברר ע”י הרב מי הם המוכרים ומה מכרו והקנין חל ללא שמץ  ודופי.

ואף אם נתעקש ונטען דמ”מ הוי כדבר שאינו מסוים ולא דמי לערב קבלן בתנאים שמכיר את המחותן  ויכול לברר אצלו משא”כ הגוי שאינו מכיר את המוכרים, ובאמת אין מסתבר לחלק בכך כיון שהוא  מכיר את השליח, אך נראה עיקר לענ”ד דכיון דכל עיקר החסרון דדבר שאינו מסויים מבואר שם  בדברי הרמב”ם משום דלא סמכא דעתיה דלוקח, נראה דבמכירת חמץ לא שייך כלל חסרון זה, דהלא  אנן סהדי שאין הגוי מתכוין כלל לממש את קנינו ולהשתמש בחמץ שקנה וגוי אחד מאלף אינו מממש  את קנינו בחמץ שקנה, ואעפ”כ נקטו רוב הפוסקים דהוי מכירה גמורה, דאף אם כונת הקנין אינו לצורך  שימוש ומימוש אלא להציל את בני ישראל מאיסור בל יראה הוי מכירה גמורה וקנין גמור, אך מ”מ  נראה לכאורה לענ”ד דלא שייך לומר בקנין זה דכיון דאינו מסוים לא סמכא דעתיה דלוקח דאין לו ענין  כלל וכלל בסיום החמץ ולעולם אינו בודק את חבילת הניירות שמוסרים לו, ואפשר שהוא זורק אותם  לאשפה ואינו מכיר כלל את כל שטרי ההרשאה וכל כונתו לקנות כפי שמבוקש ממנו ומה שייך לומר  בזה דלא סמכא דעתיה לקנות, ועיקר ענין הפירוט בשטרי הרשאה לענ”ד משום המוכרים הוא ולא  משום הלוקח כדי שלא יזלזלו במכירה זו ויחשבו שאינו אלא סגולה מעין לחש בעלמא, אלא מכירה  גמורה היא, וא”כ כיון שכל אחד מן המוכרים כתב שטר הרשאה כדין וכראוי אף שלא הגיעו שטרי  ההרשאה ליד הגוי נראה דאין דופי במכירה זו.

וכיון שלענ”ד מכירה גמורה היא לא הארכתי בדיני חמץ שעבר עליו הפסח וגם לא בדיני ברירה  בקנינים אם וכאשר ימצאו שטרי ההרשאה בתוך ימי החג, דכפי המבואר אין צורך בכל הפלפול הזה.

ושו”ר בשו”ת צמח צדק שנדפס בסוף הלכות פסח בשלחן ערוך הרב שדן בשאלה כזו ממש והצ”צ  האריך והרחיב בדין דבר שאינו מסויים וחידש דרק כשפסקו סכום קצוב ליכא גמירות דעת כיון  שהדבר הנקנה אינו קצוב אבל כשגם הסכום אינו קצוב אין חסרון בגמ”ד, והתיר לפי”ד מכירה זו, וב”ה  יש בדבריו בית אב למסקנתי אף שלענ”ד אין צורך בסברא מחודשת זו.

 

 

ג

 

במה ששמע שלדעתי יש תוקף גמור במכירת חמץ אף שהמוכרים חילוניים ואינם מוכרים כדי להימלט מאיסור חמץ בפסח, אלא כדי לקבל תעודת הכשר מהרבנות. ותמה דהלא בין המוכרים חמצם ישנן חברות גדולות שיש להם חוזים לטווח ארוך, ואם הגוי יחליט לממש את זכותו בכל מלאי החמץ, הלא ברור שהחברות יתנגדו ויטענו שאין ממש במכירה.

 

ולדעתי שגה בזה ולא ראיתי כל קושיא בדבריו. וכבר הבהרתי את דעתי כמה פעמים בעבר דאין לנו לפקפק לא בכוונת הגוי לקנות, ולא בכוונת בעל החמץ למכור, ואף אם אינו מוכר אלא משום תעודת הכשרות. דכיון שיודע המוכר ששומרי תורה ומצוות אסור להם לאכול חמץ שעבר עליו הפסח, ולא בכדי דורשת הרבנות את המכירה, בודאי הוא מכוון בלב שלם למכור, ואין הוא חושש מכל הפסד, שהרי הוא יודע שרבבות אלפי ישראל בכל שנה ושנה מוכרים חמצם, והגוי מוכר בחזרה את החמץ לישראל ככלות ימי החג, ומעולם לא נגרם הפסד למוכרים.

ואף שאילו יבקש הגוי לממש את קניינו אולי יטען המוכר טענות שונות לבטל את המכירה, אין לזה כל משמעות כל עוד לא ביקש לעשות כן, וכל עוד לא ערער המוכר על המכירה, כשם שאין דופי בכל מכר שהוא אף אם בנסיבות שונות היה צד מן הצדדים תובע את ביטולו וטוען לשלילתו.

ואמנם ראיתי שפורסם בשם מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א להוסיף בשטר ההרשאה שהמוכר מצהיר שיש במכירה זו תוקף גמור ושלא יוכל לטעון שאין המכירה אלא לצורכי דת, ועוד הציע שיכתב בשטר זה שכל התדיינות לגבי המכירה תתקיים רק בפני בי”ד רבני הדן בדין תורה, וכן שכל המערער על תוקף ההרשאה או המכר מקבל עליו קנס מוסכם. וכל זאת כדי להבטיח שגם מוכרים חילוניים יתכוונו למכירה גמורה.

אך כבר גיליתי דעתי דאין זה אלא לשופרא דשטרא, ואין לפקפק לענ”ד על תוקף המכירה אף בשטרי ההרשאה והמכירה המקובלים שנהגו בהם מאז ומקדם.

אמנם ברור ופשוט שאם בעל חנות או מפעל מוכר חמצו, ובימי הפסח סוחר הוא בחמץ זה וממשיך למוכרו בחנות כמו שהוא עושה כל השנה, אכן המכירה בטלה ומבוטלת והוכיח סופו על תחילתו שלא גמר בדעתו למכור כלל.

ומשום כך פסקתי לשואל לגבי חנויות שבשדה התעופה, שלדבריו מוכרות חמץ בעיצומן של ימי חוה”מ פסח, שאין מכירתן מכירה והחמץ שברשותם דינו כחמץ שעבר עליו הפסח.

 

משכו ידיכם מעבודה זרה

“ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח” (שמות י”ב כ”א).

“משכו ידיכם מעבודה זרה” (מד”ר שם).

הנה מנהג ישראל שמניחים עשרה פתיתי חמץ ע”מ לחפשם ולקיים בהם מצות הבדיקה וכבר שאלו רבים וטובים, וכי לזה בדיקה יקרא, וכי מה טעם יש להניח כדי להסיר.

ונראה בזה בהקדם דברי אלקים חיים להבות קודש מרבותנו הקדמונים אבות העולם בכל עיקר ענין ביעור חמץ ושורשו בגבהי מרומים, ומה שלמדנו מדבריהם דלא רק חמץ של חטים ושעורים אנו בודקים ומבערים, אלא גם את החמץ שבעומקא דתהומא רבא בנפש האדם וזה שבגבהי מרומים.

פוק חזי מה שכתב הרדב”ז (שו”ת ח”ג סימן תקמ”ו):

“שאלת ממנו אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל וחומרות כאלו לא נמצאו בכל איסורין שבתורה”.

ואחרי שמפלפל בזה בדרך הלכה כתב בסוף דבריו:

“הילכך עדיין צריך טעם ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז”ל במדרשות כי החמץ בפסח רמז ליצה”ר והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון והנלענ”ד כתבתי”.

הרי שהחמץ רמז הוא לשאור שבעיסה, ליצר הרע שבלבנו, וכבר מצינו דבר זה בזוהר הקדוש (ח”ב דף מ’ ע”ב ודף קפ”ב ע”א) דאתקש חמץ לעבו”ז, בחמץ כתיב “לא יראה לך שאור” ובעבו”ז כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך”, ומן הטעם הזה מצינו כמה דינים מיוחדים רק בחמץ ובעבו”ז ולא מצינו כמותם בשאר איסורי תורה, כגון שריפה וכילוי, גדר ביטול שמצינו רק בחמץ ובעבו”ז, וכבר האריך בזה בהגדה של פסח ברית הלוי להקדוש מהר”ש אלקבץ פי”א – י”ב והביא בזה מקורות רבים עי”ש.

ומשום כך נצטוו בני ישראל לפני עשיית הפסח “משכו ידיכם מעבודה זרה” טרם בואכם להתקרב אל הקודש ולהקריב קרבן פסח לה’ בערו את החמץ שבלבכם ומשכו ידיכם מעבו”ז.

ועבודת הקודש היא זו, לבטל בלבנו את החמץ שבלב והשאור שבעיסת הנפש, להתקרב אל הקב”ה בימים נשגבים אלה שבהם יש סייעתא דשמיא מיוחדת, הלא ידענו מה שכתבו קדושי קדם (עיין בדרך ה’ לרמח”ל על מועדים וקדושת לוי לחג השבועות) דימי החג והמועד של ישראל עם קודש, אינם “ימי זכרון” שבהם מעלים זכרונות מן העבר, אלא אלה הם ימים של חידוש המאורות, ואותו שפע קודש, אותם אורות נשגבים שהיו מנת חלקם של אבות אבותנו בימים ההם, הכל חוזר וניעור בזמן הזה. ובימי יציאת מצרים נגאלו אבותנו אף שלא היו ראויים לכך, ואף ששרו של ים עמד וטען, הללו עבודי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, גאלם הקב”ה ברוב רחמיו וחסדיו, ונתקיים בהם “ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי”, וכך בכל שנה ושנה יש סגולה מיוחדת בימי הפסח לזכות במעלות הקודש מעבר ליכולתנו הטבעית ומעבר להישג ידינו.

וזה שמרגלא בפומיה דהרה”ק מרופשיץ, כפי שמביא תלמידו הגדול בעל הדברי חיים מצאנז (ועיין הגדה של פסח מנחת אשר עמוד ס”ח) תחלה למקראי קודש – תחילת הקריאה לקדושה וטהרה, זכר ליציאת מצרים – כאשר זוכרים את שאירע לאבותינו ביציאת מצרים, עת נתעלו באחת, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, בהעלותנו זאת על לוח לבנו, שואבים אנו תעצומות ועוז להתעלות במעלות התורה והיראה.

והנזהר כראוי בהרחקת החמץ וביטולו עד שלא יכשל אף במשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה, כידוע בשם האריה”ק ומקורו בזוהר (ח”ג רפ”ב ע”ב עי”ש) דהשבתת החמץ הלא ביטול יצר הרע הוא, ובביטול היצר בטל החטא ועונשו.

ולבי אומר לי, דלכן נהגו להניח חמץ כדי לבערו, רמז לנו דיצר הרע שבלבנו, בכחנו גדל, ובעונינו התחזק, בחדלון רוחני נתנו לו מזון ומחיה, בכרמנו צמח, ועל כן שומה עלינו לעקרו ולבערו, חמץ זה אנו הנחנו ולכן עלינו לבדקו ולבערו!

והרה”ק מקוריץ, תלמידו הגדול של הבעש”ט זי”ע, הוסיף בזה חידוש על חידוש וכך כתב באמרי פנחס לערב פסח (עמוד קל”ב) “עיקר ביעור חמץ הוא ביעור עבודה זרה, לכך נאמר ביאשיהו שביער העבו”ז כי לא נעשה כפסח הזה…ולכך נסמך חג המצות תשמור לפסוק אלהי מסכה לא תעשה לך, ואמר אם היו כל ישראל שורפין את החמץ בכונה זו שהוא ביעור עבו”ז ‘וואלט אויך גרינגער גיווען דער גלות’ (היון מקילים בכך את עול הגלות)”. וע”ע בספר הרוקח בהלכות פסח (רע”א) בדברות קדשו בדרך זו.

הבה נאחוז באומנות אבותנו, נבדוק את החמץ שבבדקי הנפש נבער עבודה זרה מלבנו, ונזכה להקל את עול הגלות עד אשר נזכה בקרוב לבנין בית המקדש ושם נאכל מן הזבחים ומן הפסחים בב”א.

Leave a Comment

Scroll to top