You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » Sheitels from India

Sheitels from India

Question:
What is the rovs opinion on sheitel. A-  if they come from india, B – if the seller claims its not.

Answer:

These sheitels [wigs] are permissible for use.

Teshuva of Moreinu HaRav:

בשאלת הפאות הנכריות

בשאלת רבים אם מותר להשתמש בפאות העשויות משער שבא מהודו, כי נודע ששערות אלה מקורן מנשים המתגלחות כשהן עולות למקום עבודה זרה שלהן, ויסוד השאלה אם שערות אלה תקרובת עבודה זרה ואסורות בהנאה

הנה תשובת שאלה זו, שני חלקים לה, האחד שאלה מעשית אם שערות אלה תקרובת עבו”ז הן, והשני אם אכן תקרובת הן האם אסורות הן בהנאה, ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון

ראשית אומר כי דרשתי וחקרתי היטב עד מקום שידי מגעת, וקראתי חומר רב אשר הובא לפני, ומתוך כל מה שראיתי, נראה ברור בעיני שאין כאן תקרובת עבודה זרה, דהלא אין שערות אלה מוגשות כלל לפני פסליהם, ועצם התגלחת נעשית בדוכנים רבים שמעמידים ספרים בבית גדול שלפני בית העבו”ז שלהם ואינו מיועד לפולחן כלל והתספורת נעשית שלא בפני העבודה זרה, אלא ענין גזיזת השערות לאמונתם אינה אלא השחתת יופיה של אשה למען האליל וזה שקוראים הם קרבן, ואין הכונה למשמעות של קרבן שמקריבין ע”ג המזבח וכדומה אלא ענין ויתור על התענוג ועל היופי כמעין סיגוף למען האליל, ולהבדיל אלף הבדלות כונתם דומה לכונת הנזיר בגילוח שערותיו, ועוד שמעתי מגר צדק מומחה לדת שלהם, דלפי אמונתם השערות טמאים ולכן מסתפרים לפני הכניסה לבית התיפלה ולאחר התספורת טובלים ומתרחצים להטהר, וכיון שכן לכאורה אין כאן חשש כלל, וכ”כ מרן הגרי”ש אלישיב בקובץ תשובות ח”א סי’ ע”ז אמנם הדגיש בסוף תשובתו שכל דבריו מסתמכים על מה שהעידו בפניו בשם מומחים שאין כאן תקרובת עבו”ז כנ”ל

ועכשיו קמו מעוררים לומר שיש בין הנשים המסתפרות שמכניסות את שערותיהן לתוך בית העבו”ז ומגישות אותן לפניו וא”כ הו”ל תקרובת, ועוד נתעוררו להחמיר משום שעצם התספורת שמא יש בה עבודה זרה שהרי הם עושים כן לכבוד אליליהם ובשעת התספורת יש מהם שמתפללים ומבקשים מהבליהם פרנסה וכדו’. ויש לדון בזה, מצד דין תקרובת ממש, ומצד איס”ה מכח עצם התגלחת לעבו”ז ואבאר בזה את הנלענ”ד בתפלה לא-ל דעות שלא אכשל חלילה בדבר הלכה

לענ”ד מצד דין תקרובת אין בזה חשש מכמה טעמים, אף אם נניח שאכן יש שמכניסות שערותיהן לעבו”ז, אין הכרח שכונתם לתקרובת עבו”ז דלא מסתבר שכל אחד יעשה כרצונו ושגעונו לפני האלילים שלהם ובודאי לא מסתבר ששינו מחוקיהם ומנהגיהם מימים ימימה, אלא נראה דמחשבתן ליתן ולהראות את מסירותן לעבו”ז ולהגיש לפניו את שער ראשן וכאילו לומר הנה מה שעשינו למענך, ונראה עוד דאף אם אותן מיעוט הנשים עושות כן לשם תקרובת עבו”ז אין זה אוסר כלל דאין דין תקרובת אלא בדבר שדרך עבודתה בכך כמבואר ביו”ד סי’ קל”ט ס”ג, והרי ברור שאין עבו”ז זה דרך עבודתו בכך, דמצד עיקר דרך עבודתם הרי אין מקריבין את השערות לעבו”ז כנ”ל, ועוד בה שלישיה כיון דלכו”ע הרוב העצום של המסתפרות שם אינן מכניסות את שערותיהן לתוך בית העבו”ז כלל ואין כונתם כלל לתקרובת אזלינן בתר רוב וסמכינן על הא דכל דפריש מרובא פריש, ולהדיא מבואר בעבו”ז מ’ ע”ב דגם בעבו”ז אזלינן בתר רוב דלגבי הלכה זו דין עבו”ז כדין שאר כל איסורי תורה, עי”ש

ב

והנה אף אם נניח שאכן יש כאן תקרובת עבו”ז, לכאורה עדיין אין לאסור שהרי מבואר בעבו”ז נ’ – נ”א דאין איסור בתקרובת עבו”ז אלא באחד משני פנים, או בדבר שמקריבין בפנים כגון יין שמן וסולת, או כשהעבודה היא בזביחה או בזריקה המשתברת וכך נפסק בשו”ע שם סי’ קל”ט ס”ג, והרי בני”ד אין כאן כעין פנים ואין כאן זריקה המשתברת

אלא שהש”ך שם בסק”ג הביא את דברי הבית יוסף שכתב דלפי”ד הרמב”ם בפ”ז מעבו”ז הט”ז דכל שמכניסין בפנים אסור משום תקרובת עבו”ז אעפ”י שאינו כעין פנים ה”ה דנרות שהדליקו בפנים אסורים, אלא שהבית יוסף פסק בזה שלא כדברי הרמב”ם, והב”ח והש”ך שם כתבו דבעל נפש יחמיר בזה עי”ש, וא”כ אם באנו לחשוש שאכן מקריבין שערות אלה לפני עבו”ז ראוי לבעל נפש להחמיר בזה. (ומדברי רש”י בכמ”ק משמע כשיטת הרמב”ם, עיין יבמות ק”ג ע”ב לגבי סנדל של עבו”ז ופרש”י שהקריבו את הסנדל, וסוכה ל”א ע”ב לגבי לולב של עבו”ז, ודו”ק)

אך בשער המלך פ”ח ה”א מהלכות לולב (ד”ה ואגב אורחין) הקשה קושיא עצומה על הבית יוסף דלפי הבנתו סתר הרמב”ם דברי עצמו שהרי מצד אחד כתב שם דפעור ומרקוליס כל הנמצא עמהם הוי תקרובת אף שאינו כעין פנים כנ”ל ובפ”ח הי”ב כתב דאבני מרקוליס יש להם ביטול וכיון דהוי תקרובת איך יש להם ביטול, ומכח קושיא זו כתב השעה”מ לחדש דאף שלדעת הרמב”ם יש דין תקרובת אף באינו כעין פנים מ”מ יש להם ביטול ורק תקרובת שכעין פנים אין לה ביטול, דדין זה דתקרובת אין לה בטילה עולמית הוי חידוש דילפינן מ”ויאכלו זבחי מתים” דומיא דמת שאין לו בטילה, ואין לך בו אלא חידושו דזבח כתיב בקרא, ומשו”כ אף לשיטת הרמב”ם כל תקרובת שאינה כעין פנים יש לה בטילה עי”ש, ולפי השעה”מ שיטת הרמב”ם בזה כדעת הראב”ד שהביא הריטב”א שם דף נ’ ע”ב דתקרובת שאינה כעין פנים אסורה אלא שיש לה בטילה, והריטב”א חלק עליו ונקט דאין בזה איסור כלל, וגם המאירי בדף נ”א הביא שיטה זו ודחאה עי”ש

ולפי דברי השעה”מ פשוט דבני”ד אף אם נחשוש לשיטת הרמב”ם אין איסור בשערות אלה דמשעה שמכרום לסוחרי שערות הוי ביטול גמור, וכמבואר בסי’ קל”ט סי”ב ובסי’ קמ”ו ס”ח דנחלקו הראשונים אם מכירה הוי ביטול ובסי’ קל”ט מיירי במשמשין ודעת המחבר להקל כשיטה ראשונה שהביא בסתם ובסי’ קמ”ו החמיר המחבר לגבי עבו”ז עצמה, והרמ”א הקיל לגבי משמשין, ועכ”פ לכו”ע משמשין ונוי וכדו’ בטלין כשנמכרו לישראל ועיין בהגר”א קל”ט סכ”ה, ולדעת השעה”מ דין תקרובת זו כדין משמשין וז”פ, ונראה עוד דבני”ד לכו”ע הוי ביטול דכל הטעם דמ”ד דלא הוי ביטול אינו אלא משום דכיון דדמיה יקרים חושב הגוי שהישראל יחזור וימכרנו לגוי לעבו”ז, אבל בני”ד שיודעים המה בבירור שכל השערות הולכים לתעשיות שונות לכו”ע הוי ביטול וז”פ

ועיין עוד בחזון איש יו”ד סי’ נ”ו אות ז’ ואות י”א שכתב לתמוה על הב”ח והש”ך שכתבו דלשיטת הרמב”ם אף נרות שהובאו לפני עבו”ז אסורים דבאמת פשוט דאין איסור תקרובת אלא בכעין פנים או בזריקה המשתברת, וכל כונת הרמב”ם דכל שבפנים אסור אינו מדין תקרובת אלא מדין נוי, דכל שמקריבים לפני העבו”ז אף דברים שבעצם אינם נאים יש בהם נוי לעבו”ז בעצם העובדה שמקריבים לפניה, וכיון שכל האיסור אינו משום תקרובת אלא משום נוי, פשוט דיש לה ביטול, ומאחר שכיבו את הנרות הרי ביטלן ויצאו להיתר וכדברי החזו”א כתב גם הגרי”ש נטנזון בהשמטות לסו”ס יוסף דעת עי”ש

ולשיטתם ג”כ פשוט דאין איסור בשערות אלה מאחר שמכרו אותם וביטלן מלהיות נוי לעבו”ז

ג

אלא שעדיין יש לעיין בזה מצד אחר דאפשר דהשערות אסורים משום עצם התגלחת לשם עבו”ז ולא משום דאח”כ מקריבין אותם, דהנה שם (עבו”ז נ”א ע”א) הקשו בגמ’ ממה דתנן דאם מצא בראש העבו”ז פרכילי ענבים אסורים “והא לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה המשתברת איכא אמר רבא כגון שבצרן מתחילה לכך” וברש”י פירש “שבצרן מתחילה לשם עבודת כוכבים ובבצירותן עבדה לעבודת כוכבים דהוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה”  וכ”כ הר”ח שם דמשעת בצירה נאסרו הפירות והוי כעין זביחה, הרי לן דבצירת ענבים מחיבורם הוי כשבירת מקל והוי כעין זביחה. ויש לעיין לשיטתו אם גזיזת השערות הוי נמי כעין שבירת מקל וכעין זריקה המשתברת.

הנה לכאורה יש לחלק בין בצירה דהוי דומה טפי לשבירת מקל שהרי שובר עץ מעץ ובין תספורת שלהן שמגלחין שערות הראש סמוך לבשר ואין כאן שבירת דבר לשנים אלא גזיזת שערות משרשן, אך כבר כתב המאירי בר”ה כ”ח דקציצת קרן בהמה לעבו”ז אוסרת דהוי כעין זביחה המשתברת, עי”ש, ולכאורה ה”ה בשער אף שיש לחלק, ודו”ק בזה.

ונראה לכאורה דאף לשיטת רש”י אין איסור בבצירה אא”כ בצרן לפני עבודה זרה דלעולם אין דין עבודה ותקרובת אלא בפני העבו”ז וכלשון חז”ל שבר מקל לפניה, וכ”ה לשון השו”ע הניח לפניה עי”ש, משא”כ בני”ד שמסתפרין מחוץ לבית עבו”ז שלהם, ולכאורה נראה דרק בניסוך היין נחלקו בעבו”ז (נ”ט ע”ב) ובחולין (מ’ ע”א) אם יש ניסוך שלא בפניה. ועיין עוד בעבודת עבודה להגרש”ק שנסתפק בזה ואף הוא נטה שאין איסור כלל אלא במה שעבדו לפני העבו”ז.

אך באמת מה דמספק”ל להגרש”ק כבר דנו בו הראשונים, דהנה בחולין מ’ ע”א מבואר דהשוחט לשם הרים לשם ימים וכדו’ הוי תקרובת עבו”ז ובגמ’ שם חילקו בין השוחט לשם הר שאינו נאסר לשוחט לשם “גדא דהר” (רש”י מלאך של ההר) שנאסר והרמב”ן הביא שם בשם ר”ת דהשוחט לפני הר מסויים נאסר אבל השוחט לשם הרים סתם אינו נאסר כיון שאין ההרים אלהיהם, אבל לשם גדא דהר נאסר בכל ענין דבודאי כונתו לעבו”ז והרמב”ן כתב דלא מחוור, ולכאורה משמע מדברי ר”ת דאם ידענו שכונתו לשם עבו”ז אסורים התקרובת אף שלא עבדו בפניה, אף שיש מקום לטעון דמיירי בעומד בין ההרים ושוחט לשם הרים סתם, ויש סברא עוד לומר דהעומד מול הר ושוחט לשם גדא דהר חשיב לפניה, מ”מ מפשטות הענין נראה טפי מדברי ר”ת דאסור אפילו שלא בפניו, ואף שהרמב”ן כתב דלא מחוור לא ידענו מה לא מחוור לשיטתו בדברי ר”ת והרמב”ן סתם ולא פירש.

וע”ע ברשב”א עבו”ז נ’ ע”א שכתב על פת מסויימת שלשים לשם עבו”ז דאסור אף שאין לשין אותה בפני עבו”ז והוכיח כן מהשוחט לשם הר דנאסר אף שלא בפני ההר עי”ש, וע”ע בשו”ת הרשב”א ח”ג סי’ שע”ה וח”ד סי’ ק”פ שביאר למה חוששין לנסך שלא בפני עבו”ז ואין חוששין כן בשאר עבודת כוכבים, ובדברי תשובתו מבואר דמשום שדרך לנסך אפילו שלא בפניה נאסר משא”כ בשאר עבודות שאין דרכן אלא בפניה, ומחד למדנו מדבריו דאין חילוק בעצם בין יין נסך לשאר העבודות ואף בשאר עבו”ז אם דרכן בכך נאסר אף בעבודה שלא בפניה, ומאידך כתב דלעולם אי”צ לחשוש שדרכן לעבוד שלא בפניה, וע”ע בפרי תואר יו”ד סי’ ד’ סק”ט שכתב דנחלקו הראשונים אם יש איסור הנאה בשוחט לשם הר שלא בפניה, והכריע להלכה דהוי ספק עי”ש, וא”כ יש כאן עוד ספק בשאלתנו.

ד

אמנם בעיקר החשש מצד עצם הגזיזה לשם עבו”ז, צריך להקדים את גוף הסוגיה ושיטות הראשונים כדי לעמוד על שרשי הדברים ומסקנתם להלכה.

הנה נחלקו שם (עבו”ז נ’-נ”א) אמוראי בתקרובת עבו”ז לדעת ר’ יוחנן אין דין תקרובת אלא בכעין פנים ממש דהיינו דברים שקרבים ע”ג מזבח כגון בשר לחם ויין, לאפוקי אם שחט חגב או בעלת מום אף דעביד זביחה אין דין תקרובת כיון דאינה כעין פנים וה”ה זרק בה צואה וכדו’ אף דהוי זריקה המשתברת אין כאן איס”ה דתקרובת, ולדעת רב כל דעביד כעין זביחה או זריקה המשתברת אסור ומבואר שם דכבר פליגי בזה תנאי עי”ש. והקשו שם בגמ’ ממה דתנן דאם מצא בה פרכילי ענבים אסורים, והא לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה המשתברת איכא, אמר רבא כגון שבצרן מתחילה לכך”.

ונחלקו הראשונים גם בביאור דברי רבא, וגם במסקנת ההלכה. בביאור הסברא יש כמה דרכים, מדברי רש”י והר”ח מבואר דעצם הבצירה הוי כזביחה המשתברת ואוסרת, אך לא ביארו איך יתיישבו הדברים לר’ יוחנן דצריך דוקא כעין פנים, ולכאורה נראה דלשיטתם באמת לא תירץ רבא אלא למ”ד דכל שעשה כעין זביחה וזריקה אסורה התקרובת.

הרמב”ן שם כתב דלכאורה משמע מלשון הגמ’ דרבא מתרץ אליבא דכו”ע ולכן כתב דפרכילי ענבים חשיבי כעין פנים וכאשר בצרן מתחילה לכך נאסרים התקרובת וז”ל “ומיהו הא דתנן (לקמן ע”ב) מצא בראשו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, ההיא כעין פנים ממש היא, שהרי דבר הקרב ממש לגבי מזבח הוא כגון ביכורים ובשבצרן מתחילה לכך כדאוקימנא. תדע דהא אמרינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה המשתברת איכא, כלומר תקשי לתרוויהו, ומפרקינן להו בשבצרן מתחילה לכך. אלמא כעין פנים נמי הוא, דשבירה ודאי היינו כעין זביחה וכיון דקרב לגבי מזבח הוי כעין פנים” ע”כ אך הרמב”ן לא ביאר למה צריך בצרן מתחילה לכך ומה בכלל היתה קושית הגמ’ “לא כעין פנים איכא” כיון שבאין ענבים ביכורים, ולכאורה צ”ל באחד משני דרכים. א’ כמ”ש הרשב”א והמאירי דלולי שבצרן מתחילה לשם ביכורים פסולים הפירות לביכורים לכתחלה והוי כבהמה בעלת מום דאינה כעין פנים וכל כונת רבא דבצרן מתחלה לכך היינו להכשירן לביכורים וממילא הוי כעין פנים ואסורים כאשר מקריבין אותן לפני העבו”ז ולא משום עצם הבצירה. ב’ כתב הר”ן דאף שדעת רש”י דשבירת מקל אינה אוסרת אלא בעבו”ז שעובדין אותה במקל מ”מ בצירת ענבים אוסרת משום דחשיב כעין פנים כיון שהפירות ראויים לביכורים, ונראה לכאורה בכונת הר”ן והרמב”ן דאף דביכורים לא חשיבי ממש כעין פנים דאינם קרבים ע”ג מזבח מ”מ חשוב קצת כעין פנים וממילא נאסרים הם בבצירה דהוי כעין זביחה.

מדברי הרא”ש שם (פ”ד סי’ א’) מבואר דפרכילי ענבים נאסרים משום תקרובת משום שעושין מהם יין והוי כעין פנים, ולכאורה תימה שלא הביא את דברי רבא שנאסרים רק בבצרן מתחלה לכך, וכן יש לדייק גם בדברי הרמב”ם ושו”ע שהעלימו הלכה זו שחידש רבא ולא מצינו בדבריהם דבעינן בצרן מתחילה לכך, וכבר פלפל האבנ”ז עם אביו הגדול בשו”ת יו”ד סי’ קט”ז בהשמטת הרמב”ם ולענ”ד לא העלו בזה דרך מתקבלת.

ואפשר שפירשו בדברי הגמ’ דאין עצם הבצירה אוסרת וגם אי”צ שיהא דוקא בצירה אלא צריך הכנה והקדשה של התקרובת לעבו”ז לפני שמקריבין אותה, כעין הקדשה לגבוה ורק בזה הוי כעין פנים דאף שאין הקדש לעבו”ז היינו דאין ההקדשה לעבו”ז אוסרת, אך צריך מעין ייחוד לעבו”ז כדי שיחול איסור תקרובת דבלא”ה לא הוי כעין פנים, ותירצו דבצרן מתחילה לכך וממילא הוי כעין פנים ושוב לא צריך כעין זביחה לכו”ע דכל שהוא כעין פנים שוב לא צריך זריקה המשתברת, וא”כ הרי תירוץ זה בכלל דברי הרמב”ם שם בפ”ז הט”ו דאין תקרובת נאסרת ע”י הכנה בלבד עד שיקריבו אותה לפני עבו”ז.

למסקנת הדברים לדעת רש”י והר”ח הבצירה אוסרת משום דהוי כעין זביחה, ולשיטתו צ”ע איך יפרשו למ”ד דצריך כעין פנים, ואפשר דלדברי רבא קאי רק למ”ד דבכעין זביחה סגי ולמ”ד בעינן כעין פנים באמת אין איסור בפרכילי ענבים.

לדברי הרשב”א והמאירי ע”י הבצירה מתחלה לכך הוי כעין פנים אבל אין הבצירה אוסרת כלל ואין ראיה דהוי כעין זביחה.

לדברי הרמב”ן והר”ן הוי כעין פנים דביכורים, ומ”מ בעינן כעין זביחה דאף בכעין פנים בעינן דרך זביחה אם אין עבודתה בכך.

הרמב”ם הרא”ש והשו”ע לא הביאו כלל הא דבצרן מתחלה לכך, אלא הרא”ש כתב דפרכילי ענבים ושבולי חטין נאסרים משום דראוי לעשות מהן יין וסולת וכן נראה לכאורה מדברי הרמב”ם שכתב שם (פ”ז הט”ו) בשר יין ופירות בחדא מחתא ולכאורה הוציא כן מהא דפרכילי ענבים הוי תקרובת, ואף שלא נתברר לן ביאור סברתם ופירושם בדברי רבא בגמ’ מ”מ חזינן שלא נקטו להלכה דבצירה אוסרת.

והנה הרמב”ן פסק להלכה דצריך דוקא כעין פנים והר”ן פסק דאף בכעין זביחה יש דין תקרובת והרמב”ם סתר דברי עצמו כמבואר בדבריו פ”ג ה”ד ובהשגת הראב”ד שם.

וא”כ להלכה נחזי אנן. לדברי הרמב”ם הרא”ש והשו”ע לכאורה אין מקום לחשוש לגבי גזיזת השערות לדין תקרובת, שהרי לא הביאו כלל הא דבצרן מתחילה לכך, אף לדברי הרשב”א והמאירי אין חשש דלשיטתם אין הבצירה אוסרת כלל, לדברי הרמב”ן והר”ן יש לעיין דלכאורה אין האיסור לשיטתם מצד עצם הבצירה אלא מצד הקרבת הפירות דהוי כעין פנים לעבו”ז אלא דצריך בצירה מתחלה לכך שיהיה כעין זביחה, אך אפשר דלמ”ד דלא צריך כעין פנים אלא כעין זביחה בלבד, אף עצם הבצירה אוסרת.

אמנם לדברי רש”י והר”ח לכאורה גזיזת השערות אוסרת כמו בצירת הענבים וכמו קציצת הקרן למאירי כנ”ל.

אך באמת נראה עיקר דאף לרש”י אין כאן איסור כלל, דהנה כתב רש”י בסוכה ל”א ע”ב “לולב של עבו”ז, ששמשו בו לע”ז לכבד לפניה קרקע אי נמי שעבודתה בלולב להעבירו לפניה או לזרקה בו” ולכאורה תמוה דאם הוי תקרובת איך אמרו שם דיש להם בטילה הלא אין ביטול בתקרובת עבו”ז. וע”כ צ”ל כדברי החזו”א ביו”ד סי’ ס’ אות כ’ “ואפשר דאין כונת רש”י שזורקין לשם תקרובת אלא זו עבודתה והוי הלולב משמשין” ויסוד הדברים דשאני דין תקרובת מדין עבודה דעיקר גדר תקרובת כשמה, מה שמקריבין לעבו”ז כדורון לצרכיו כאילו לאכילתו ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא כהקרבת קרבנות על מזבח ה’, אך יש חפצא שעובדין עמו לעבו”ז ואינו נעשה תקרובת וכשם שהמשתחוה לעבו”ז יש בו עבודה ללא תקרובת כך יש שעובדים עבו”ז עם חפץ מסויים ואין החפץ נעשה תקרובת, וזה כונת רש”י בלולב שעובדים בה לעבודה זרה אך אין בה דין תקרובת אלא דין משמשין, ודרך זה מוכרחת בדברי רש”י.

ולפי”ז נראה בני”ד דאף אם נאמר דיש בגזיזת השערות עבודה זרה ממש, ולא ענין של הכנעה והטהרות כנ”ל, מ”מ אין כאן תקרובת עבו”ז ואף שנתבאר לעיל דיש מן הראשונים שנקטו דיש דין תקרובת אף שלא בפני עבו”ז, מ”מ נראה ברור דאילו היו שערות אלה תקרובת עבו”ז היו מכניסים אותם בפני הפסלים ולא מוכרים אותם בחוץ, ובפרט דבבית העבו”ז מקריבים הם לפני פסליהם כסף ותכשיטים ודברי מאכל וא”כ מוכח דהשערות שאינם נכנסים באמת אינם תקרובת כלל.

ובאמת נראה בדרך זה דגם עצם התספורת אינה עבודה דא”כ היו מסתפרים בפני עבו”ז, אלא נראה דתקרובת אין כאן, וגם עבודה אין כאן, אלא מעין הכנה הכנעה והטהרות ע”מ להכנס לעבו”ז כמבואר, הרי לן דגם מצד עצם הגזיזה מסתבר דאין כאן איסור.

ה

ועוד יש לדון בזה לפי מש”כ הרמ”א בסי’ קכ”ג ס”א לענין מגע גוי ביין דבזה”ז דלא בקיאי בעבו”ז אינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה, ולכאורה היה נראה דכל כונתם לסתם מגעם של גויים שבקרבנו שאינם עובדי עבו”ז, אבל בהני שהם עובדי עבו”ז בעליל ונגעו בדרך ניסוך ממש לא נאמרה קולא זו, אבל עי”ש בב”ח ובש”ך סק”ג “דאפילו שפכי ליה קמי עבו”ז כדרך ניסוך פנים מותר” כיון דלא בקיאי בטיב עבו”ז ומנהג אבותיהם בידיהם עי”ש, (וע”ע בש”ך בסי’ קכ”ח סקי”ג דאף במגע אינו אסור אלא בשתיה). ולכאורה צ”ל בביאור הדברים בדרך שכתב  הרמב”ם בפיה”מ בריש חולין וז”ל “ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת עכו”ם כפי מה שבארנו במסכת עבו”ז, לפי שהעובדי עכו”ם נחלקים לב’ חלקים האחד מהן היודעים לעשות אותן ר”ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתן להוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא וזאת עבודת כוכבים ממש והחלק השני הן שעובדים לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד וכן הם רוב עכו”ם והחלק האחרון עליו אמרו החכמים הענין בלשון הזה עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ועל אלו אמר שחיטתן מטמא  במשא בלבד ואינו אסור בהנאה” ע”כ.

הרי מבואר להדיא בדברי אדוננו הרמב”ם דאף אלו העובדים לפסלים ממש כיון שאינם מבינים בטיב פנימיות עבודתם הנפסדת אין תקרובתן אסורה בהנאה וה”נ בני”ד. ואף שאין זה דעת כל הפוסקים, והרי הרמ”א אוסר מגען בהנאה, הלא בודאי דברי אדוננו הרמב”ם והב”ח והש”ך חזי לאצטרופי לכל הני ספיקי לקולא.

והנה ברור לכו”ע שרוב השערות בתעשיית הפאות אינם מהודו וכיון שקשה מאוד לברר אלו שערות אסורות (לשיטת האוסרים) ואיזה מותרות לכאורה מיעוט האסור בטל ברוב היתר, ולענין ביטול ברוב לא צריך תערובת מסויימת ומוחשית לפנינו אלא כל שנכנס לכלל הספק מהני לבטל, אלא שעבו”ז אוסרת בכל שהוא כמבואר במשנה עבו”ז (ע”ד ע”א), אך עצם הלכה זו אינה אלא מדרבנן ושוב הוי כל ספיקות אלה ספק דרבנן. (אמנם זה תלוי במה שנחלקו בספיקא דאורייתא המתגלגל לדרבנן אם לחומרא או לקולא ונחלקו בזה הפוסקים ואכמ”ל)

וביותר נ”ל דבפאות שיש חשש שיש בהם רוב שער אירופאי או רוב סינטטי ואפשר שיש בהם תערובת שער הודי אין להחמיר, דהלא נחלקו הראשונים במה דעבו”ז אוסר בכל שהוא אם זה דוקא בדבר חשוב או בכל דבר עיין תוס’ זבחים (ע”ב ע”א) ונחלקו בזה המחבר בסי’ ק”מ שהחמיר והרמ”א בסי’ קל”ד ס”ב שהקל, הגר”א בסקל”ד כתב להחמיר כשיטת המחבר, אך החזו”א בערלה סי’ י’ אות ז’ כתב להקל כיון דאיסור כ”ש דרבנן וספיקו לקולא עי”ש, והרי מעט שערות שמערבין בפאה אינו דבר חשוב ומסתבר דבטל ברוב. ואין לטעון דכיון שניכר אינו בטל, דבאמת אין היכר כלל בין שער לשער ואף שמומחה לדבר יוכל בקושי להבחין בין זה לזה, אין זה נחשב דבר הניכר ובטל ברוב. ואף דביבש ויבש קיי”ל שאסור לאדם אחד לאכול את כל התערובת, הלכה זו שנויה במחלוקת הראשונים כמבואר ביו”ד רי”ס צ”ח, ולכו”ע אין האיסור אלא מדרבנן ואין להחמיר בו בספק, ודו”קועוד יש לדון בזה לפי מש”כ החזו”א שם סי’ ס”ב אות כ”א – כ”ב בעיקר גדר עבו”ז דרק בעובד לכח שבאמת קיים בעולם כגון שמש וירח או אף העובד לפסל ומאמין שיש בו אלהות הוי עבו”ז, אבל העובד לכח שבדה מלבו ולא היה ולא נברא אין זה עבו”ז אלא מינות, ואנשי כת זה שבהודו אינם מאמינים שעצם הפסל הוא אלוה, אלא שבאולתם מאמינים שהוא מסמל כח אלוהי שלא היה ולא נברא ואינו אלא משל, ולדברי מאור עינינו החזו”א אין זה עבו”ז וממילא אין בו איסור תקרובת

ו

למסקנה דמילתא נראה דיש להקל בני”ד, דהלא אף אם היה ברור דכל השערות שמהודו תקרובת הן לעבו”ז הלא לדעת השו”ע אין בזה איסור כלל, ואף לדעת הב”ח והש”ך מותרים הם מעיקר הדין אלא שבעל נפש יחמיר כיון שלדעת הרמב”ם אסורים, ולשיטת השער המלך והחזו”א אף לדעת הרמב”ם מותר בני”ד כיון שביטלן ואף בתקרובת ממש אין להחמיר. ואף מצד הגזיזה לרוב הראשונים ולפשטות השו”ע אין כאן איסור

וכל זה אף אם בודאי היה תקרובת עבו”ז, אך באמת נראה דאין כאן תקרובת עבו”ז כלל כמבואר לעיל, ואף אם נחשוש לחומרא בודאי אין כאן אלא ספק תקרובת וא”כ הו”ל ס”ס (ואף אם אמרו בעבו”ז דאף באלף אינו בטל מ”מ בס”ס מקילין כמבואר להדיא בסי’ ק”מ ובש”ך שם ודו”ק), ובאמת יש כאן עוד ספק עצום דקשה מאוד לברר איזה שערות באים מהודו ואיזה באים משאר מדינות העולם (ורוב השערות אינם מהודו אלא מסין ושאר מדינות המזרח הרחוק ורוסיה) וא”כ ספק אם בא מהודו וספק מיעוט שערות מהודו שהן תקרובת, ואף מיעוט זה ספק תקרובת הוא, ואף בודאי תקרובת ספק אם נאסר כנ”ל, והרי מבואר בש”ך יו”ד סי’ ט”ז סק”ז ובפמ”ג שם דבג’ ספיקות אין צריך אפילו לשאול וק”ו שאי”צ לטרוח טירחא גדולה לברר. ובני”ד יש לפחות ה’ ספיקות עצומים. (ועוד כתבו האחרונים דבס”ס אין צריך לברר אא”כ אפשר לברר את שתי הספיקות כ”כ בנובי”ק יו”ד סי’ נ”ז, בשו”ת רעק”א סי’ ע”ז ובחות דעת בית הספק אות ל”ה עי”ש, וא”כ בני”ד אין צריך לברר כלל כיון שמקצת הספיקות בהלכה א”א לברר וז”פ)

וע”ע בט”ז סי’ קמ”א סק”ב שכתב בספק עבו”ז אף דהוי ספיקא דאורייתא מ”מ כשיש סברא להחמיר ולהקל במדה שוה אזלינן בה לקולא דלא מחזיקינן איסורא ורק כשיש יותר נטיה לחומרא מחמרינן עי”ש, ובני”ד יש חזקת היתר ממש דגם שער ראשם אין בו איסור עד שנולד בו ספק זה (וגם הפאות הוחזקו בהיתר עד שנולד הספק, ואף שהספק אם נאסר מעיקרא דעת התבו”ש בסי’ י”ח סקכ”ט דהוי חזקת היתר כידוע וכ”כ בבאר יצחק יו”ד י”ח). ויש עוד לצרף דעת התוס’ בב”ק ע”ב דכל איס”ה דתקרובת דרבנן הוא, והתבואות שור בסי’ ד’ סק”ח כתב כן בדעת הטור והקיל בספק תקרובת במקום הפסד עי”ש, וק”ו בני”ד שיש ספק ספק ספק ספיקא בדבר ואף לדעת המחמירים הוי חומרא לבעלי נפש, וכולי האי אין להורות חומרא לרבים

ז

הדרינן לקמייתא, מלבד מה שנראה לענ”ד ברור דאין כונתם כלל בגזיזת שערותיהם לא לעבודה ולא לתקרובת אלא להסיר טומאה מעליהם ולותר על יופיין לשם אליליהם ואין בזה דין איסור הנאה כלל, נראה דאף אם ננקוט בזה כדעת החוששין לתקרובת עבו”ז אכתי איכא ספיקי טובא ולא מחזקינן איסורא ובג’ ספיקות אף אי”צ לשאול כמבואר, ובפרט בזה”ז דלא בקיאי בטיב עבו”ז, ומשו”כ נראה דאף אם יש מקום לבעל נפש להחמיר לעצמו בפאות שידוע ששערותיהן מהודו אין להורות בזה איסור לרבים והתורה חסה על ממונם של ישראל

ח

וראיתי שוב נימוקי האוסרים שביססו דבריהם על שהעידו שליחים לטירופטי מקום עבו”ז שלהם שבאולם התגלחת יש תמונות של אליליהם והנכנסים שם להסתפר חולצים נעליהם ובשעת התגלחת ממלמלים תפילות ובקשות וגם מקבלים את השערות בכלי מיוחד שקוראים לו הונדי ומכ”ז הוכיחו דיש עבו”ז בעצם גזיזת השערות

והנה שוב בא לפני גר צדק הודי שבקי בכל פרטיה ודקדוקיה של עבו”ז זו, והאיר את עינינו בדברים ברורים ושאלתי אותו לפשר ענינים אלה, והסביר דבהודו אין חליצת נעלים קשורה דוקא לקדושת המקום כמו בארצות האיסלם אלא חליצת נעליים הוא ביטוי לכבוד ולהכנעה והנכנס לבית של אדם חשוב או זקן ואפילו במסעדות יוקרה חולצים נעלים ואין כאן שום ענין של קדושה, ובענין תמונות קיר הסביר דכמעט בכל בית, בין פרטי ובין ציבורי יש תמונות של אלילים כיון שהמוני העם אדוקים מאוד באמונתם והעובדה שיש תמונות קיר שם אינה משום שמסתפרים כעבודה לתמונות אלה, ההונדי שבו מקבלים השערות אינו אלא כלי קיבול מעין קופת צדקה ואין בו לשיטתם שום קדושה, בשוני מכלי ההונדי שב”טעמפל” שבו מכניסים תקרובת לעבו”ז כגון כסף ותכשיטים ודברי מאכל לאלילים

ועיקר ענין התספורת במקורו אינו נוהג אלא באלמנות כאות אבילות, ובמי שבא לעשות תשובה ולבקש כפרה, ומשמעות התספורת הוא משום שהשערות טמאים וכשהוא גוזז שערותיו כאילו הוא זורק את חטאיו וטומאתו, להבדיל בין הקודש ובין החול כמנהג תשליך דידן, והספרים האלו שמתעסקים בשערות הם מכת הטמאים שהם הכת הנמוך ביותר, ואין מכניסים שערות אלה למקום העבודה זרה כלל כיון שיש טומאה בשערות ולאחר התספורת מתרחצים וטובלים לטהרתם, ואין פלא כלל שמתפללים בשעת גזיזת השערות כיון שענין התספורת לשטותם הוא ויתור על יופי חיצוני ופרישה מן הטומאה והכנעת היצר, ותמורת הקרבה זו מבקשים הם מן האלילים טובה ושפע. ועוד הסביר גר צדק זה שרק בעשרים השנים האחרונות לערך התפתח עליה המונית של אלפים רבים למקום הזה, וההמון הנבער מדעת ובהמה רבה אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ואינו יודע קרוא וכתוב עושים מעשה קוף ללא טעם וסיבה וחלק מהם מסתמא חושבים שהאליל רוצה בשערותיהם ואפשר שחלקם אף מכניסים שערותיהם ל”טעמפל” שלא ברשות אנשי הדת

ונראה לפי”ז כמו שנתבאר לעיל, הרי לפי חכמיהם וכהניהם הרי אין כאן לא עבו”ז ולא תקרובת עבו”ז, ומנהג ההמון ודאי שאינו אלא בגדר לא בקיאי בעבו”ז שאינו נאסר בהנאה

ומ”מ ברור לדבריו דאין כאן לא תקרובת ולא עבודה, אלא הכנה והכנעה ובאמת כבר כתבתי לעיל דאף דיש איסור תקרובת ועבודה אף שלא בפני עבו”ז לפוסקים רבים, ודאי מסתבר דלא שייך עבודה ותקרובת במה שאסור לעשותו בפני העבו”ז אלא עושים דוקא שלא בפניו

ומשו”כ נראה כנ”ל דאין להורות בזה איסור

Leave a Comment

Scroll to top