You Are Here: Home » Responsa Resource » Miscellaneous Halachot » Donated Sefer Torah

Donated Sefer Torah

Question:
A few years ago I donated a Sefer Torah to a Shul. As I have now moved I would like to take the Sefer Torah with me to my new Shul. Am I allowed to do so or does it need to remain in the previous Shul I donated it to?

I would appreciate any mekoros to see this matter inside.

Thank you very much

Answer:

Unless there was some explicit stipulation when you donated the Torah, you may take the Torah with you when you leave.

Sources – Teshuvas Moreinu HaRav Shlit”a [in a similar case]:

בדו”ד בענין החזקת ספר תורה

כבוד אחי אהובי הגאון המובהק

רבי יהונתן בנימין שליט”א

רב ואב”ד דק”ק מונטריאל

רב שלום עד בלי ירח

הנני במענה קצר במה ששאל לחות דעתי בענין דו”ד שבין ראובן שהכניס ס”ת לביהכ”נ של הרב שמעון לפני כעשרים שנה. בהסכם שביניהם נאמר שעל הרב שמעון לשלם את דמי הביטוח של הס”ת כל עוד הוא בחזקתו. עוד נאמר שאם יעלה ראובן לארץ ישראל זכאי הוא לקחת את הס”ת עמו.

עתה רוצה ראובן לעבור לביהכ”נ אחר בעיר ולקחת את הספר עמו, והרב שמעון טוען שכל עוד אינו עולה לא”י אין בידו להוציא את הס”ת מחזקת ביהכ”נ שלו.

כת”ר כתב שלכאורה דומה שאלה זו  להמבואר בחשן משפט (שמ”א ס”א) דהמשאיל סתם ללא קיצוב זמן יכול להוציא מיד השואל בכל עת שירצה ורק במשאיל בטובתו נפסק (שם ס”ו) דאין יכול להוציא מיד השואל כל זמן שהכלי ראוי למלאכתו, עי”ש. ושוב נסתפקת דשמא אין כאן דין שואל אלא דין שוכר כיון ששמעון משלם את דמי הביטוח.

ולענ”ד נראה טפי דאכן דין שאלה יש כאן ודמי הביטוח שמשלם השואל אינם אלא ככל שואל שמאכיל את הבהמה ששאל שלא תמות מרעב ושומר עליה שלא תנזק ולא תפסד, דכיון שהס”ת בחזקת השואל עליו לשמרו שלא יגנב מרשותו וכיון שאין תשלום דמי הביטוח נכנס לכיסו של המשאיל אין בזה דין שכירות.

אלא שיש לדון באופן כללי בכל מחלוקת שבין התורם לביהכ”נ על זכות השימוש בס”ת הדין עם מי.

ולכאורה שאלה זו תלויה בשתי הדרכים שכתבו האחרונים ליישב מה שנראה כסתירה בין שני סעיפים בשו”ע (או”ח סימן קנ”ג).

דהנה איתא (סעיף כ’ שם):

“יש מי שאומר שספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן, אין הצבור יכולים להחזיק בם”.

הרי לן דחזקת הקהל לאו מילתא היא וכל שהוחזק של אבותיו אף היורשים יכולים להוציא ס”ת מיד הציבור. ומקור הלכה זו בשו”ת מהרי”ק (כלל ע’) שביאר דכיון שזה דרך העולם להפקיד ס”ת בביהכ”נ הוי כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שאין בהם דין מוחזק.

אך לכאורה סותר השו”ע את דבריו (שם סעיף י”ח):

“יש מי שאומר שכלי הקודש של כסף שנהגו להביא תמיד לבית הכנסת בחגים, אין יכולים להוציא לחולין ולמכרם, והקהל יכולים לתפשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיתת המקדיש”.

הרי דזכות הקהל להחזיק כלים אלה נגד המרא קמא. ושתי דרכים נאמרו ביישוב סתירה זו.

באליהו רבה ובמטה יהודה כתבו דסעיף כ’ מיירי כאשר הבעלים התנו להדיא שאינם נותנים ס”ת זה לציבור אלא בהשאלה, ורבותא קמ”ל דאף שעברו שנים רבות והבעלים לא מחו עדיין הס”ת בחזקתם ואף בחזקת יורשיהם, ובסעיף י”ח מיירי בסתמא דתלינן שאכן נתנו לקהל במתנה גמורה.

אך במגן אברהם (ס”ק מ”ג) ובט”ז (ס”ק ט”ו) משמע דשאני ס”ת מכלי כסף וזהב, דהמנהג בס”ת שהבעלים מוסרים אותו לשימוש הציבור בקריה”ת אבל אין הם מוותרים על בעלותם וזכותם כלל. וכ”כ הש”ך (יו”ד סימן רנ”ט סק”ו). וכ”כ המשנ”ב (ס”ק צ”ט) כעיקר אף שהביא גם את הדרך השניה הנ”ל.

ובאמת דוחק לומר דבסעיף כ’ מיירי בבעלים שהתנו בפירוש שהס”ת ישאר בחזקתם דעיקר חסר מן הספר, ולהלכה נראה ברור דבכל שאלה אם הבעלים מסרו את הס”ת לציבור בקנין גמור או לא עומד הספר בחזקת הבעלים וכמבואר בסעיף כ’.

והנה ידוע מה שכתב התורת חיים (סנהדרין כ”א ע”ב) דהכותב ס”ת ומסרו לציבור בקנין גמור ביטל מצותו וחייב מעתה לכתוב ספר נוסף, ומשו”כ אין ליתן הספר לקהל אלא בהשאלה בלבד, ולמד ס”ת דהדיוט מס”ת דמלך דמצותו שתהיה עמו כל ימי חייו, עי”ש.

ויש מי שחולק עליו, עיין בני יונה (סימן ע”ב) שדוחה דבריו וחילק בין מצות המלך למצוה שעל כל ישראל, וכ”כ הקרבן נתנאל בספר תורת נתנאל (פר’ יתרו) וגם בנחל אשכול (הל’ ס”ת ריש עמוד ל”ו) דחה את דברי התורת חיים.

ויסוד השאלה בהגדרת מצות כתיבת ס”ת האם הכונה לעצם הכתיבה ומשכתב ס”ת יצא יד”ח בין אם יצא מרשותו ובין אם לא או שמא עיקר המצוה היות לו ס”ת, וז”פ.

אך רוב הפוסקים חשו לדברי התורת חיים, וראיתי במגן גבורים (סימן קנ”ג שלטי גבורים סק”ו) שכתב לפי דברי התורת חיים לבאר מה שנפסק בשו”ע דאין הציבור יכול להחזיק נגד היורשו מאבותיו דאנן סהדי דודאי לא מסרו לציבור לחלוטין כדי שלא לבטל מצות כתיבת ס”ת.

ובדעת קדושים (סימן ע”ר) כתב דאף דבדיעבד מסתבר שיצא יד”ח המצוה אף אם נתן את הס”ת לציבור נתינה מוחלטת מ”מ נכון טפי להשאיל את הס”ת לציבור ולשמור על חזקתו, עי”ש.

ומ”מ כך מנהג העולם וסתמו כפירושו שהס”ת בבעלות מוחלטת של מי שנכתב על ידו.

וכ”ז לכאורה ברור. אך עיקר השאלה בנידון דידן הוא מצד התנאי שהתנו ביניהם, ולא הבנתי מתוך מכתב כת”ר האם מדובר בדיבור בעלמא בע”פ או בתנאי גמור שבשטר, אך בין כך ובין כך לענ”ד הדין עם בעל הספר, וכבר ביארתי במק”א (שו”ת מנחת אשר ח”ב סימן ק”ה) דבכל דין ודברים בין בעל החפץ (או בעל הנכס) ובעל זכות מסויימת לעולם הבעלים הגמורים הוי כמוחזק ועל בעל הזכות להביא ראיה להוציא מידו, וכך גם בנידון דידן.

וכיון ביארנו דהכותב ס”ת לא יתננו במתנה גמורה לביהכ”נ דאם כן הפסיד מצוותו אלא ישאיל את הספר לשימוש הקהילה אם נולד ספק לגבי זכות השימוש יד בעל הספר על העליונה.

ולפי”ז יש לקבל את טענת בעל הספר שהיתנה לגבי העליה לארץ ישראל משום שבאותו הזמן אכן תיכנן לעלות לארץ ישראל אבל לא עלה על דעתו כלל שלא יוכל לקחת את הספר שלו בכל עת שירצה.

וטענה זו מתיישבת על הלב מאוד מאוד על פי מה שפסקתי בד”ת שבא לפני במי שתרם ס”ת לקהילה, והקהילה מימנה את הכנסת הס”ת עם הסעודה בעלות של כעשרת אלפים ש”ח ולאחר כמה חדשים רצה התורם להוציא את הספר ולהעבירו למקום אחר, ופסקתי דאינו יכול לעשות כן אא”כ יפצה את הקהילה על כל הוצאותיה דמילתא דפשיטא היא שהקהילה לא הייתה מוציאה כספים רבים ולא היתה טורחת טירחא יתירה כדי לקבל ס”ת לכמה חדשים. ונראה בדרך זו דמה שהתנה בשעתו שאם יעלה לאר”י יוכל לקחת עמו את הס”ת כוונת התנאי היתה דאף אם יחליט לעלות לאר”י תוך זמן קצר יוכל להוציא את הס”ת ולקחתו עמו לא”י, ולא תוכל הקהילה לטעון שזה מנוגד למקובל ולשכל הישר, אבל לאחר כעשרים שנה שבהם הקהילה החזיקה בס”ת מהודר זה, פשוט שזכות הבעלים להעביר את הס”ת שלו לכל מקום שירצה.

כך נלענ”ד ועם מעכ”ת משפט הבחירה.

באהבת איתן

ויקרא דאורייתא

אחיך אוהבך בלו”נ

אשר

Leave a Comment

Scroll to top