You Are Here: Home » Teshuvot of Maran HaRav » The Obligation to Vaccinate

The Obligation to Vaccinate

Question: There has been much discussion recently about the obligation to vaccinate. What is the Rav’s opinion on the matter?

Answer: It is the obligation of every parent to vaccinate their children.

לשאלת רבים ממורי ההוראה ומנהיגי עם האם יש חיוב על ההורים לחסן את ילדיהם בחיסונים המקובלים למנוע מחלות קשות, כי יש מחשובי הרבנים שגילו דעתם בעת האחרונה דכיון דע”י החיסון יש חשש לנזק בריאותי, לא רק שמותר להורים לא לחסן את הילדים אלא מומלץ לא לחסנם.

ולענ”ד נראה שטעות היא ופשוט דחובה רובצת על ההורים לחסן את ילדיהם, ופסקתי דאף מותר להורים להתארגן ולאלץ את מוסדות החינוך לא לקבל לשורותיהם ילדים שאינן מחוסנים, ואבאר טעמי ונימוקי.

הנה הנחה פשוטה היא שחובה היא להתרחק מן הסכנה ולמונעה. ומצוה זו מצינו בתרי אנפין, בשוא”ת ובקום ועשה. והרמב”ם (פי”א מהל’ רוצח הי”ד) לגבי מצות מעקה הביא שני מקורות למצוה זו, וז”ל:

“אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ’ (דברים ד’ ט’) השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים”.

הרי לן דכל דבר סכנה “מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה”, ממעקה ילפינן שצריך לעשות מעשה להסיר את הסכנה בקום ועשה, ועוד נצטוינו להישמר מן הסכנה שנאמר השמר לך”. וכבר הארכתי במנחת אשר דברים (סימן ז’) בפרטי מצוה זו והאם הוי מה”ת או מדרבנן, ואכמ”ל.

ולכאורה פשוט הדבר בתכלית שמצוה לחסן ילדים כדי למנוע מהם מחלות קשות, אלא שיש מפקפקים לטעון דכיון שע”י חיסון הילדים יש וגורמים להם מחלות, אין זה ראוי לסכן את הילדים באופן מיידי על מנת לנסות למנוע מהם מחלה וסכנה בעתיד.

אך לענ”ד טענה זו אין בה ממש כלל וכלל, דכל המחקרים שנעשו באופן אחראי קובעים ללא צל של ספק דמלבד תופעות לואי קלות אין זה מצוי כלל וכלל שיש השלכות חמורות כתוצאה מחיסונים, ולא ידוע כלל על מקרי מות שנגרמו מעבר לכל ספק ע”י חיסונים, אף שמאות מליוני ילדים מתחסנים באופן שיגרתי, ולעומת זאת ככל שירבה מספרים של אלה שאינן מתחסנים תגבר הסכנה, ואם רבים ימנעו מחיסון יש סכנה להתפרצות מגיפות שיגרמו מות המוני כפי שהיה טרם המציאו חיסונים אלה.

כי שלשת המחלות העיקריות שכדי למונעם נותנים את החיסון המשולש הלא המה חצבת, חזרת ואדמת מחלות קשות המה, ובפרט מחלת החצבת שהוא מחלה קשה שיש בה סכנה ממשית, והיא מדבקת ועוברת מאדם לאדם יותר מכל מחלה אחרת שמוכרת לרפואה.

ובכמה מרכזים של היהדות החרדית כבר היו התפרציות של מחלת החצבת, וידוע על תינוק א’ שמת ועל אחרים שחלו באופן קשה מאוד ממחלה זו. וכבר הארכתי בכמ”ק (שו”ת מנחת אשר ח”ג סימן קכ”ב – קכ”ג) במה שנחלקו הפוסקים אם יש על האדם ליכנס לסכנה מסויימת ורחוקה כדי להציל חבירו מסכנה גדולה וקרובה. ובמסקנת הדברים כתבתי דאם מדובר בסכנה רחוקה ביותר שאינה מצויה כלל חובה היא, ועכ”פ כו”ע מודי דהוי מדת חסידות, וק”ו שיש עליו לעבור טיפול שיש בו מעט סיכון כדי להינצל ממחלה שהוא עלול לחלות בה בסכנה מרובה, דעד כאן לא נחלקו אלא מצד דין חייך קודמין לחיי חבירך, אבל פשוט לכו”ע דכאשר מדובר בחייו הוא, חייב האדם ליכנס לסכנה רחוקה כדי להציל עצמו מסכנה קרובה, וכך גם בנידון דידן, חייב אדם לחסן את ילדיו כיון שאין בחיסון סיכון כלל אלא על הצד המוזרות, ומאידך היעדר החיסון מסכן את הילדים בעצמם, וק”ו בן בנו של ק”ו כיון שהיעדר החיסון יש בו סכנה לרבים.

ובאמת כבר עלתה שאלה זו על שולחן מלכים לפני יותר ממאתיים שנה בשנת תקמ”ה. דהנה באותה תקופה המציא הרופא האנגלי אדוארד ג’נר (Edward Jenner) חיסון נגד אבעבועות שחורות (Small Pox). וראה בתפארת ישראל (אבות פ”ג בועז אות א’) שכתב ש”החסיד יעננער” שהמציא חיסון זה ודאי הוא מחסידי אומות העולם ויבוא על שכרו בעולם הבא על שהציל אלפים ורבבות מן המות, עי”ש.

אכן מחלה זו הפילה חללים רבים טרם המציא רופא זה את החיסון עד שמצינו בשל”ה הק’ שכתב (שער האותיות דרך ארץ אות י”ג – י”ד) לאחר שהאריך עד כמה חייב האדם להתרחק מן הסכנה:

“ואני תמה, אודות מכת אבעבועות קטנות ההולכת בין התינוקות, הנקרא בלאטר”ן בלשון אשכנז, בר מינן, למה אין נזהרין להבריח התינוקות ולצאתם מן העיר, ובודאי עתידים האבות ליתן דין על מיתות יונקי שדים שלא חטאו, וגמולי חלב שלא פשעו, שמתו בחולי זה, ולא חשו אביהם להבריחם”. והמג”א ציין לדבריו (סימן תקע”ו סק”ג), וכ”ה במשנ”ב (שם ס”ק י”ד), עי”ש).

אך יש מן האחרונים שכתבו דלאחר שהמציאו את החיסון הנ”ל אין צריך להבריח ילדים מן בעיר אלא לחסנם, כ”כ בזבחי צדק (יו”ד סימן קט”ז ס”ק מ”א) שהעיד שמעשים בכל יום שמחסנים ולא ניזק אדם מעולם, וכ”ה בכף החיים (שם ס”ק ס’) ובתוכחת חיים להגר”ח פלאג’י (פרשת ויצא).

וחיסון זה שהומצא ע”י הרופא הנ”ל הביא להכחדת חיידק המחלה הנ”ל עד שעבר ובטל מן העולם. לא כן מחלת החצבת וחברותיה הנ”ל שהם עדיין קיימים ואם יתבטלו מלחסן יש סכנה גמורה של התפרצות מגיפות.

ובשנת תקמ”ה הדפיס אחד מרבני לונדון הרב אברהם המבורג המכונה נאנסיך ספר בשם עלה תרופה שבו דן בשאלה זו שעורר פולמוס בשעתו האם ראוי להתחסן אעפ”י שבזמנו היו תינוקות שמתו כתוצאה מן החיסון או שמא שוא”ת עדיף.

ואף התפארת ישראל דן בשאלה זו ביומא (פ”ח מ”ו) וכתב לדון אם מותר לקחת חיסון זה אף שיש בו סכנה, ופסק דכיון שהסכנה ללא החיסון גדולה בהרבה מהסיכון שבחיסון ודאי מותר וראוי להתחסן, עי”ש.

ובספר עלה תרופה מתאר המחבר בהקדמתו איך שבנו ובתו הקטנים נקטפו באיבם ומתו ממחלה זו. ובהיותו גר בק”ק האג בהולנד היתה מגיפה גדולה וילדים רבים מתו, ושוב כשהיה בלונדון חלו רבים, ובתו”ד כתב דאף שאחד מאלף מתים מהחיסון מ”מ אין להמנע משו”כ מלהתחסן, וכמו שמעשים בכל יום בהקזת דם ובסם המשלשל דאף ש”ראינו כמה אנשים שיקרה להם העילוף בשעת הקזה וגם נשמע על צד הזרות מאוד שאחד מת בהקזת דם” מ”מ אין להימנע משום כך מעניינים אלה שיש בהם תועלת לבריאות ורפואה, וה”ה בני”ד.

והביא מדבריהם של כמה רבנים בזמנו שהתירו טיפול זה, אף שבזמנם אכן כפי הנראה היו כאלה שחלו ואף מתו כתוצאה מטיפול זה.

ומ”מ נראה ברור ופשוט בזמנינו דלא זו בלבד שמותר לקחת חיסונים אלה אלא אף חובה היא למנוע סכנה מן היחיד והרבים. ואף אם בזמניהם לפני מאות שנה התחבטו, אין זה אלא משום שאכן היו ילדים שמתו כתוצאה מן החיסון כמבואר בדבריהם, משא”כ בחיסונים שבזמנינו חובה גמורה לחסן.

ב

והנה ראיתי במנחת שלמה למרן הגרש”ז אוירבך (ח”ב סי’ פ”ב אות י”ב) שכתב חידוש עצום לגבי לקיחת תרופות נסיוניות, דכשם שבמלחמת מצוה אין חוששין לפיקוח נפש כך גם משלחת חיות רעות כמו דובם וזאבים הוי כמלחמת מצוה ואין חוששין לפיקוח נפש להלחם בהם, וה”ה לשעת מגיפה ומחלה שדינו כמלחמת מצוה, ומתוך כך כתב להתיר לקחת תרופות נסיוניות, עי”ש.

ולענ”ד סברא רחוקה היא עד למאוד, דמלבד מה דפשיטא לי שאין דיני מלחמה אלא במלחמה ממש בין עמים וצבאות ולא במשלחת חיות רעות ובודאי לא בענייני חולי ומחלה, באמת אין כל צורך ומשמעות בסברא זו, דבעולם המודרני לעולם לא יצפו ולא יאפשרו לאנשים להתנדב לקחת תרופות שיש בהם סכנה לבריאים, ואין מנסים תרופות נסיוניות אלא על אנשים חשוכי מרפא שאין אמצעים ידועים להציל חייהם או כשאין כל עילה לחשוש שתרופות אלה יש בהם נזק רפואי.

אך מ”מ סברא מחודשת היא זו ויש לפקפק בה טובא, ומשו”כ דאין לא חובה, לא מצוה, ואף לא היתר להסתכן על מנת לקדם את המחקר הרפואי בתרופות נסיוניות, אך אין כל זה ענין לנידון דידן שתועלת חיסונים אלה הוכחה אלף אלפי פעמים מעבר לכל ספק והסכנה שבהם קטנה ביותר.

ג

הנה אמת נכון הדבר דלאחר שרוב רובם של הילדים והמבוגרים בחברה המודרנית מחוסנים מחלות קשות אלה נדירות ביותר, ומשום כך יש לכאורה מקום לטענת ההורים למה לסכן את הילדים ע”י החיסון ולגרום להם צער ותופעות לואי כאשר הסכנה הנשקפת להם בהיעדר החיסון רחוקה ביותר, אך אם נתיר להם שלא לחסן את ילדיהם התוצאות ידועות מראש, רבים אכן ימנעו מלחסן את ילדיהם מרחמי האב ואהבת אם, ושוב תתעורר סכנה גדולה של התפרצות מחלות, ולפיכך אין להתיר כלל להימנע מן החיסון. ובאמת פסקתי בכל שנה ושנה שיש חובה לחסן את הילדים מטעם זה, ואכן המציאות הוכיחה שיותר ויותר הורים נמנעו מלחסן את ילדיהם עד שעדים אנחנו להתפרצות נרחבת של מחלת החצבת.

אך נראה דאף אם נאמר שהיחיד יכול להתחמק ולומר אני את ילדי הצלתי, אעפ”כ נראה טפי שחייבים לחסן את הילדים מחדא ותרי טעמי:

א. כבר ביארתי במק”א דכל ענין ומעשה שאילו יעשה ע”י רבים יביא לידי נזק ועול אף אם יחיד שיעשה מעשה זה אין בו כל נזק עול ואון, מ”מ אסור היחיד לעשותו, דאין שורת הדין והצדק שהיחיד יעשה מה שאסור לרבים לעשותו, והרי הוא נבל ברשות התורה דבגלל ישרותם של הרבים ההולכים בתומת ישרים ינהג הוא שלא כמנהגם ויהנה שלא כהוגן.

ודבר זה למדנו מן הבבלי והירושלמי ומדרשי חז”ל.

דהנה בסנהדרין ק”ט ע”ב אמרו דמדת סדום “דהוי שדי תומי או שמכי, אתי כל חד וחד שקיל חדא, א”ל אנא חדא שקלי” ועי”ש ברש”י דכל אחד ואחד אמר, הרי לא לקחתי אלא דבר מועט, אך בין כולם גזלו את כל אשר לו. ובירושלמי ב”מ ט”ו ע”א אמרו כן על אנשי דור המבול ופירשו כן את כונת הכתוב “כי מלאה הארץ חמס” וכ”ה בב”ר פרשה ל”א עי”ש. ומדברי קדשם למדים יסוד פשוט במשפט הצדק דכל דבר שאם יעשוהו רבים יש בו רשע ועון אסור אף ליחיד לעשותו.

והוא הדין והוא הטעם בנידון דידן, דרק משום שרוב בני האדם מחסנים את ילדיהם ומצערים אותם יכולים המיעוט להמנע מן החיסון, אבל ככל שיותר ויותר אנשים ימנעו אף הם מלחסן את ילדיהם תגבר הסכנה, עד שאם רוב בני האדם ינהגו כמותם יחזור הדבר לקדמותו ונחזור לימי הביניים ומאות אלפים ימותו ממחלות קשות, וכל כה”ג החובה רובצת על כולם להתחסן.

וידעתי שיש מקום להתפלפל ולחלק בין קום ועשה שאסור וכהני שגנבו פחות משו”פ, לשוא”ת וכהא דמניעת חיסון, ועוד יש מקום לטעון דשמא אין בזה שמץ איסור אלא כאשר באים רבים בחדא מחתא וגוזלים את כל אשר לרעהו וכהני דדור המבול ואנשי סדום, אך לענ”ד נראה טפי דאין לחלק כלל, דביסוד הדברים דומים הדברים כמבואר לכל מבין ובר דעת, ואכן המציאות הוכיחה וטפחה על פנינו שאכן רבים נמנעו בתקופה האחרונה מחיסונם ואכן ילדים רבים נדבקו בחצבת.

ב. נראה דיש ללמוד הלכה זו מדין חובת ההשתתפות כל בני העיר בשמירת העיר ותיקון חומותיה המבואר בב”ב (ח’ ע”א) ובשו”ע (חו”מ סי’ קס”ג). דכשם שכל בני העיר צריכים להשתתף בהוצאות השמירה או בשמירה בפועל, אף שברור שאם אחד ישתמט מלשמור או לשלם לא תתמוטט החומה ולא יגבר האויב, מ”מ חובת השמירה מוטלת על כולם בשוה ואין האחד רשאי להשתמט ממנה, כך גם בנידון דידן, דכל דבר שהוא תיקון החברה וצורך הציבור כולם שותפין בו וכל אחד מהם צריך לתרום את חלקו בשוה, ואין לחלק בין חובה ממונית לחובת החיסון ודין אחד לזה ולזה.

כך נראה ברור לענ”ד.

ב

מתן חיסון כאשר האחים סבלה מחלה בעקבות חיסון דומה

לכבוד יקירי הרב… הי”ו            

קיבלתי מכתבו לנכון והנני במענה קצר.

הצטערתי עד למאוד לקרוא על המקרה הרע שפגע בשני בניו לאחר שהתחסנו, ומקוה אני שמאז שלח להם הקב”ה רפואה שלימה, ויה”ר שיזכו לרפו”ש מן השמים ולאריכות ימים ושנים בבריאות איתנה.

אמנם אין זה משנה את עיקר דעתי שאכן חובה על הורים לחסן את ילדיהם בחיסון המשולש שנועד למנוע את המחלות אדמת חצבת וחזרת. וכבר ביארתי גם בע”פ וגם בכתב דכיון שמחלות אלה הם מחלות קשות שיש בהם סכנה גדולה ובפרט מחלת החצבת וככל שירבו התינוקות והאנשים שאינם מחוסנים תגדל סכנת התפשטות המחלה יש חיוב גמור לחסן ילדים כדי למנוע מחלות קשות אלה.

ומכיון שתופעות לואי קשות הם מילתא דלא שכיחא כלל וכלל ומעט התינוקות שמפתחות בעיות של ממש, אין בסכנה זו סיבה מספקת להימנע מן החיסון.

אך מאידך גיסא פשוט דהורים שחיסנו שני ילדים ובשניהם הופיעו תופעות לואי קשות כמו שקרה לבניו של מע”כ יש אכן להמנע מלחסן את שאר הילדים. וכן מצינו בגמ’ (יבמות ס”ד ע”ב) דמי ששני בניו מתו מחמת מילה לא ימול שאר בניו, דיש לחשוש גם לחיי שאר הילדים.

ונראה ברור שחז”ל לא היו מודעים למחלת ההמופיליה שבה יש חסר במרכיב הקרישה בדם והחולה יכול לדמם למות כתוצאה מפציעה קלה, ואעפ”כ קבעו שאם שני ילדים מתו מחמת מילה אין למול את שאר הבנים, וכך גם בני”ד.

ובאמת נחלקו רבי ור’ שמעון בן גמליאל שם אם בתרי זימני הוי חזקה או דוקא בתלת זימנא, ולהלכה קיי”ל דבדיני נפשות חיישינן לתרי זימני כגון בתינוק שמתו אחיו מחמת מילה, ובדיני ממונות כגון בשור המועד רק בתלת זימנא הוי חזקה, ויש לעיין בנידון דידן אם הוי כדיני נפשות או לא.

ונראה פשוט דבנידון דידן אכן טוב עשה שלא חיסן את שאר הילדים, דנראה לכאורה שדין חולי הוי כדיני נפשות, אף שבחסדי ה’ שתי בניו יזכו בעזהי”ת לאריכות ימים ושנים, מ”מ דין מחלה כדין דיני נפשות לענין זה.

ועוד דכיון דלא מדובר בביטול מצות עשה ממש כמו ביטול מצות מילה, די בשני מקרי מחלה כדי לחוש לשאר הילדים.

אך אין זה אלא כשיש מקום לתלות את התופעות לחיסונים, ומן הראוי והצורך לפנות לרופאים מומחים שמא ימצאו סיבות אחרות למחלות שהופיעו סמוך לחיסונים שאינם קשורות לחיסונים כלל.

ואם אכן כל המשפחות כולן יחסנו את ילדיהם ורק אותם המעטים שהוכח לגבי ילדיהם שאכן הופיעו בהם תופעות לואי חמורות ימנעו מלחסן לא יהיה בזה סיכון ממשי כי מעט מזעיר המה, אך ככל שרבים המה שלא יחסנו את ילדיהם תגבר הסכנה עד למאוד.

מאחל אני למע”כ ולכל הנלוים אליו בריות גופא ונהורא מעליא.

באהבה

אשר וייס

Leave a Comment

Scroll to top