You Are Here: Home » Responsa Resource » Miscellaneous Halachot » Joint Kiddush for 2 sisters

Joint Kiddush for 2 sisters

Question:
Is there an issue for two sisters both celebrating birth of a baby girl to have joint kiddush on account of אין מערבין שמחה בשמחה? Any other issues? Would it be better to have separate kiddushes?

Thank you

Answer

There is no issue of אין מערבין שמחה בשמחה, and is only a matter of preference and personal  decision.

 בשלחן ערוך [אבה”ע סימן סב’ סע’ ב’] מובא דברי הרמב”ם [אישות פ”י הל יג’] שמותר לו לאדם לישא הרבה נשים כאחת ומברכים לכולם ברכה אחת. אלא שלענין ימי השמחה צריך לחלק ביניהם ולתת כל אשה ימי שמחה לעצמה. וברמב”ם ביאר משום אין מערבין שמחה בשמחה. ובהמשך דברי הרמב”ם מביא איסור נישואין במועד משום אין מערבין ומביא מקור הירושלמי הפסוק מלא שבוע זאת.

 ובבית מאיר שם הקשה על דברי הרמב”ם שהלא בדין אין מערבין בנישואין במועד קי”ל שנישואין בלבד אסור. ואילו הסעודה עצמו אין בו משום עירוב שמחה בשמחה, שלכן מותר לישא ערב הרגל ולשמוח כל הסעודה ושבע ברכות ברגל. וכאן נראה היפך הדברים, שנישואין עצמו של כמה נשים ביחד מותר, ורק הסעודה ושבע ברכות צריך לחלק לכל אחד בעצמה.

 וכתב לבאר על פי דברי הרמב”ם בהלכות יו”ט [ז’ – טז’] ששם כתב הרמב”ם באיסור נישואין עצמם שאסור משום ושמחת בחגך ולא באשתך [שכתב שם שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין]. ובהמשך דברי הרמב”ם כתב לגבי דין סעודת אירוסין ונישואין, ובזה כתב הטעם של אין מערבין שמחה בשמחה. ולפי”ז כתב הבית מאיר שיש לומר, שלדעת הרמב”ם איסור נישואין עצמו בלי סעודה הוא משום בחגך ולא באשתך, ורק בסעודה יש בו משום אין מערבין.[1] ולפי זה ניחא, שבנישואי שתי נשים שאין שם ‘בחגך’ לא שייך איסור נישואין בלבד והתיר הרמב”ם. ורק בסעודה ושמחה שייך בו אין מערבין ובזה החמיר. אלא שגם בזה נשאר בצ”ע מה שמשמע שכל אחת צריכה ז’ ימי משתה לעצמה, הלא קי”ל שעיקר שמחה הוא רק הנישואין עצמם ואולי סועדה ראשונה, אבל בשאר ימי המשתה אין איסור [שלכן מותר לישא אשה ערב הרגל].[2]

 וביאור דברי הרמב”ם וש”ע בדין זה הוא כך.[3] מדברי הרמב”ם מבואר שלעולם יש לכל הנשים שהוא נושא ברכה אחת, והיינו שבע ברכות. ואם כן שכבר חל ומתחיל שבעת ימי משתה, שוב א”א להפסיקם כלל, ולדחות משך השבע ברכות לכל אשה בנפרד. אלא כולם מברכים ברכה אחת כל שבעה, ואלו הם שבעת ימי המשתה. ובזה אין חיסרון של אין מערבין שמחה בשמחה, דשבעת ימי המשתה הוא חלות יום טוב ורגל משום שם חלות שם חתן שיש לו לאחר שהוא נושא אשה. ואין חסרון במה שיש הרבה סיבות לאותו רגל ואותו שם חתן.

 ובאמת שמיעקב אבינו א”א ללמוד לגבי הנישואין עצמם, שבזה הסיבה שהוא לא נשא אותם ביחד הוא משום שלבן רימה אותו ולא רצה לתת לו שתיהם. ורק לגבי ימי השמחה אנו לומדים שהקפיד לבן להשלים ימי שמחת לאה עד שנותן לו רחל. וביאר הגרי”ז שדין ברכות וימי משתה לחוד, ודין שמחה לחוד. שכל אשה שנשאת לאיש יש לה זכות וחיוב על החתן לשמחה, בתולה ז’ ימים ובעולה ג’ ימים. וזה דין אחר משבעת ימי המשתה.

 ובחיוב זה לשמח כל איש שהוא נושא, בזה שייך אין מערבין, דא”א שמח כל אחת בזמן שהוא עוסק באחרת. וימי שמחה אלו ניתנים הם לידחות לזמן אחר כשהוא פנוי לשמוח עם כל אחד בנפרד. ולפי”ז נתיישבו כל דברי הרמב”ם וש”ע. שבמועד אף נישואין עצמם הם שמחה אחרת וסתירה לשמחת החג. אבל שבעת ימי המשתה שאינם עיקר שמחה מותר, ולכן מותר לישא ערב הרגל. ובשתי נשים, מה שנושא הרבה ביחד אין בזה מערבין שמחה, שכולם שמחה אחת הם לו, שנעשית חתן ויש לו שבעת ימי המשתה. ורק בדין לשמח כל אחד מנשיו בזה יש ללמוד ממלא שבוע זאת שא”א לעשות ביחד, וכל אחת צריך לשמחה בנפרד.

 ולפי”ז אין סתירה מדברי הריטב”א להירושלמי [עי’ לעיל אות ו’]. וכוונת הריטב”א הוא כדברי הרמב”ם, שאיש אחד יכול לישא שתי נשים ביחד שהם שמחה ממין אחד. והיינו שיש לו כמה סיבות לשמחה אחת, כנ”ל. וכל האיסור הוא רק כשיש שתי עניני שמחה נפרדים שאחד מגרע מהשני. ומ”מ היה מקום לומר ששתי ימי שמחה של שתי נשים הם סוף סוף ענין אחד ואולי אין בזה איסור כמו שתי שמחות  נפרדות לגמרי [כמו נישואין וחג]. ולזה נראה הטעם שהרמב”ם הביא דברי הירושלמי ולא מדרשת הבבלי משלמה המלך. להורות דבר זה שגם שתי ימי שמחה א”א לערבם יחד. ויתכן שזה כוונת דברי התוס’ במו”ק [ח: ד”ה לפי] שאחר שמביא דרשה הבבלי, מביא דברי הירושלמי, ועל זה כתב טעם הדבר משום אין עושין מצוות חבילות חבילות. כוונתו, שלפי הבבלי מובן האיסור לא לערב שתי שמחות שונות. אבל בהא שאין מערבין שתי ימי שמחה שהם ממין אחד, איזה חסרון יש בזה. ולזה הביא דמיון מדין אין עושין חבילות חבילות, שהוא דין בשתי מצוות מאותו מצוה כמבואר בגמ’ סוטה [ט:].

דיני מערבין שמחה בשמחה למעשה

 והנה, בכמה ספרים ראיתי נידונים שונים בדין אין מערבין שמחה בשמחה. עי’ שו”ת מנחת יצחק [ד’ – כג’] בנידון הכנסת ס”ת ושמחת בר מצוה ביחד. בשו”ת בצל החכמה [ה’ – י’] בדין שבע ברכות ובר מצוה ביחד. ושם חלק ג’ סי’ ה’ בדין הכנסת ס”ת בפורים, ועוד כהנה עי”ש מה שהעלו סברות שונות לכאן ולכאן. והנראה בזה, הלא קי”ל שאין איסור אלא נישואין בחג בלבד, כדברי הש”ע והגר”א. וכן בשתי שמחות נישואין יש איסור כנ”ל, שהוא גם מפורש בקרא. אבל חוץ מזה קי”ל שאינו נחשב שמחה לאסור מדין אין מערבין. וא”כ ה”ה בכל הני, לכאו’ פשוט שמותר לכתחילה לעשות שמחות אלו ביחד.[4]

 ועי’ שו”ת רמ”ע מפאנו [סי’ עח’] שאסור לעשות קידוש לבנה בשבת ויו”ט משום אין מערבין שמחב”ש. וכתב בזה מו”ר בספרו מנחת אשר [בראשית סוף פרשת ויצא] שלעולם אין איסור מערבין שמחה בשמחה בשמחה של מצוה בלבד, אלא בדבר שיש בו חפצא של שמחא גשמית. ואף נישואי אשה הלא יש בזה שמחת הגוף שיהיה לו אשה. אבל שמחה של מצוה בעלמא בלי סעודה או אכילה אין בו איסור כלל. וראיה לדבריו, דקי”ל שאירוסין אין בו שמחה ומותר במועד, אבל בסעודה אסור. וכתב הריב”ש ומובא בפוסקים, שבלי סעודה, גם אם עושה ריקודים ומחולות מותר. והלא על ידי ריקודים יש יותר ריבוי שמחה מעל ידי אכילה בלבד. אלא כנ”ל שכל שאינו אלא ביטוי שמחה של מצוה אין בו איסור כלל.

[1] ודברים אלו הם כדברי הקרבן נתנאל הנ”ל ולא כהמג”א שכתב שבחגך הוא לסעודה ואין מערבין הוא בלי סעודה, ועי’.

[2] ועוד קשה מהמשך דברי הרמב”ם שם הל’ יד’ שבפשוטו כתב שגם נישואין עצמם הם משום אין מערבין, ושם יש לדחות שהכוונה הוא לנישואין עם סעודה, ודוחק.

[3] יסוד הדברים ראיתי במאמר של הגרב”ד פוברסקי בשם הגרי”ז.

[4] ובדין עשיית סיום מס’ במועד, עי’ הל’ חג בחג פ”א הע’ 50, שלשיטתו שיש מקום להחמיר בפדיון הבן נתקשה בזה, וכתב שאין בזה עירוב שמחה שהלא זה כל ענין המועד לעסוק בתורה וכו’ ולכן אין בזה איסור. וקשה לקבוע מה נחשב לענין אחד או שתי ענינים. הלא חנוכת בית המקדש ושמחת החג שתיהם שמחה ודביקות בהשראת השכינה ובה’, ומ”מ אסור. והלא מי שעושה סעודה לסיום מס’ אין לבו פנוי באות ושעה לשמחת יו”ט. אלא טעם ההיתר הוא כנ”ל שאין איסור אלא בנישואין. וע”ע קרן אורה מו”ק ח:.

Leave a Comment

Scroll to top